ביקורת סרט: אנטמן – איש משפחה

“אנטמן” הוא עוד שלב, משמעותי, בהתפתחות העולם הסינמטי של מארוול. כמו ב”שומרי הגלקסיה” גם כאן החליטו במארוול להמר בלא מעט תחומים, הימור שרוב הזמן מצליח ופועל לטובתם. הסרט הוא לא מושלם, אבל הוא בהחלט סרט מהנה עם כמה הברקות, הומור נהדר, אפקטים מצויינים וקטעי אקשן מלאי דמיון.

אזהרה: הביקורת כוללת ספויילרים המתארים את עלילת הסרט

זו הפעם הראשונה שסרט של מארוול לא מתעסק בלוחמה נגד ארגוני טרור ענקיים שמאיימים על איזון הפחד בעולם או על פלישת חייזרים המונהגים על ידי אלים נורדים. לא תמצאו כאן ערים מעופפות באוויר, עשרות רובוטים נלחמים אחד בשני או רחובות שלמים שמתפוצצים תוך כדי שגיבור העל רוכב על תולעת חייזרית ענקית ומפחידה. מארוול יודעת שקטעי האקשן שיש ב”אנטמן” לא ישתוו לקטעי האקשן אותם ראינו בסרטי הנוקמים, איירון מן או קפטן אמריקה ולכן היא מתבלת אותם בתבלין שהפך כבר לסימן היכר של החברה, ההומור, והפעם, התבלין הזה הוא משובח ועובד.

“אנטמן” הוא הסרט הכי משפחתי של מארוול. לא רק שהוא פונה לכל המשפחה, אלא הוא סרט שכל כולו מתעסק במשפחה. סקוט גלן (פול ראד) עושה את מה שהוא עושה בשביל המשפחה, האנק פים (מייקל דאגלס) עושה את מה שהוא עושה בשביל המשפחה וכמובן שהמשפחות בסרט פגועות, אך יזכו, כמו בכל דרמה משפחתית אמריקאית מיינסטרימית, לגאולה מחודשת.

ההימור של מארוול התחלק לכמה קטגוריות. דמותו של “אנטמן”, בחוברות הקומיקס, היא אחת הדמויות הראשונות ביקום שסטן לי יצר בתחילת שנות השישים וממייסדי האוונג’רס. אולם, היום, תקופה בה אנו אוהבים לראות גיבורי על בעלי שיעור קומה מרשים במיוחד, שרירים בולטים במיוחד ושמות מרהיבים שנושאים בחובם אסוציאציות ותחושת גדלות (קפטן אמריקה, איירון מן, האלמנה השחורה, הענק הירוק וכו’), גיבור על שמתכווץ לגודל נמלה ואף מצליח לתקשר עם החרקים, עשוי להיות מגוחך ביותר.

גם כאן, פונה מארוול לתבלין ההומוריסטי ועושה כל מה שבכוחה כדי לשכנע אותנו שלא מדובר בפארסה מגוחכת. ההומור העצמי, שחלקו ראינו בטריילרים (פול ראד אומר: “אני לא בחרתי את השם”, או “כן אני יודע איך זה נשמע” או “אנחנו חייבים להשתמש בשם הזה?”, משפטים שלא מופיעים בסרט הסופי) עוזר.

מארוול מצליחים להלך באופן מרשים על הגבול שבין מצחיק למגוחך ולהישאר בצד המצחיק של העניין. מזלם השני הוא ליהוקו של מייקל דאגלס כדוקטור האנק פים. דאגלס, הוא כנראה אחד השחקנים היחידים שיכול לספק מונולוג רציני על הקשר שלו עם הנמלים, תוך שהוא גורם להן לשים סוכר בקפה, בלי שנפרוץ בצחוק מלגלג ונשאל את עצמנו WTF.

Antman-Review-IM-Antman

אחרי שעברו את ההימור על בחירת הדמות, ההימור הבא היה באופי ובטון של הסרט, וכאן, החליטו במארוול שלא לתת לסרט טון אקשני גדול מהחיים, סטייל “הנוקמים”, או טון רציני, קונספירטיבי ומאיים סטייל “קפטן אמריקה חייל החורף”. במקום זאת, החליטו ללכת דווקא על סרט משפחתי בעל טון מאוד עדין. גם כאן, עברה מארוול את המשוכה בצורה מכובדת תוך שהיא משתעשעת עם קטעי האקשן ה”קטנים” באופן “גדול”.

אם אנחנו באמצע סצינה מטורפת של רכבות או פריצה למתקן חשאי, מזכירים לנו שהגיבור הוא בגובה 2 סנטימטר. ההומור הזה עובד, הטון המשפחתי עובד, וההימור של מארוול, עובד. כדי ליישם את הטון, שילבה מארוול בין שני ז’אנרים של סרטים. האחד, כפי שהוזכר, דרמות המשפחה המגלגלות את הדרמה בין ההורים הגרושים שמנסים לכפר על מעשיהם והשני הוא ז’נאר סרטי השוד, סטייל סדרת “אושן 11”, וזה ללא ספק הז’אנר, שמבחינה תסריטאית לפחות, הוא מוצלח יותר.

הסרט הוא סגירה נהדרת לשלב השני של העולם הסינמטי של מארוול. אם כי מומלץ (אם יש כאלה שעוד לא ראו) לראות את “הנוקמים עידן אולטרון” כדי להבין לא מעט מהרפרנסים.

עדיין, עם כל הדברים הללו, מדובר בסרט שהוא בעייתי. עם כל ההנאה, יש תחושה של חוסר סיפוק, עם כל הכיף וההומור יש תחושה של פספוס ועם כל הדמיון והעולם המרהיב שבנו, הסרט לא מצליח באמת לסחוף ולרגש את הצופה עד הסוף. הסיבה המרכזית נעוצה דווקא בדמותו של סקוט לאנג, אנטמן, האיש שלובש את החליפה, האדם שהסרט על שמו, גיבור העל שמעטר את חוברות הקומיקס, וגם, השחקן שכתב חלק מהתסריט.

AntMan-grounded

הבעיה הגדולה של “אנטמן” היא שדמותו של סקוט לאנג היא הדמות הכי פחות מעניינת, הכי פחות עגולה, והכי פחות דרמטית. הבעיה בולטת בעיקר מכיוון שכל הדמויות שסובבות אותו הן צבעוניות, עמוקות, דרמטיות ומרגשות הרבה יותר ממנו. ללאנג אין באמת מניעים דרמטיים רציניים לעשות את מה שהוא עושה, אלא הוא מונע על ידי האנק פים, אין לו ממש עולם להציל, אלא יותר למנוע סכנה עתידית שאולי תבוא מתישהו. פול ראד, שהוא שחקן חביב ביותר, ומבחינת טייפקאסט נכון לתפקיד -הוא מקסים ושובה לב ועושה ככל יכולתו עם המעט שניתן לו, אבל עדיין, הוא יוצא פרווה.

הדרמה העיקרית היא סביב דמותו של האנק פים ובתו הופ (אוונג’לין לילי – ההיא מאבודים) והשניים הללו הם הגיבורים האמיתיים של הסרט. הם הדרמה, הם המורכבות והרבדים הרגשים ולהם יש את כל הסיבות להצעיד את הסרט קדימה. סקוט לאנג הוא בסך הכל כלי שרת. באחת הסצנות בסרט מדבר סקוט עם הופ ואומר לה: “את לא מבינה שאפשר לוותר עלי? אני החולייה החלשה, אם יקרה לי משהו, זה בסדר“. הבעיה היא, שהמשפט הזה הוא נכון, בהחלט אפשר לוותר עליו, הוא החולייה החלשה ולא ממש אכפת לנו אם יקרה לו משהו.

AntMan-hank-hope-pym

מייקל דאגלס הוא מצויין ומצליח להעביר את דמותו המורכבת של האנק פים ברמה הגבוהה ביותר. הוא ללא ספק השחקן הטוב בסרט הזה והפער בינו ובין השחקנים האחרים ניכר. אוונג’לין לילי מתחילה את הסרט כדמות מעצבנת, אבל ככל שהעלילה מתפתחת, היא משתפרת ובסופו של דבר אפילו מצליחה לרגש.

קורי סטול, שמגלם את הנבל התורן, דארן קרוס (Yellowjacket), לא מצליח להעביר את הרשעות שבו, אבל כן מצליח לנתב את הפגיעות שיש בו. בסופו של דבר מדובר בבחור צעיר שרצה להרשים מאוד את המנטור שלו, האנק פים, אותו הוא העריץ, השקיע שנים מחייו, אך המנטור הפנה לו עורף (כפי שהפנה לבתו), מה שגורם לו להיות הרבה פחות מאיים. גם כשהוא מנסה להראות כפסיכופט חסר תקנה, זה לא ממש עובד.

Antman-Yellowjacket

אחת הסצנות, שכנראה הייתה אמורה לגרום לכל גיק לקפוץ משמחה בכסא, הוא המפגש של אנטמן עם אחד מחברי “הנוקמים”, “הפלקון”. אולם, המפגש הזה הוא אחד הרגעים הפחות טובים בסרט. כן, יש אקשן, ויש מעוף ויש אפילו קצת הומור, אבל מה לעשות, כשמדובר בשחקן כל כך חסר כריזמה כמו אנתוני מקי, הסצינה הופכת למשמימה וסתמית, וחבל.

גולת הכותרת של הסרט היא ללא ספק שלושת החברים של סקוט לאנג, פושעים בשקל שגונבים את ההצגה מכל מי שנמצא לידם בפריים. החבורה של שלושת הגנבים הקטנים וההזויים מצליחה בכל פעם להצחיק, להפתיע ולרגש. כאשר בראשם, בהפרש עצום מהשאר, מייקל פנייה, שאחרי 20 שנה של ניסיון קולנועי זוכה סוף סוף לכבוד לו הוא ראוי, והוא לחלוטין עושה את הסרט.

לואיס (פנייה) הוא דמות קומית נהדרת, אבל לא דמות מגוחכת, אלא דמות מצחיקה בנאיביות שלה והאופן שפנה מגלם אותו, הוא נהדר.
ולבסוף, אין מה לעשות, רוחו ושמו של אדגר רייט (“סקוט פילגרים”) שהתפוטר מן הפרויקט על רקע “חילוקי דעות אומנותיים” עם מארוול, מרחפת מעל התוצר הסופי ושאלת “מה היה קורה לו?” מהדהדת בזמן ההקרנה.

הסרט לא ייזכר כאחד מסרטי מארוול הגדולים, ועדיין, התוצאה היא לחלוטין מהנה, משביעת רצון וכייפית. סרט קיץ מהנה.

*הביקורת פורסמה במקור באתר מולטיוורס.

השוואת מפרטים