“שמונת השנואים” של קוונטין טרנטינו – ביקורת סרט
| יום חמישי, 7 בינואר 2016, 10:30 | בידור ופנאי

סרטו החדש של קוונטין טרנטינו, “שמונת השנואים“, הספיק להרעיש עוד לפני שהופץ. למעשה, עוד לפני שיצא לצילומים. מהדליפה של התסריט וההחלטה שלא לצלם את הסרט ועד ליציאה המיוחלת, סרטו השמיני של “הילד הרע של הוליווד” עורר סביבו סערות רבות בכל שלב ושלב של הפקתו. הסרט עצמו, מהרבה בחינות, דווקא פחות מרגש.

הסיפור והדמויות

הסרט עוקב אחר מספר טיפוסים מפוקפקים הנמצאים ביחד בבקתה בוויומינג, ארצות הברית, בתחילת המאה ה-20, מספר שנים אחרי שחרור העבדים השחורים במלחמת האזרחים. סופת שלגים קשה מונעת מהם להמשיך בדרכם, והם נאלצים לסבול זה את נוכחותו של זה, מה שמטעין את הבקתה במתח עז וכמו תמיד אצל טרנטינו, מתדרדר לאלימות.

הדמויות המניעות את עיקר ההתרחשות הן דייזי דומרגו (Daisy Domergue), פושעת מסוכנת ומבוקשת, המגולמת על ידי ג’ניפר ג’ייסון לי (Jennifer Jason Leigh), המובלת לגרדום על ידי ג’ון “התליין” רות’ (John “The Hangman” Ruth), צייד ראשים ערכי אותו מגלם קורט ראסל (Kurt Russell). רות’ מעוניין לגבות את הפרס על ראשה של דומרגו ולראות אותה נתלית בפומבי. מרקיז וורן (Marquis Warren), צייד ראשים שחור המגולם על ידי סמואל ל. ג’קסון (Samuel L. Jackson) בכבודו ובעצמו, מצטרף אליהם כדי לברוח מהסופה, ושלושתם, יחד עם מספר דמויות נוספות, נתקעים בסופו של דבר ביחד ללא שום יכולת להמשיך את המסע.

ג'ניפר ג'ייסון לי וקורט ראסל (מתוך: שמונת השנואים)

ג’ניפר ג’ייסון לי וקורט ראסל (מתוך: שמונת השנואים)

מה שאי אפשר לקחת מקוונטין טרנטינו לעולם, זה הדמויות שלו. כמו בכל סרטיו, מדובר בקאסט צבעוני ומעניין, בו כל דמות מגיעה עם בגאז’ חסר תחתית של סודות וכעסים, וכל אינטרקציה בין כל דמות ודמות מרגישה נפיצה במיוחד. השחקנים מפיחים חיות יוצאת דופן בכל אחת מהדמויות, ואי אפשר להתעלם מהכישרון האדיר שלהם, או מיד האמן המנחה אותם.

שיחות על אלימות

קוונטין טרנטינו אוהב את המילים שלו. כבר ב”כלבי אשמורת”, סרטו הראשון, הכתיבה הייתה שנונה ויוצאת דופן. הדיאלוגים בין הדמויות תמיד הרגישו פילוסופיים מעט יותר מהמצופה, אך גם טבעיים באופן מפתיע. כצופים נאמנים, למדנו לצפות לשיחות ארוכות על מוסר, רצח ותרבות פופ על גווניה, שמשתלבות זו בזו בקלות רבה.

ב”שמונת השנואים”, משהו מזה כבר לא מקליק. בעוד שהדמויות מלאות עומק ומתחברות למרקם מעניין ומותח של קשרים מסוכנים, המילים שיוצאות להן מהפה מרגישות שטוחות, הסבריות, ולעתים קרובות גם חוזרות על עצמן. אם בעבר היינו רגילים לרמיזות דקות ואלגנטיות מטרנטינו, בסרט זה כל מהלך משודר זמן רב מראש, והתסריט לא מוותר על אף הזדמנות להזכיר לנו משפטים שכבר שמענו, גם בפעם השלישית ולפעמים אף רביעית. כל דמות ודמות מדברת ארוכות על תפקידה בסרט, מה שהופך מהלכים רבים לצפויים מדי, ללא שום יכולת לזעזע, למרות הנסיונות החוזרים ונשנים.

דייזי דומרגו (מתוך: שמונת השנואים)

דייזי דומרגו (מתוך: שמונת השנואים)

וטרנטינו בהחלט מנסה לזעזע. “שמונת השנואים” הוא אולי הסרט האלים ביותר של הבמאי מבחינות מסוימות. האלימות בסרט מאד אסתטית, כפי שראוי לצפות מסרט של קוונטין טרנטינו, אך בניגוד לסרטיו הקודמים, המטרה שלה לא ברורה. בין אם זו האלימות הציורית של “להרוג את ביל” או האלימות הברוטלית של “ממזרים חסרי כבוד”, המקום שלה בסרטים אלה היה ברור, מעבר לחיבה העזה של טרנטינו (וצופיו) לאלימות לשם האלימות עצמה.

גם ב”כלבי אשמורת”, בו לאלימות לא הייתה משמעות, היתה זו הצהרה בפני עצמה. ב”שמונת השנואים” אנחנו חווים אלימות קשה וגרוטסקית למדי, אך כל מה שהיא אומרת לנו זה שחבורה של אנשים כועסים שנעולים ביחד במרחב סגור יהיו אלימים זה כלפי זה. כל זאת יכולנו להבין גם ללא ההסברים הלעוסים על ההבדל בין תליה חוקית ללינץ’.

לא אותו דבר בלי סאלי

אחד מהחסרונות המורגשים בסרט הוא שלא הייתה בו יד נוקשה של עורכת עקשנית. מאז מותה המצער של סאלי מנקה (Sally Menke) ב-2010, העורכת שערכה את כל סרטיו של טרנטינו עד ל”ממזרים חסרי כבוד”, סרטיו מרגישים פחות מהודקים. את שני סרטיו האחרונים ערך פרד רסקין (Fred Raskin), שהיה עורך משנה בסרטי “להרוג את ביל”.

בעוד ש”ג’אנגו ללא מעצורים” היה ערוך באופן מוצלח (גם אם לא מדויק במידה שהתרגלנו אליה), “שמונת השנואים” מרגיש מרוח ומפוזר. הוא הסרט הארוך ביותר של טרנטינו אם לא מחשיבים את הגרסה המחוברת של “להרוג את ביל”, וגם הסרט המעייף ביותר שלו, עם סצנות ארוכות שנמרחות במקום לבנות אווירה, ודיאלוגים שאפשר היה לחתוך בחצי לפחות. קשה להתנער מהתחושה שללא סאלי, קוונטין טרנטינו נשאר מגלומן חסר כיוון, בלי אף אחד שירסן אותו ויתעל אותו למקומות הנכונים.

מתוך "שמונת השנואים"

מתוך “שמונת השנואים”

סופרים עד עשר

“שמונת השנואים” הוא הסרט השמיני של קוונטין טרנטינו, ואם להאמין לו, יהיו לו רק שניים נוספים. בעוד שטרנטינו מתרברב לעתים קרובות בעשרות הסיפורים שבראשו, הוא ממשיך לטעון בעקביות שהוא יפסיק את פועלו כבמאי לחלוטין אחרי סרטו העשירי. “שמונת השנואים” מראה, במידה מסוימת, את ההגיון מאחורי ההחלטה הזאת.

הסרט מלא ברגעים שנונים, דמויות טובות ושוטים יפהפיים, ועם הנסיון והכשרון של טרנטינו, אין זה מפתיע, אך כיצירה שלמה הוא דל ומסורבל. סביר שיש לו, לטרנטינו, עוד כמה וכמה סיפורים מוצלחים שהוא מחביא לו בשרוול, אבל “שמונת השנואים” הוא לא אחד מהגדולים.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות