-פרסומת-

מתוך שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר (תמונה באדיבות פורום פילם)

ביקורת סרט: שודדי הקאריביים, נקמתו של סלזאר – די, מיצינו כבר
| יום חמישי, 25 במאי 2017, 09:20 | בידור ופנאי

אי שם בתחילת שנות ה-2000 דיסני החליטה שהגיע הזמן להפוך את “שודדי הקאריביים” (Pirates of the Caribbean), אחת מהאטרקציות הותיקות ביותר ברשת הלונה-פארקים שלה, לטרילוגיית סרטים אפית על פיראטים והים הנקמני.

לאחר סרט ראשון פנטסטי שהתפתח לטרילוגיה שנויה במחלוקת, יצא גם סרט רביעי שהתגובות אליו היו די צוננות, ומאז הפרנצ’ייס קצת נשכח. כעת, “שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר” (Salazar’s Revenge) מנסה לאפס את הפרנצ’ייז, בכך שהוא מביא דמויות חדשות שיורשות את מקומם של גיבורי הטרילוגיה המקורית. אלא שיש לא מעט רוחות מהעבר שרודפות את הסרט, ומקשות עליו לעמוד בהבטחות הללו.

העלילה

ברנטון ת’וייטס (Brenton Thwaites) הוא הנרי טרנר, בנו של וויל טרנר, גיבור הטרילוגיה המקורית אותו שוב משחק אורלנדו בלום (Orlando Bloom). בתום הטרילוגיה טרנר האב קולל לעמול לנצח על “ההולנדי המעופף” (The Flying Dutchman), ספינה שמשרתת את עולם המתים. בניסיון להציל את אביו, טרנר הבן יוצא למסע אחר אחד מאוצרות הים הגדולים ביותר – קלשונו של פוסידון.

הנרי הצעיר חובר אל קארינה סמית’, נערה מדענית אותה משחקת קאיה סקודלריו (Kaya Scodelario), המואשמת בכישוף בשל הידע המדעי המתקדם שלה. הם נמלטים מהגרדום יחד עם ג’ק ספארו, שודד הים הלא-יוצלח אותו משחק ג’וני דפ (Johnny Depp), ויוצאים למסע אחר הקלשון.

ספארו מעוניין בקלשון כי גם לו יש קללה שהוא צריך להסיר – קפטן סלזאר, צייד פיראטים אותו משחק חביאר ברדם (Javier Bardem), חזר מהמתים, ורודף את האוקיאנוס בעודו תר אחר דמו של ג’ק, שודד הים היחיד שהצליח להביס אותו.

זה לא פשוט להיות פיראט זקן

כשחושבים על “שודדי הקאריביים”, הדבר הראשון שקופץ לראש הוא קפטן ג’ק ספארו. בשלב הזה ג’וני דפ לחלוטין בלתי מופרד מהפרנצ’ייז הזה, ובמקום מסויים גם הפרנצ’ייז הזה בלתי מופרד מג’וני דפ. הרי כל מי שמכיר אותו בעשור וחצי האחרונים מכיר אותו בראש ובראשונה בתור פיראט. אפשר לדבר באריכות על הנזק התדמיתי שדמותו של ספארו עשתה לדפ, אך לא התכנסנו כאן כדי לדבר עליו. היום אנחנו עוסקים ב”שודדי הקאריביים”, ובנזק שג’וני דפ עשה לסדרת הסרטים.

שני דברים היו מאד ברורים בסרט הראשון בסדרה – שג’ק ספארו הוא הדבר הטוב ביותר בסרט, ושהסרט הוא בכלל לא על ג’ק ספארו. ביל טרנר, נפח צעיר ומאוהב, יצא למסע לצד שודד הים הלא-יוצלח בטעות כמעט, למורת רוחו ולשמחתינו, שכן היה זה תענוג לצפות בו. מאז אותו סרט משהו הפסיק לעבוד בסדרה בהדרגה, ו”נקמתו של סלזאר” הוא הדוגמה הקשה ביותר לזה.

ג’ק ספארו לא יוצא למסע עם הנרי טרנר בטעות. הוא יוצא למסע הזה כי טרנר רוצה אותו ואותו ספציפית כחבר בהרפתקה. וזאת אחת מהדוגמאות הכי צורמות לתסריטאות אימפוטנטית לחלוטין שראינו לאחרונה בסרט עם תקציב כזה. כי מי שבאמת צריך את ספארו במסע הזה, זה ההפקה. כי ג’וני דפ מוכר כרטיסים, עדיין, וקהל גדול יבוא לראות אותו. וזה ברור, מובן והגיוני. אך צרכי ההפקה הם כלל לא צרכי הסיפור, ותסריטאי הסרט שחכו את הפרט המובן-מאליו הזה.

מתוך שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר (תמונה באדיבות פורום פילם)

ולא מדובר באתגר תסריטאי גדול – או שתתנו להנרי סיבה טובה לקחת איתו את ג’ק, או שתדאגו שג’ק והנרי יאלצו לפעול ביחד, כמו מה שקרה עם וויל. למרות הדילמה הפשוטה, סיפור הסרט מדלג עליה – הנרי מחליט שהוא רוצה שג’ק יקח אותו אל הקלשון, למרות שכל הסימנים מצביעים על כך שזה רעיון ממש לא טוב, ואפילו וויל, אביו של הנרי, אמר לו לפני עשור שיתרחק מספארו. לג’ק אין מה לתרום, אך הוא בסוף מסכים להפליג עם הנרי, כשמי שמובילה את המסע היא בכלל קארינה. מה ג’ק עושה שם? זה לא נהייה ברור באף שלב בסרט. למעשה, זה נהייה רק יותר חסר פשר.

אפשר היה להתעלם מזה אם נוכחותו של ג’ק הייתה מבדרת, אבל גם זה לא המצב. חלפו להן השנים בהן אפשר היה להתרגש מכך שג’וני דפ המציא מחדש את דימוי הפיראט. עם טקסט יבש ומשעמם ומשחק עייף ולא יצירתי, ג’ק ספארו מרגיש כמו שג’וני דפ נראה – שריד עתיק ומאובק מתקופה שבה היה לנו אכפת, תקופה יפה בזכרון ולא רלוונטית כבר בפועל.

כל נוכחותו של ג’ק ספארו היא כמו מגדל קלפים ברעידת אדמה. המבנה רעוע והיסודות לא יציבים, ואף המינימום שהיה דרוש כדי למקם את ספארו בעלילה כמו שצריך לא נעשה. תוסיפו לזה את ג’פרי ראש (Geoffrey Rush) שחוזר שוב לשחק את קפטן ברבוסה ואת קווין מקנלי (Kevin McNally) שמשחק שוב את גיבס, יד ימינו של ג’ק, ו”נקמתו של סלזאר” מצליח לערער את הזכרונות הנעימים שלנו לא מאחת, אלא שלוש דמויות מצוינות שהיינו מאוהבים בהן, כשהוא דוחף אותן בכוח לתוך העלילה, שוב ושוב עם תרוצים מאד לא מגובשים לנוכחות ולחשיבות שלהם בסיפור.

מתוך שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר (תמונה באדיבות פורום פילם)

קפטן ברבוסה מתוך שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר (תמונה באדיבות פורום פילם)

אך כמו שאמר יואכים רונינג (Joachim Ronning), במאי הסרט, “נקמתו של סלזאר” שואב את השראתו מהסרט הראשון, בו לא ג’ק, לא גיבס ולא ברבוסה היו הדמויות המרכזיות. גיבורי הסרט הם דווקא השחקנים הצעירים, והעלילה שלו סובבת אותם ואת מניעיהם. מה להם יש להציע?

לא המקפצה שהם קיוו לה

התשובה הקצרה היא “לא הרבה”. ת’ווייטס וסקודלאריו הם לא שחקנים חדשים לחלוטין. לא מדובר באנונימיות היחסית של שחקני “מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר”, למשל, אך הם גם לא קרובים בכלל לרמת הפרסום של אורלנדו בלום וקירה נייטלי (Keira Knightley) ב”שודדי הקאריביים” הראשון. בשביל שניהם מדובר בפרויקט מאד גדול ומאד משמעותי. ובהתחשב בסרט שראינו, זה מצער מאד.

במקרה של סקודלאריו, יש חן רב בדמותה של קארינה סמית’. קל להזדהות איתה, שכן מהרגע הראשון הקונפליקט שלה עם העולם שסובב אותה מאד ברור – היא אישה משכילה בעולם שלא מוכן לקבל נשים כה משכילות עדיין, והיא נאלצת שוב ושוב להוכיח לסובבים אותה שהיא באמת מבינה על מה היא מדברת. זה אפיון טוב, אבל הוא לא מספיק, ובכל זאת זה כל מה שיש לה.

מהרגע שהסרט מאפיין את קארינה כאישה משכילה שסובלת מזה, הוא מפסיק לאפיין ולפתח אותה, ועד סוף הסרט אותה הנקודה עולה בכל סיטואציה. ובסרט מסע אפי, המסע הגרנדיוזי שהדמות עוברת הוא בראש ובראשונה מראה למסע הפנימי של אותה הדמות. לקארינה אין שום מסע פנימי, היא רק מצביעה להנרי ולג’ק לאן ללכת ולאיפה להפליג.

אך יתכן שזה בסדר שקארינה קצת תקועה. אחרי הכל, היא לא גיבורת הסרט – הסרט מתחיל מהנרי, ורוב הזמן עוקב אחריו. מה עם המסע שלו? ובכן, עם כל חטאיו הרבים מסיפור של “נקמתו של סלזאר”, החטא הגדול ביותר הוא התפעול של הנרי, כי בתור גיבור הסרט אין ולו רמז דק למסע פנימי.

הנרי מעוניין שאביו יחזור הביתה. האם אנחנו יודעים כיצד הנרי גדל? כיצד אמו חינכה אותו? איך העולם נראה דרך עינו של גבר צעיר, בעולם כה גברי, שגדל ללא אביו? מה הוא לומד מהפגישה עם ג’ק ספארו האגדי? מה הוא מבין כאשר הוא מתעמת עם סלזאר, שהפך מצייד-פיראטים לרוח-נקמה? האם ליבה השבור של אימו הוא שדחף אותו להפוך למי שהוא?

אלה רק כמה שאלות אקראיות שאפשר לשלוף מכובע כדי לאפיין את המסע הפנימי שעובר גיבור של סרט הרפתקאות. אחת מהן מייצרת דמות שטוחה, ושתיים או יותר נותנות לדמות קצת עומק. אך בכל מה שנוגע להנרי, אנחנו לא מקבלים תשובה אפילו לשאלה אחת, כי אף שאלה כזאת אינה נשאלת.

מתוך שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר (תמונה באדיבות פורום פילם)

ומה על סלזאר? אולי כמו שנהוג בקומיקס, דווקא הנבל הוא זה שעוזר לאפיין את הגיבור? לא כאן, כי כל מה שמעניין את סלזאר זה לראות את ספארו מת. את ספארו. ורק ג’ק ספארו מעניין אותו. סלזאר והנרי נפגשים, למעשה, כבר בתחילת הסרט, אך לא לומדים זה על זה דבר כמעט, וממשיכים לא לעניין אחד את השני מתחילתו ועד סופו.

“שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר” מדלג בין כמה נקודות מבט, בעיקר בין הנרי, קארינה, ספארו וברבוסה, ובסופו לא ברור לנו בכלל של מי הסיפור שמסופר לנו, למה הדמויות האלה שם, והאם לבמאי ולתסריטאים היה אכפת מהדמויות האלה בכלל? אם כן, הכשלון בלהעביר את האכפתיות הזאת אלינו, הצופים, הוא כשלון חריף מהרגיל.

בשורה התחתונה

“שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר” הוא חידוש שלא מחדש, סרט הרפתקאות לא מרגש, שמבוסס על דמויות שלא אכפת לנו מהן. מצד אחד, הוא מתיימר לאפס את הפרנצ’ייז, אך מתעקש לגרור כמה שיותר שדים מיותרים מן העבר לתוך החבילה. מצד שני, הוא מנסה לפנות לחוש הנוסטלגיה של אלה מאתנו שגדלו עם הסרטים הראשונים, ומחבל בזכרונות המצוינים שלנו מהסרטים הנפלאים ההם.

“נקמתו של סלזאר” הוא בעיקר סרט עצוב. עצוב שסרט על פיראטים שנלחמים ברוחות של נקמה יכול להיות כל כך משעמם, עצוב שמה שיכל להיות מקפצה לשני שחקנים צעירים לא נוראיים בכלל הפך לכתם בקריירה שלהם, ועצוב שג’וני דפ כל כך לא מעניין ולא מצליח להצחיק, אפילו בדמות האיקונית ביותר שלו, הדמות שהוא עצמו יצר והפיח בה חיים אי שם ב-2003 הרחוקה.

במקום לחדש את ההתלהבות מהפרנצ’ייז, דיסני הצליחה לטשטש אותה, ובמקום לאפס את הסיפור היא לשה אותו לתוך עיסה לא קוהרנטית, עם אפקטים ויזואליים סתמיים ולא מעניינים שלא מצליחים לפצות על ההתרסקות של העלילה למעמקי הים הלא-סלחניים.

בין אם אתם חדשים לסדרת הסרטים או אוהבים אותה מתחילתה ועד סופה, אין ל”נקמתו של סלזאר” מה להציע. תמיד אפשר לצפות שוב בסרט הראשון – כן, אולי ראיתם אותו כבר עשרים פעם, אבל עדיף לצפות בו בפעם העשרים ואחת, מאשר בחיקוי שלו עם השחקנים העייפים שרק רוצים לקבל צ’ק מדיסני ולחזור להיות שוב רלוונטיים לכמה שבועות.

חדש! מעתה ניתן לקבל עדכונים על כתבות בנושאים שמעניינים אתכם דרך פייסבוק מסנג'ר. נסו בעצמכם:
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
  • inception

    אני דווקא ממש מתלהב לסרט, אתה לא יכול לשפוט סרט לפני שראית אותו

    • Boris Ulyanskiy

      איזה מזל אז שראיתי אותו 😉

    • Roy

      הוא כבר ראה אותו, חכם.

  • itamar4444

    צריך להוסיף לאמנת ג’נבה איסור על הוצאת סרט רביעי והלאה.
    ולהעמיד את האשמים בפשעים כאלה למשפט בהג.

    • Dan

      Star wars???

      • itamar4444

        מקרה יוצא דופן.
        חוץ מזה השש הראשונים תוכננו מראש. החדשים אני לא יודע כי לא ראיתי.
        בקיצור יהיה אפשר להעניק חנינה במקרה הזה.

  • Baby Groot

    בזמן האחרון כל הביקורות שלך שליליות. חבל שקוראים בכלל את הביקורות של גאדג׳טי.

  • Gabriel

    הסרט הראשון היה מעולה, שנון ושונה קצת מהסרטים האחרים.
    השני גם היה לא רע, בשלישי הייתה נפילה כי התחילו להתמקד יותר מידי בספארו, שלא לדבר על הרביעי.
    כפי שציינת, הוא מאוד טוב כדמות משנית, לא ראשית.

  • Avihay

    השם של הסרט הוא Dead Man Tell No Tales, או “המתים לא מדברים” . איך הפך לנקמתו של סלזאר ?

  • maayan

    הכתבה הזאת התמקדה רק בדברים השלילים וזאת לא חוכמה גדולה עובדה שיש המון מעריצים לג’וני דפ ולא משנה מה תגידו “שודדי הקאריביים” עדיין חיי וקיים והכי חשוב לא אמרתם שהכל בגדר דעה ואם אתם אישית לא אוהבים את הסרטים/הסרט בסדר אבל לא צריך לכתוב דברים כאלה ולהגיד את זה בצורה שאומרת “כולם חושבים ככה” באמת טיפה כבוד לסרטים…

גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות