-פרסומת-

מייקל פסבנדר מתוך "אמונת המתנקש" (תמונה באדיבות פורום פילם)

ביקורת סרט: “אמונת המתנקש” – מנסה לבלבל ומתבלבל בעצמו
| יום חמישי, 5 בינואר 2017, 09:34 | בידור ופנאי

חברת יוביסופט (Ubisoft) היא אחת ממפתחות המשחקים הגדולות ביותר בעולם. כחברת משחקים גדולה, היא מעוניינת כבר זמן לא מבוטל להכנס גם לתעשיית הקולנוע. כמעט כל הניסיונות הללו סבבו את סדרת משחקי Assassin’s Creed, מה שנראה די הגיוני – מדובר באחת מסדרות הדגל של יוביסופט, המתמקדת בסיפורים רוויי אקשן ומעניינים ויזואלית.

ב-2011 יוביסופט ייסדה את חטיבת הסרטים שלה, הפיקה סדרה לניקלודיאון (Nickelodeon), וכעת יצא הסרט הראשון שלה המבוסס על משחקי Assassin’s Creed, שתורגם לעברית כ”אמונת המתנקש“. לנו נותר רק לראות אם התוצאה היא מה שיוביסופט קיוותה לו, וחשוב מכך – האם זה משהו שכדאי לנו לראות?

העלילה

קאל לינץ’ (Cal Lynch), אותו משחק מייקל פסבנדר (Michael Fassbender), חווה ילדות טראומטית. הוא התייתם בגיל צעיר, וכתוצאה מכך התדרדר לפשע, מה שהוביל אותו לרצח, עליו הוא גם נידון למוות. אלא שמותו בוים, והוא נלקח למעבדה סודית על ידי מדענית מסתורית בשם סופיה ריקין (Sofia Rikkin), אותה משחקת מריון קוטיאר (Marion Cotillard).

סופיה היא חלק מארגון אבסטרגו (Abstergo), שבראשו עומד מסדר הטמפלארים (Templars) עתיק היומין. קאל, מנגד, הוא צאצא למתנקשים (Assassins), יריביהם של הטמפלארים משכבר הימים. בעזרת מכשיר מתקדם הנקרא “אנימוס” (Animus) היא גורמת לקאל לחוות את חייו של אחד מאבות אבותיו, המתנקש הספרדי אגילאר (Aguilar), ומקווה שדרך זכרונותיו של אגילאר קאל יוביל אותה לחפץ עצמתי המכונה “תפוח גן העדן”. מטרותיה טהורות – סופיה מעוניינת להשתמש בתפוח כדי למגר את האלימות מהעולם. השיטות שלה, של אבסטרגו ושל הטמפלארים, מנגד, יותר מפוקפקות.

רציני עד כדי גיחוך

הדבר הראשון שניכר מ”אמונת המתנקש”, הוא כמה הפקת הסרט התייחסה אליו ברצינות. במאי הסרט, ג’סטין קורזל (Justin Kurzel), רק יצא מהפקה שאפתנית של “מקבת” השייקספירי, בו גם שיחקו פסבנדר וקוטיאר, ונראה שאת הרצינות התהומית הזאת הם הביאו איתם. ובכל מה שנוגע לחוויות מהעבר, הרצינות הזאת לא מפסיקה לשחק לטובת הסרט.

אגילאר, המתנקש מעברו של קאל, חי ופעל בספרד בסוף המאה ה-15, סוף תקופת הרקונקיסטה (Reconquista), בה הנצרות כבשה את אדמות ספרד ופורטוגל בחזרה מהאיסלם. ובעוד שחלק מסיפורו של אגילאר קשור ישירות לרקונקיסטה, מידת ההשקעה בתקופה זו עדיין מפתיעה. מהלבוש ועד לציוד של הדמויות, תקופה זו קמה לחיים על המסך ביופיה וכיעורה עוצרי הנשימה.

מרשים במיוחד לראות את כל בני התקופה מדברים בספרדית, באופן עקבי וללא מעידות, החלטה אמיצה למדי לסרט שמנסה לפנות לקהל רחב, במיוחד בהתחשב בכך שרוב הקהלים היו סולחים מיד לדמויות דוברות אנגלית עם מבטא ספרדי. אך רוב הסרט לא מתרחש במאה ה-15, אלא בימינו אנו, וללא שינוי בטון.

כאן יש לציין שלמרות שבמשחקי הוידאו רוב ההתרחשות היא בעבר, ההחלטה לספר את רוב “אמונת המתנקש” דווקא בהווה היא החלטה טובה. סיפורם של קאל, סופיה וארגון אבסטרגו הוא הסיפור שעומד במרכז הסרט, לא הסיפור של אגילאר. מיותר לחוות עוד מחייו של אגילאר בסרט שאורכו קצר משעתיים. במקום זה, אנו קופצים כל פעם אל המתנקשים הספרדים בשיא ההתרחשות, עם אינפורמציה מספקת כדי להבין את המתרחש ואת המניעים של הדמויות.

קטעי האנימוס, הפלאשבקים מהעבר, הם קטעי האקשן של הסרט, שמפוזרים בו במרווחים טובים ומוצלחים, ואף משופרים בזכות העיצוב המחודש של האנימוס. הם גם קטעי אקשן לא קצרים בכלל, שמצליחים, על אף אורכם, להשאר מותחים ומעניינים. הבעיה, אם כך, היא לא ביחס בין העבר להווה – הבעיה העיקרית של “אמונת המתנקש” היא שבהווה כולם לא פחות רציניים מבימי הרקונקיסטה.

מייקל פסבנדר ומריון קוטיאר מתוך "אמונת המתנקש" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מייקל פסבנדר ומריון קוטיאר מתוך “אמונת המתנקש” (תמונה באדיבות פורום פילם)

הסיטואציה בה קאל מצוי די הזויה. כבר בתחילת הסרט הוא מוצא להורג, רק בשביל למצוא את עצמו במעבדה מסתורית, בה הוא וצאצאים למתנקשים נוספים נחקרים דרך מכשיר כמעט קסום, וחווים תקופות שונות בהיסטוריה האנושית. בתוך כל זה, דמויות גם מקיאות אחת על השניה אקספוזיציה בצורה מכאנית, הסברים שמופנים לצופים יותר מלדמויות עצמן, וכל זה נעשה בטון כבד ומונוטוני שמנתק אותנו לחלוטין רגשית מהדמויות.

רק פעם אחת, כאשר המתנקשים המודרניים מתנהגים ממש מוזר סביב קאל, הוא מעלה את השאלה “מה לעזאזל קורה כאן?”, ובעוד שהקהל צוחק, נראה שאף אחד אחר בסרט לא רואה שהסיטואציה מוזרה. בהמשך גם קאל כבר מוותר. ואם היו רק עוד כמה רגעים בסרט בו הדמויות היו לרגע מפנימות ומביעות כמה אבסורדית כל הסיטואציה, כמה מגוחך מה שקורה, כנראה שהיינו מצליחים להזדהות איתן יותר, ולהנות מסרט הרבה יותר מוצלח.

בסרט העוסק, בשורה התחתונה, בסיפורים האישיים של הגיבורים, ובצורך שלהם להשפיע על העולם מתוך מקום רגשי ואישי, חשוב להתחבר אל הדמויות. ו”אמונת המתנקש” מתהדר בשחקנים מוכרים ואהובים נוספים מלבד קוטיאר ופסבנדר, ביניהם ג’רמי איירונס (Jeremy Irons), ברנדן גליסון (Brendan Gleeson) ומייקל קנת’ וויליאמס (Michael Kenneth Williams) מ”הסמויה”. אך שחקנים אלה, ששבו את ליבינו לא פעם, לא מאמינים בעצמם במילים שהם מדקלמים ביובש, או בסיטואציות בהן הם נמצאים. כל החוויה מרגישה כמו חזרה בחוג תיאטרון בתיכון, רק עם תקציב של מיליוני דולרים.

ל”אמונת המתנקש” הייתה גם הזדמנות לשבות אותנו אינטלקטואלית. זה גם היה מצליח, אלמלא הסרט היה מוותר על המסרים המורכבים אותם הוא ניסה להעביר.

מתוך "אמונת המתנקש" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך “אמונת המתנקש” (תמונה באדיבות פורום פילם)

נכשל מוסרית

במרכזה של סדרת משחקי Assassin’s Creed ישנה פרדיגמה אחת בעייתית שחוזרת שוב ושוב – המתנקשים, אלו שרוצחים אנשים בשם אידאלים לא מוחשיים, הם ה”טובים”, בעוד שהטמפלארים, השואפים לשלום עולמי, הם ה”רעים”. המשחקים לא מתעמתים עם הסתירה הזאת יותר מדי, אלא מניחים אותה מולינו, ונותנים לנו לעכל אותה בהדרגה דרך המשחקיות והסיפור המסועף.

בניגוד למשחק וידאו, בסרט אין לנו אפשרות לבחון את הקביעה המוזרה הזאת בעצמינו. אף על פי כן, “אמונת המתנקש”, כדוגמת המשחקים עליהם הוא מבוסס, פשוט מניח בפנינו את ההנחה הזאת, ומצפה מאתנו להתמודד איתה לבד. זאת החלטה לא כל כך טובה.

כשסרט מעלה שאלה אתית כה מורכבת כבר בתחילתו, הוא בעצם מבטיח לנו משהו. לא בהכרח פתרון לתעלומה, אך לכל הפחות הסרט מבטיח לנו שהוא יגרום לנו לחשוב, יגרום לנו לתהות ולפקפק בדברים די בסיסיים בהם אנחנו מאמינים. אך “אמונת המתנקש” מוותר לעצמו בתחום הזה, ועושה זאת במהרה.

קאל הינו אדם אלים. הוא רוצח מורשע, והוא אף מתרברב בכך שאלימות הפכה את חייו לקלים ונסבלים יותר. סופיה, מנגד, מעוניינת למגר מהעולם את האלימות, כדי שכולנו נחייה בתחושה של בטחון. הדיכוטומיה הזאת מתערערת בהמשך, כאשר אנו למדים שלטמפלארים יש מניעים שונים מעט מאלה של סופיה. מה שחסר הוא הוכחה לכך שדרכם של המתנקשים היא דרך טובה ונכונה. ההוכחה הזאת, אבוי, לא מגיעה אף פעם.

מתוך "אמונת המתנקש" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מייקל פסבנדר מתוך “אמונת המתנקש” (תמונה באדיבות פורום פילם)

חמור מכך, המוטו של המתנקשים, הגורס כי “שום דבר לא אמיתי, הכל מותר”, המנקה את מצפונם מרצח בתירוץ עלוב, נאמר לרוב פעם במשחק, אולי כפעמיים, במשחקים שאורכם עולים על עשרים שעות, ותמיד בקונטקסט מאד ברור. בסרט, המשפט נאמר פעמיים במסגרת של פחות משעתיים, עם התוספת הרעועה “אנו פועלים בחושך בשם האור”.

זה, לצד ההתנהגות של אגילאר וחבריו, מצייר את המתנקשים לא כקדושים מעונים המקריבים את מצפונם בשם האנושות כולה, אלא כקבוצת רוצחים פנאטים, הסוגדים לחפצי קסם עתיקים. כתוצאה מזה, אנו נותרים מבולבלים. ברור לנו הרי שעלינו להתנגד בחירוף נפש לתכניות הזדוניות של הטמפלארים, אך לפעמים נדמה שאם כל מה שעומד בין הטמפלארים לאנושות זה חבורה של פסיכופטים רצחניים, אולי שיעבוד מוחלט לכת של אבירים שוחרי שלום זה לא רעיון נורא כל כך.

“אמונת המתנקש”, עם כל הרצינות האינסופית שלו, מסרב להתייחס ברצינות לשאלות הלא פשוטות שהוא עצמו מציג, ובכך יורה לעצמו גם ברגל השנייה, ונותר מעט חסר אונים אל מול קהל שמחכה שידהימו אותו, כשבפועל רק מאכילים אותו בעוד תמונות יפות ב-CGI.

בשורה התחתונה

כאוהד נלהב של משחקי  Assassin’s Creed, במיוחד הראשונים, איתם הסרט מתכתב יותר, קיבלתי עוד סיפור קטן שמרחיב את העולם הענקי של הסדרה, עם כמה וכמה ויזואליזציות מוצלחות ומספקות מאד. כאיש קולנוע, ראיתי שוב את תעשיית משחקי הוידאו פוחדת שלא יקחו אותה ברצינות, וכתוצאה מכך שמה לעצמה מקלות בגלגלים.

“אמונת המתנקש”, בנסיון להיות “ילד גדול” ומוצר צריכה לכל הקהלים, עושה שוב את אותן הטעויות שבגינן סרטים כאלה נוטים להפוך לנישתיים ומטופשים. לא מדובר באסון קטסטרופלי, אך זהו סרט לא יותר מבינוני, שלעתים נוטה להיות מביך. ובכנות, בשלב הזה, הגיע הזמן שנצפה לקצת ואף הרבה יותר מסרטים מבוססי משחקי וידאו, במיוחד כשמפתחת המשחקים עצמה עומדת מאחורי הסרט, וזורקת לתוכו שמות כה מוכרים ואהובים.

חדש! מעתה ניתן לקבל עדכונים על כתבות בנושאים שמעניינים אתכם דרך פייסבוק מסנג'ר. נסו בעצמכם:
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
  • Android Developer

    העלילה דומה לזה שבמשחק? במשחק יש רמז לזה שהאיש הזה בכלל מחובר למכשיר שאיכשהו נותן לו להיות בעולם הזה?

    • Boris Ulyanskiy

      יש דמיון מסוים. קאל לינץ’ ואגילאר לא קיימים במשחקים, אבל מבחינת יוביסופט הסרט הוא כן חלק מהעולם של המשחקים עכשיו.
      במשחק אכן ישנו האנימוס. הוא נראה שונה ומתנהג שונה, אבל הוא זהה במהותו – זה מכשיר ששואב מהד.נ.א. שלך זכרונות, ומאפשר לך לחוות אותם.

      • Android Developer

        הבנתי. פשוט לא שיחקתי במשחק והיה נראה לי מוזר החלק הזה, כי חשבתי שאין אותו במשחק (ראיתי gameplay) .

        • Boris Ulyanskiy

          המשחקים מתרחשים בעבר בעיקר, לרוב אם לא משחקים במשחק לא מודעים לזה שהעבר הוא למעשה פלאשבקים של מישהו היום, או בעתיד הקרוב מאד.

          • Android Developer

            פלאשבקים כאלו רחוקים ? ועוד ביחס להווה?

          • Boris Ulyanskiy

            זכרונות של אבות אבותיו של הגיבור. כל משחק לוקח אותנו לתקופה קצת שונה.

          • Android Developer

            כן אני עדיין חושב שזה מוזר. 🙂

          • Boris Ulyanskiy

            אתה לא לבד 🙂

  • Boris Ulyanskiy

    ועוד מחשבה – הבחירה בג’סטין קורזל הייתה מושלמת לקטעים מהעבר, וזו כנראה הסיבה שהוא לוהק. זה כי ליוביסופט ברור כמה הקטעים האלה חשובים. מנגד, יוביסופט החליטה שהעבר לא יהיה הפוקוס של הסרט. בעוד שזאת, כשלעצמה, החלטה הגיונית לסיפור הזה ספציפית, היא הפכה את קורזל לפחות רלוונטי, ואכן סצנות ההווה מרגישות פחות מגובשות, אבל הן חשובות יותר.
    מסוג הבעיות הנפוצות בסרטים שמאחוריהם עומדים הרבה מקבלי החלטות שונים, שמושכים לכיוונים שונים.

  • YossiHD

    עד שזכיתי בכרטיס זוגי לבכורה אני לא יכול ללכת… והסרט נראה ממש טוב, בתור אחד שראה את הנוסעים שהביקורות שלו היו יותר זוועתיות ומבחינתי היה מדהים, והמפגש שפשוט תהפכו את המילים ממקודם, אני לא יכול לסמוך על שום ביקורת כבר

  • rona

    גרוע.ההתחלה של הסרט היתה מבישה.פשוט רציתי ללכת.ברצינות-וזה לא קורה לי הרבה(ואני גיימרית לשעבר-גם של המשחק). העלילה מטופשת ואין מספיק עומק.לא בנו נכון את הדמויות,את המניעים,הסיבות-כלום. דווקא חוליה חזקה -היו סצינות האקשן שדווקא נהניתי ורציתי.הבעיה היתה גם בהתייחסות והכיוון שהמפיקים לקחו את זה.היה יותר מידי מיקוד בעולם הזה ולא ב״אנימוס״.כמו במשחק. במקום לקחת את רוב הסצינות העלילה בספרד.ולתת שם את הדגש.זה היה הרבה יותר מעניין.סוחף.ולתת לדמויות פיתוח ועומק נכון.אבל נתנו טעימות קטנות שלא מספקות מספיק רקע.אלא יותר מרדפי אקשן וזהו.פשוט התייחסו לסרט הזה בטיפשות.אם אנחנו באנימוס בספרד-רק אקשן.אם אנחנו בעולם הרגיל-רק דיבורים.התייחסו לקהל כאל כסילים בני 10. לגבי המשחק – מייקל פסבנדר היה בסדר.מריון קוטיאר-שיחקה בעיני יותר טוב אבל זה עדיין לא עזר לתסריט המטופש שלא התקדם. גם לא היה צורך לדבר בספרדית-בעיני זה היה מיותר.עדיפות היתה אנגלית.בקיצור,חבל היה פוטנציאל להפוך אתזה למגה להיט. אם הם יעשו המשכון-דחוף להחליף את הצוות,הבמאי,תסריט. נותנת לסרט ציון 5 גם כי יכול להיות בגלל ששיחקתי במשחק.וגם כי אני אוהבת קולנוע משובח.

  • נכון, הסרט לא 100% ברור בנוגע למוסריות של המתנקשים, אבל זה כל הכיף. מה שחסר לנו זה עוד סרטי “גיבורי על” שחור-לבן שבהם הכל כבר ידוע מראש ומשעמם למוות. היה לי כיף לפקפק קצת בדמויות.
    אני גם לא מסכים לגבי התיאור של הטמפלרים. בהתחלה הם נראו לי דווקא כמו החבר’ה הטובים. כשקאל מתעורר אחרי ההוצאה להורג, חשבתי יותר על רובוקופ, וסופיה שכנעה אותי בכך שהיא דמות טובה. רק אחרי שראיתי עוד כמה טמפלרים הבנתי שהם בעצם לא בדיוק הטובים בסרט. מכאן היה די קל להתחבר למתנקשים, והחשיבות של התפוח היתה מספיק ברורה כדי להבין מה המניעים שלהם ולמה הם כאלה פנאטים.
    אהבתי גם את האקשן, והאנימוס נראה מגניב. הבנתי שהרבה אנשים התאכזבו כי המשחק שונה מהסרט, אבל בתור מישהו שבקושי ראה 5 דקות מהמשחק, מאוד נהנתי מהסרט. היה אחלה אקשן, לא היו רומנים מיותרים ומעייפים, הדמויות היו מספיק טובות לסרט אקשן עם גימיק מגניב. וזה הרבה מעבר למה שציפיתי לקבל.

גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות