-פרסומת-

מתוך "ג'ון וויק 2" (תמונה באדיבות פורום פילם)

ביקורת סרט: ג’ון וויק 2 – קיאנו עצוב, אנחנו נהנים
| יום חמישי, 16 בפברואר 2017, 09:30 | בידור ופנאי

ב-2014 יצא סרט הפעולה “ג’ון וויק” (John Wick), בכיכובו של קיאנו ריבס (Keanu Reeves). למרות שריבס צבר מוניטין בעייתי בשנים האחרונות, הסרט זכה לשבחים רבים, ואף קיבל מעמד פולחן מסוים לאחר שיצא. עכשיו חוזר ריבס, יחד עם הבמאי צ’אד סטאהלסקי (Chad Stahelski) והתסריטאי דרק קולסטאד (Derek Kolstad) ל”ג’ון וויק 2“, סרט שממשיך את סיפורו של שכיר החרב בעל העיניים העצובות.

העלילה

“ג’ון וויק 2” (John Wick: Chapter 2) מתרחש פרק זמן קצר לאחר ארועי הסרט הקודם. למרות שוויק נקם את מות כלבו האהוב, נותרו לו כמה עניינים לא סגורים עם המאפיה הרוסית. הוא סוגר את החשבון אחת ולתמיד, וחוזר לביתו, סבור שמכאן הוא יוכל להמשיך את חייו בשקט עם כלבו החדש.

אלא שעברו העקוב מדם של וויק חוזר לרדוף אותו. סנטינו דה-אנטוניו (Santino D’Antonio), הוא בכיר בקאמורה (Camorra), המאפיה הנפוליטאנית, והוא משוחק על ידי ריקרדו סקמרצ’יו (Riccardo Scamarcio). ג’ון וויק חב לסנטינו חוב דם, וסנטינו בא לגבות אותו, עכשיו שהוא שמע שג’ון וויק שוב בעסקים.

נגד רצונו, וויק נאלץ לקחת מסנטינו את החוזה, ונגרר למרכזה של מערבולת פוליטית בעולם שכירי החרב, העולם ממנו הוא רצה לצאת. מה שסנטינו ילמד במהרה, זה שלגרור את ג’ון וויק לעימות שהוא לא רוצה להיות בו זו טעות איומה.

מתוך "ג'ון וויק 2" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך “ג’ון וויק 2” (תמונה באדיבות פורום פילם)

גיבור הפעולה החדש

הארכיטיפ של “גיבור פעולה” הוא רעיון שדועך כבר שנים רבות, ולמעשה כמעט שנעלם מהמסך. כבר בשנות ה-90 התחילו להספיד את הפורמט, למעשה, עם סרטים כמו “אחרון גיבורי הפעולה” (Last Action Hero) מ-1993. עד לסוף שנות ה-90 גיבורי הפעולה ה”מסורתיים” הלכו ונעלמו, והתחלפו בסגנון פעולה שונה לגמרי.

במקום “מת לחיות” (Die Hard), “נשק קטלני” (Lethal Weapon) ו”שליחות קטלנית” (Terminator), יש לנו סדרות סרטים כמו “מהיר ועצבני” (The Fast and the Furious), “רובוטריקים” (Transformers) וסרטי הקומיקס מהיקום הקולנועי של מארוול. ואמנם אותם סרטים מהעבר, הסובבים גיבור אחד קשוח במיוחד, מנסים לעשות קאמבק פה ושם, הם לרוב לא מצליחים. אלה שכן זוכים לאהדה, כגון סרטי “בלתי נשכחים” (The Expendables), הם סרטי אנסמבל.

נראה שאת הגיבורים השנונים והקשוחים החליפו אפקטים גרנדיוזיים, וצוותים גדולים של שחקנים. כבר אין קהל לזאב הבודד הנלחם לבד בעולם פשע ענקי, נדמה שאנו מעדיפים סרטים על צוות מגובש של אנשים שמצליחים לגבור על בעיותיהם ביחד. אך הנה בא “ג’ון וויק”, סרט שבמרכזו גיבור אחד יחיד, מהות הסטראוטיפ של הזאב הבודד, וכבר סרט שני ברצף שאנו לא מצליחים להפסיק להעריץ אותו. כיצד זה מתאפשר?

מתוך "ג'ון וויק 2" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך “ג’ון וויק 2” (תמונה באדיבות פורום פילם)

כיום, הגיבורים הפופולרים ביותר על המסך הם אנשים קודרים ושקטים כמו באטמן (Batman), וולברין (Wolverine) ודום (Dom) מ”מהיר ועצבני”. בעידן שאחרי ג’ק באוור (Jack Bower) וג’יימס בונד (James Bond) חמור הסבר שלא יודע לחייך, גיבורי הפעולה אבדו אלמנט מרכזי ממה שאפיין אותם בעבר – הם הפסיקו להיות מצחיקים.

מעבר לכך שדמויותיהם של ברוס וויליס (Bruce Willis), ארנולד שוורצנגר (Arnold Schwartzenegger) וחבריהם היו לוחמים חסרי מורא, הם התאפיינו ב”וואן-ליינרים”, משפטי מחץ קצרים, שזכורים לנו לרוב הרבה יותר מסצנות האקשן של הסרטים ההם. היכן היינו היום בלי “Hasta la vista, baby”, או “Yippee ki-yay, motherf**ker!” האלמותיים? ג’ון וויק הגיבור הוא לא גיבור כזה. “ג’ון וויק 2” הסרט, לעומת זאת, הוא סרט בדיוק כזה.

“ג’ון וויק 2” הוא סרט על גיבור פעולה, שמצליח, לבדו, לחסל עשרות אויבים חמושים ומיומנים בשיטות לוחמה שונות. הרעיון כה מגוחך, שהוא כשלעצמו חייב להיות מצחיק. קולסטאד התסריטאי וסטאהלסקי הבמאי מבינים את זה, ועושים עבודה מושלמת בלבדר אותנו, הצופים, בקריצות מתוחכמות ואלגנטיות שרומזות שוב ושוב לנו, הצופים, שגם להם ברור כמה הסיפור הזה מופרך. הם גם מבינים שג’ון עצמו הוא גיבור של המאה ה-21, וככזה הוא לא יכול להיות מצחיק. הוא קודר, ובאף רגע הוא לא נהנה ממה שהוא עושה. בשביל שזה יתאים לשפה ולטון של הסרט, הוא פשוט שותק.

קיאנו ריבס בקושי מדבר בסרט. מלבד כמה משפטים ספורים, הוא בעיקר עסוק בלרוץ, להרוג ולדמם. כשהוא בוחר לפתוח את הפה, כל מה שהוא אומר קצר ולעניין, מבטא תמיד את מה שהוא צריך בשביל להתקדם במדויק. סביבו, בינתיים, נבנה עולם עצום ומרתק, המאוכלס בכמה וכמה שחקנים מוכשרים וכריזמטיים, ביניהם איאן מקשיין (Ian McShane), הראפר קומון (Common), רובי רוז (Ruby Rose) מ”כתום זה השחור החדש” (Orange is the New Black), לאנס רדיק (Lance Reddick) מ”הסמויה” (The Wire), לורנס פישבורן (Laurence Fishburne) מ”מטריקס” (The Matrix), והיד עוד נטויה.

מתוך "ג'ון וויק 2" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך “ג’ון וויק 2” (תמונה באדיבות פורום פילם)

אין זו הפעם הראשונה בעשור האחרון בה צף סרט פעולה עם גיבור אחד חזק באמצע, אך בעוד שדמויותיו של ג’ייסון סטאטהאם (Jason Statham) חסר החן לא יודעות לסתום, “ג’ון וויק” עולה שוב באופן מדויק על הנוסחה – כי גיבור הפעולה של המאה ה-21 צריך להיות מופנם ואפקטיבי, אך זה לא מונע מהסרט להיות מבדר. אחרי הכל, אנחנו רואים רצח המוני על המסך. אם זה לא יהיה מבדר, אז זה יכול להיות מאד, מאד קודר.

עולם אקשן מנוסח היטב

“ג’ון וויק 2” מציג לנו עולם שלם ומנוסח, עם היררכיות ברורות ומוגדרות, שקיימות כחלק מעולמינו שלנו, ממש מתחת לאפינו כביכול. עוד בסרט הראשון נגענו בעולם שכירי-החרב של רשת מלונות “קונטיננטל” (Continental), ומועצת “השולחן הגבוה”, אך ב”ג’ון וויק” הראשון הם היו קיימים בעיקר כדי לשרת את צרכיו האישיים של ג’ון, מעין רקע שצוייר על ידי התסריטאי כדי לתת תחושת נופח לעברו של ג’ון, ולהוסיף לסרט עוד קצת צבע.

ב”ג’ון וויק 2″ אותו עולם של שכירי חרב הוא מרכז העלילה, עולם שלם אליו ג’ון וויק נסחף כנגד רצונו. הסרט עושה עבודה מצוינת בלחשוף לנו את המידע הרלוונטי לאט ובהדרגה. באף שלב לא ספר לנו באמת כיצד כל השיטה הזו עובדת, אבל אנחנו מקבלים מספיק מידע ורמזים כדי שכל המתרחש יהיה ברור וקוהרנטי.

“ג’ון וויק 2” מציג עולם בו שכירי החרב חיים ממש מתחת לאפינו, נמצאים סביבינו ולעתים אף פועלים ממש בינינו, ובכל זאת נשארים בלתי נראים לחברה הנורמטיבית. הסרט מספק ספק ביקורת סמויה על תושבי ניו-יורק, ושאר הערים הגדולות, האדישים למתרחש סביבם, ספק אמירה גדולה יותר על כך שאנשים, במהותם, מעדיפים להתעלם מאלימות מופרזת שמתרחשת לידם.

מתוך "ג'ון וויק 2" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך “ג’ון וויק 2” (תמונה באדיבות פורום פילם)

האמירות הללו לא ברורות ממש, ולא צריכות להיות. מטרתן אחת ויחידה – לספק עוד סצנות אקשן מורכבות ומצחיקות, בהן שכירי חרב רבים צריכים לפעול לעיני כל, ובכל זאת להמשיך להיות חשאיים. וכך קרבות יריות מהירים ועצבניים מתרחשים בתוך קהלים של חפים מפשע, אך נראה שאין נפגעים מחוץ לעולם הרוצחים השכירים, וגם לאף אחד לא ממש אכפת. לעתים ישנה תחושה שכולם בעולם הסרט כבר יודעים שרוצחים חיים סביבם, ואדישים לזה, תחושה שמתחזקת במספר סצנות מפתח של הסרט.

בחירה נוספת של התסריטאי והבמאי שפועלת לטובת ג’ון וויק 2, היא ההתנהלות של ג’ון עם הנשקים והתחמושת שלו. בסרט כה מופרז ומופרך לא היינו מנידים עפעף אם ג’ון היה יורה מאתיים כדורים מאקדח שמחזיק רק עשרה, או שולף מטול רימונים מהכיס האחורי. אך “ג’ון וויק” הוא סרט שמשקיע זמן ומאמץ רבים באמינות של העולם הבדיוני שלו, ולצורך זה, וויק מוגבל בכל המגבלות של אדם מהמניין.

גם הצופה הקטנוני ביותר, שיבחר לספור כל קליע שנורה ולעקוב אחרי כל אקדח שמופל או נאסף, ימצא שהסרט עוקב בקפדנות אחר תחמושת וסוגי הנשקים שבסביבה. דקדקנות זו מצליחה גם להעצים את ג’ון ברגעים הנכונים, וגם להעצים את הקומדיה שסביבו, כאשר, בלית ברירה, הוא יוצא לקרב כשהוא אינו חמוש דיו, מפאת הנסיבות.

הצופה העירני ישים לב שהסרט מכתיב מראש, שוב באלגנטיות רבה, את התנאים לכל אחד ואחד מהעימותים שג’ון הולך לחוות. כל נשק שמופיע או מוזכר נכנס לפעולה, בסדר ובצורה בה אנו מצפים שהם יופיעו. כל אויב פוטנציאלי שמופיע אף לרגע על המסך יהיה מכשול בדרכו של ג’ון גם בהמשך, וכל בדיחה שנאמרת על יכולותיו נבחנת בסופו של יום בשטח.

נראה שג’ון הוא שפן הנסיונות האישי של יוצרי הסרט – שוב ושוב האם שואלים את עצמם, “איך הוא יתמודד עם בעיה כזאת?”, ודעו בוודאות שאם השאלה נשאלת, אנחנו נגלה את התשובה, תמיד. אין ב”ג’ון וויק 2″ אף לא הבטחה אחת שהסרט לא מצליח לקיים.

מתוך "ג'ון וויק 2" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך “ג’ון וויק 2” (תמונה באדיבות פורום פילם)

לצפות ולהתמוגג

יתכן ש”ג’ון וויק 2″ הוא אנומליה, מקרה חד פעמי שייחודי לסדרת הסרטים הזאת בלבד. מצד שני, אנו רואים טרנד חדש, בו אותם הגיבורים בסרטי האנסמבל מתחילים להלחם זה מול זה. ראינו את זה ב”קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים“, “באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק“, ונראה את זה גם בסרט השמיני בסדרת “מהיר ועצבני“, ובעוד סרטים רבים.

קבוצות הגיבורים הולכות ומתפרקות, ואולי מה שאנחנו צריכים עכשיו זה שוב את הזאבים הבודדים, הענקים שמחזיקים על כתפיהם סרטים שלמים. ג’ון וויק 2 הוא סרט חובה לכל חובבי סרטי הפעולה, גם לאלה שפספסו את הראשון, וסרט שרצוי שבמאים נוספים עוד ילמדו ממנו. אחרי הכל, אם אנחנו מוכנים ל”לגו באטמן“, הסרט שלועג לגיבור הפעולה השקט, הקודר והאהוב מכולם, אנחנו מוכנים גם לעוד סרטים כמו “ג’ון וויק 2”, על גיבורים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, בסיפורים שלא לוקחים את עצמם ברצינות בכלל.

חדש! מעתה ניתן לקבל עדכונים על כתבות בנושאים שמעניינים אתכם דרך פייסבוק מסנג'ר. נסו בעצמכם:
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
  • The ordinary fanboy

    מאוד אהבתי את הראשון. מבחינה עלילתית, הוא לא גאוני בשום צורה. הדבר שהופך אותו לכל-כך מהנה (אם נשים רגע בצד את האקשן הבלתי פוסק) זה העולם שנבנה מסביב והדרך שבה הסיפור נשזר. המלון שהוא שהה בו, ה”כסף” שהרוצחים השכירים השתמשו בו ועוד, דברים שנותנים עומק לעולם הזה.
    חייב לרוץ לראות את השני. שאלה אחת נשארת פתוחה, האם בסרט השני יש את “סצנת העפרון” המפורסמת שדיברו עליה בסרט הראשון?

    • Boris Ulyanskiy

      בוא נגיד שאם עפרון זה מה שחסר לך בחיים, לא תצא מאוכזב 🙂

      • The ordinary fanboy

        מחכה בקוצר רוח לראות!
        לצערי גלובוס מקס לא מקרינים את הסרט (יש סיבה מיוחדת? את hateful eight הם הקרינו). טוב נו, אם כבר אז כבר, yes planet it is.

    • IDANOR38

      אני אהבתי בסרט את הסצינות של היריות והאקשן:דיוק,מהירות הוא לא נפגע כמעא ויורה כמו מטורף בלתי ניתן לעצירה! אקשן בלתי פוסק כזה מתחילת הסרט ועד הסוף עוד לא ראיתי מימיי!!! אני מחכה בקוצר רוח לסרט השני,יאללה אין לי סבלנות חחחח!!!!!

  • Liron Hazan

    לא לראות ללא דולבי אטמוס! בסרט כזה דולבי אטמוס – חובה!

גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות