-פרסומת-

מתוך טריילר הרוח במעטפת (באדיבות Paramount Pictures)

ביקורת סרט: הרוח במעטפת – חוויה ויזואלית יוצאת דופן
| יום חמישי, 30 במרץ 2017, 09:00 | בידור ופנאי

הרוח במעטפת (Ghost in the Shell) הוא חידוש לאחד מסרטי האנימציה היפניים – אנימה – המשמעותיים ביותר שנעשו, במיוחד מבחינת מידת החשיפה שלו למערב. סרט האנימה המקורי, שיצא ב-1995, בחר את אסתטיקת הסייבר-פאנק העתידנית בשביל לספר סיפור מורכב ומטריד על הקשר בין זהות לבין אנושיות, והיה גם להשראה העיקרית ל”מטריקס”, שיצא מספר שנים אחריו. האם הסרט החדש יכול למלא את הנעליים האלה? האם הוא בכלל מנסה?

הסיפור

סקארלט ג’והנסון (Scarlett Johansson) היא מייג’ור מירה קיליאן, או “מייג’ור” בקיצור, שוטרת סייבורגית במחלק 9, יחידה מיוחדת של המשטרה. מייג’ור לא זוכרת הרבה מחייה לפני שגופה הוחלף במעטפת רובוטית – משפחתה נהרגה בפעולת טרור אותה היא עצמה כמעט ולא שרדה, ומוחה הועבר לגוף הרובוטי החדש שלה, שמאפשר לה להיות שוטרת-על ראשונה מסוגה.

לאחר מתקפה על אחד הבכירים בתאגיד הנקה (Hanka), התאגיד המוביל בעולם בבניית שיפורים קיברנטיים והאחראי על גופה של מייג’ור, מחלק 9 מתחיל לרדוף אחרי האקר מסתורי המכונה קוזה (Kuze), אותו משחק מייקל פיט (Michael Pitt). מייג’ור מנסה לתפוס את קוזה, אך מתחילה לחוות שגיאות מוזרות בזיכרון שלה, שגיאות שיתכן ורק קוזה יוכל להסביר.

פחות פילוסופי, יותר אישי

דבר אחד צריך להדגיש כבר מההתחלה – הסרט החדש הוא לא שחזור נכון ונאמן ל”הרוח במעטפת” מ-1995. הוא, למעשה, בכלל לא מנסה להיות. במקום לעסוק בשאלות הפילוסופיות של זהות ותודעה כמאפיינים של אנושיות, הסרט החדש מתמקד בסיפורה האישי והאינטימי של המייג’ור. זה סיפור יותר ברור שפונה לקהל יותר רחב, כך שהוא, כמובן, פחות מתוחכם מהמקור, אבל הוא כלל וכלל אינו סיפור “טיפש”.

“הרוח במעטפת” הוא לא חידוש ולא סיפור מחדש, הוא סיפור חדש לחלוטין שמשתמש באסתטיקה ובאלמנטים מהסיפור המקורי. שאלת הזהות עודנה שם, כך שהיא יותר קטנה – השאלה היא לא מה הופך אותנו לאנושיים, או איך אנחנו מגדירים אנושיות, אלא האם מייג’ור אנושית בכלל.

מייג’ור לא זוכרת את חייה לפני שמוחה הושתל בתוך המעטפת. יש לה הבזקים של זכרונות, אבל היא לא מצליחה לחבר אותם לרצף קוהרנטי. בנוסף, היא לא מרגישה את הגוף שלה, פרט שהסרט חושף כבר בהתחלה.

סקרלט ג'והנסון מתוך "הרוח שבמעטפת" (קרדיט תמונה: Paramount Pictures)

סקרלט ג’והנסון מתוך “הרוח במעטפת” (קרדיט תמונה: Paramount Pictures)

ישנם שני אנשים בחייה של מייג’ור אליהם היא מרגישה חיבור: ד”ר אולה (Dr. Oulete), אותה משחקת ג’ולייט בינוש (Juliette Binoche), ובאטו (Batou), אותו משחק פילו אסבאק (Pilou Asbaek). הראשונה היא הרופאה שייצרה את הגוף של מייג’ור ומתחזקת אותו, והיא כמעט דמות אם בחייה. השני הוא השותף של מייג’ור במחלק 9, שוטר מסור שלא מסתדר עם אנשים ומעדיף חברת כלבים, אבל דווקא עם מייג’ור הוא מפתח קשר חברות אדוק.

על הקשר של מייג’ור עם שתי הדמויות האלה נבנה עיקר המסלול שהדמות שלה עוברת, והוא מאד מוצלח. את הדיאלוגים הארוכים והשיחות על מהות הקיום מסרט האנימה מחליפות סצנות שקטות ואישיות יותר, שג’והנסן, אסבאק ובינוש מצליחים למלא בתוכן הרבה יותר ניואנסי, במיוחד בסצנות בין מייג’ור לבאטו, שמציגות את אחד מקשרי החברות היותר מעניינים שאפשר להראות על המסך.

זה הופך את “הרוח במעטפת” לסרט מהודק מאד – כל סצנה וסצנה בסרט עוסקת בתחושות וברגשות של מייג’ור. בעוד שרצף הארועים עשוי להרגיש מובן מאליו ולא מתוחכם ברוב הסצנות, מה שמעניין זה לראות את התהליך שהיא עוברת. גם מייג’ור וגם הצופים מנסים להבין דבר אחד מאד חשוב – האם יש לה מקום בכלל בעולם הזה? האם היא יכולה להחשיב את עצמה בלב שלם כחלק מהאנושות?

עולם ויזואלי עשיר ושלם

העולם של “הרוח במעטפת” הוא עולם ויזואלי מרהיב. גם כאן, הסרט מעדיף להראות לנו יותר משהוא מספר. אנחנו יודעים מעט מאד פרטים על המקום בו מתרחש הסרט, רק שהוא מתרחש ביפן, בעיר רב-תרבותית בה ניתן למצוא נציגים מכל דת, גזע ומין.

מתוך "הרוח במעטפת" (קרדיט תמונה: Paramount Pictures)

מתוך “הרוח במעטפת” (קרדיט תמונה: Paramount Pictures)

ישנו עומס כה רב של מידע ויזואלי, שבכל סצנה המתרחשת ברחובות העיר ניתן לצפות כמה וכמה פעמים, ועדיין לגלות פרטים חדשים על המסך. העיר נראית עתידנית, אך לא עתידנית יותר מדי. אורות ניאון והולוגרמות ענקיות שולטות בה, מה שלא רחוק בכלל מאיך שטוקיו נראית בימינו אנו. העושר הויזואלי הזה עוזר לא רק להגדיל את העולם ולגרום לו להרגיש חי, אלא גם לחזק את תחושת הניכור של מייג’ור. בעולם שלא מפסיק להעמיס מידע על החושים, היא יצור שלא מרגיש כמעט דבר.

זה גורם לה להרגיש זרה כפליים. בעוד שהיא יחידה מסוגה, אישה שכל גופה הוא למעשה תחליף קיברנטי אחד גדול, היא נראית טבעית לחלוטין. סביבה האנושות מאמצת עוד ועוד חלקים רובוטיים בהדרגה – כמעט כל אדם ברחוב מצויד באיזשהו חלק גוף רובוטי.

יש אפילו דמויות שמתיחסות אליה כאילו אין לה שיפורים, מבלי לדעת שאי אפשר להיות יותר משופרים ממנה. המשחק של ג’והנסון תורם לזה גם לא מעט – לצורך התפקיד היא אימצה שפת גוף מכאנית מאד בולטת, שבו בזמן מרגישה גם מאד טבעית. למי שלא מכיר את מייג’ור, היא נראית פשוט מופנמת. בפועל, שפת הגוף שלה קצת מוזרה כי היא לא מרגישה אותו בכלל, והוא פועל יותר ככלי רכב לתודעה שלה, ל”רוח” שלה, מאשר כחלק מהשלם שלה.

סקרלט ג'והנסון מתוך "הרוח שבמעטפת" (קרדיט תמונה: Paramount Pictures)

סקרלט ג’והנסון מתוך “הרוח שבמעטפת” (קרדיט תמונה: Paramount Pictures)

בשורה התחתונה

הרוח במעטפת הוא תענוג לצפיה. אם אתם מעוניינים בסיפור של “הרוח במעטפת” המקורי מ-1995, פשוט תראו אותו ולא את זה – הוא די קצר, שעה ועשרים אורכו, וכיאה לסרט אנימציה הוא כמעט לא התיישן. אבל זאת לא סיבה מספקת לוותר על הסרט החדש.

הסרט החדש הוא סיפור אחר, שונה מעט, שמסופר היטב. הוא מהנה, קוהרנטי ובעיקר נראה נפלא, והוא אמנם לא מבוא לאקזיסטנציאליזם, אבל הוא כן מצליח לעורר מחשבה. איפה שקודמו בחר לפתח דיון, הסרט החדש מעדיף לעורר רגש. כצופה, הפניה הרגשית לעתים קרובות פוגעת במקומות הנכונים יותר.

חדש! מעתה ניתן לקבל עדכונים על כתבות בנושאים שמעניינים אתכם דרך פייסבוק מסנג'ר. נסו בעצמכם:
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
  • RoboCop

    איזה יופי.
    אני ממש מתרגש לראות את העיבוד לסרט המקורי.
    ראיתי את הסרט מ-95 ממזמן וממש אהבתי, ולפי הטריילר יש הרבה דמיון.

גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות