יש מירוץ חימוש המתרחש כיום בנבכי הוליווד, בו הנשק הגרעיני הוחלף בחליפות גומי. בעוד שדיסני, האוחזת ברוב הכותרים של ענקית הקומיקס מארוול, יצרה יקום קולנועי קוהרנטי בו כל הסרטים קשורים ומחוברים, אולפני האחים וורנר, להם הזכויות לדמויות הקומיקס של DC, המתחרה הגדולה ביותר של מארוול, עדיין מנסים להרכיב יקום קולנועי משלהם.
בידיהם של DC כמה מהגיבורים האהובים והאיקוניים ביותר בעולם הקומיקס, אך בזמן ש”הנוקמים” מתקרבים כבר לסרט השלישי, בוורנר עוד מנסים לפענח איך להרכיב את “ליגת הצדק” (Justice League) בלי לאבד את תשומת ליבינו. “באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק” הוא ניסיון לקיצור דרך, נסיון לעגל מספר פינות בדרך אל ליגת הצדק המיוחלת. כמו בכל מקרה של עיגול פינות, לא מעט דברים מהותיים נחתכים החוצה.
המשך ל”איש הפלדה”
“באטמן נגד סופרמן” מתרחש כשנתיים לאחר אירועי “איש הפלדה” מ-2013, והוא ממשיך את אותו קו עלילתי. סופרמן הוא גיבור מוכר וקיים בעולם כעת. הוא היה אחראי להצלת העיר מטרופוליס, אך בד בבד הייתה לו גם יד בחורבנה. דיוויד ס. גוייר (David S. Goyer), שהיה אחד מהכותבים לסרט הקודם, כתב גם את הסרט החדש, וזאק סניידר (Zack Snyder) ביים את שניהם גם הוא.
היד המנחה של היוצרים המחברת בין שני הסרטים מורגשת, ומהרבה בחינות, סצינת הפתיחה של “שחר הצדק” מדגישה ומחזקת את המסרים ש”איש הפלדה” ניסה להעביר (ללא הצלחה רבה). בעוד שהסרט הקודם התמקד בסופרמן באופן בלעדי, כעת יש צורך לפנות את הבמה לדמויות נוספות ולסיפורים מורכבים יותר.
הנרי קאביל (Henry Cavill) המגלם את קלארק קנט/סופרמן קיבל משימה לא פשוטה – אם לפני כן היה עליו להתפתח, לגדול ולהפוך לסמל של תקווה, עתה עליו לשמור על הסמל הזה. סופרמן ב”שחר הצדק” הוא כבר לא נער שמחפש את דרכו בעולם, וכתוצאה מכך נותר לו רק להיות חזק, מרשים, וגדול מהחיים.
בעוד שזה נשמע כמו עבודה פשוטה, בפועל מכניס קאביל לדמות את כל החן והעצמה הנדרשים כדי להעביר אל המסך את האלוהיות שבגיבור. וברגעים שהוא כועס, סופרמן הופך לאחד מהמחזות המרתיעים יותר שנראו על המסך, מה שפעם נוספת מעביר באופן מושלם את המסרים ש”איש הפלדה” ניסה לבנות בחוסר יעילות: הנוכחות של סופרמן בעולמינו היא לא סיבה לשמוח, גם אם כוונותיו טובות.
המלכותיות של סופרמן והזעם הבלתי-מרוסן שלו הם הם שמצדיקים את הרצון של באטמן לעצור אותו סופית.
האביר האפל
אם היו חששות לגבי הופעתו של בן אפלק (Ben Affleck) בתפקיד ברוס ויין/באטמן, הם מתנדפים במהרה. ברוס ויין של אפלק הוא ויין חדש ושונה מאלה שנראו עד עכשיו על המסך, ושונה בצורה מעניינת. ברוס ויין החדש הוא באטמן מבוגר. הוא נלחם בפשע בגות’הם כבר כ-20 שנה, ולא פוחד ללכלך את הידיים. במקום לנסות לתרץ פעם נוספת למה באטמן לא הורג את האויבים שלו, “שחר הצדק” מדלג על כל הקונספט לחלוטין.
מהלומות של באטמן נראות קטלניות למדי, ואין הוא מהסס להשתמש באש חיה כשצריך. אולי מתישהו מזמן הוא עוד ניסה לחוס על חייהם של עבריינים, אבל מאז עבר זמן רב, ואין מקום לרוך ורחמים בגות’הם המופרעת. חשוב מכך, הוא מנוסה והחלטי יותר מכל באטמן אחר, והוא ניגש לאתגר של להביס את סופרמן ברצינות, מקצועיות ויעילות.
בעוד ששניידר וגוייר נוטים לחשוף ולספר יותר מדי במהלך הסרט, לבאטמן נעשה פה חסד – את עשרים שנות פעילותו איננו רואים, שומעים או קוראים בשום מקום, אך הסימנים שלהן נמצאים בכל מקום, ומה שהדמויות לא מספרות, מספרים החללים. בין אם זה כיתוב על חליפה שלא אמור להיות שם, או אחוזת ויין הנטושה בה אף אחד לא חי יותר, אנו לומדים שעל ברוס ויין עברו חיים קשים. מה שהתחיל ברצח של הוריו לא הסתיים מעולם, ואין זה מקרי שהסיוטים לא מפסיקים לרדוף את האיש שממציא שוב ושוב מחדש את שיטות הלוחמה שלו בפשע.
הצגתו של באטמן לעולם של “איש הפלדה” אורגנית וקלה והקונפליקט בין שני הענקים ברור ומחודד. מפה, העניינים מתחילים להסתבך, ולא בצורה שהיינו רוצים.
סנונית ל”ליגת הצדק”
“באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק” מניח את אבני הבניין הראשונות להקמת ליגת הצדק, אותה באטמן וסופרמן אמורים להנהיג. בעוד שגם באטמן וגם סופרמן נוכחים בסרט ושניהם גיבורים מוצלחים ומעניינים, יוצרי הסרט מבינים ששני גיבורים שמנסים לחסל אחד את השני הם לא ארגון.
האחים וורנר מתעקשים להקים את הארגון הזה, ויפה שעת אחת קודם. ליגת הצדק זקוקה לצלע אחת נוספת לפחות, מה שמוביל להופעה הקולנועית הראשונה של וונדרוומן, אותה מגלמת גל גדות. תפקידה של גדות לא גדול, יחסית. בכל זאת, הסרט לא עליה, אך כאשר היא נמצאת על המסך היא גונבת את ההצגה.
בכל גלגול, בין אם כאשה מסתורית עם אג’נדה סמויה שמתערבת לברוס ויין בעניינים, לבין אם כנסיכה דיאנה, חמושה בחרב ומגן, וונדרוומן מצליחה לעמוד לצדם של באטמן וסופרמן, שני הענקים, ואף מראה שבחייה הארוכים הנסיון שהיא צברה לא נופל ואף עולה על שלהם. בשלב זה מדובר בלא יותר ממפגן סתמי של כוח ויכולת, אך יהיה מעניין מאד לראות את סיפורה שלה, בסרט שצפוי לצאת בקיץ 2017.
הבעיה היא שבעוד שאנחנו יכולים לחכות עד קיץ 2017, יוצרי הסרט החליטו שהם לא, ולסרט שארוך מספיק גם בלעדיה התווספה דמות שעל אף החן הרב שלה, לא משפיעה בשום צורה ממשית על עלילת הסרט. לצידה יש עוד מספר דמויות מליגת הצדק שמופיעות לכמה רגעים, וכל הקרנבל הזה מרגיש יותר כמו שריר של האחים וורנר, ניסיון להראות שגם הם יכולים לבנות יקום קולנועי משלהם, כשבפועל אין להם דבר מלבד כמה הבטחות, וכשסרטים מתבטלים על ימין ועל שמאל הבטחות בהוליווד כבר לא שוות הרבה.
כוחות ה”רשע”
בעוד שגיבורי הסרט המוצלחים יחסית אמורים כבר להבטיח לנו קוקטייל גיבורי-על מוצלח ומהנה, הנבל הוא זה שמשאיר לנו טעם רע בפה. ג’סי אייזנברג (Jesse Eisenberg) מ”זומבילנד” ו”הרשת החברתית” משחק את אלכסנדר “לקס” לות’ור, והוא הראשון להראות את הסדקים בסרט שבסופו של דבר גורמים לו להתפורר.
ההופעה של אייזנברג בפני עצמה לא פחות מנהדרת. הוא משחק לות’ור צעיר, מפונק, שלא מוכן לקבל תשובה שלילית ותמיד מוכן עם עוד תכנית דמונית בשרוול. אז איפה, בעצם, נמצאת הבעיה? אייזנברג עצמו נפלא בתפקיד, אבל לעתים הוא סתם מעיק, ולעתים אף מעורר חלחלה.
הוא מחושב, אבל גם אימפולסיבי, פסיכוטי לחלוטין אבל גם קר כקרח, ובעיקר כתוב ממש, ממש לא טוב. המניעים של לקס, גם כשמובנים, קלושים למדי, ופעם אחר פעם מהווים לא יותר מסתם תירוץ תסריטאי למשהו זדוני נוסף. מספר פעמים במהלך הסרט לות’ור מצליח להנדס אסונות אדירים, שאם עוצרים לחשוב עליהם, לא תורמים לו כלום ושום דבר.
במקרה אחד, התכנית האימתנית שלו יוצאת לפועל בדיוק כפי שהוא תכנן, ואין לזה שום השלכה שהיא על שאר הסרט, בפרט לא על העלילה, מעבר למותן המצער של מספר דמויות שלא הייתה להן שום משמעות מלכתחילה.
דומסדיי (Doomsday), לעומתו, הוא נבל די אפקטיבי. גדול ומפחיד, דומסדיי צורח ונוהם, יורה ברקים ומייצר לגיבורינו ים של בעיות. הוא לא מעניין, לא מקורי ולא מעורר בנו שום רגש או סימפתיה, ומזכיר מעט יותר מדי טרול מ”שר הטבעות”, אך הוא מספק סיקוונס אקשן ארוך ודי מוצלח, ועל זה, לפחות, אפשר גם להודות לו.
זאק סניידר לא מצליח לסיים
“שחר הצדק” נראה על הנייר כמו סרט שאמור להיות מוצלח. עם סופרמן מרשים, באטמן מעניין ווונדרוומן שגונבת את ההצגה (אבל לא יותר מדי), אפשר לחשוב שמדובר בהצלחה, בסרט שרצינו לקבל. הבעיה היא שכל הטלאים האלה לא מצליחים לכסות על החורים במארג, שנפרם מהקצוות פנימה, ולקראת סופו הסרט מאבד את כל הנרטיבים המוצלחים שהוא בנה.
“באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק” הוא סרט ארוך כמו השם שלו, וברובו גם חסר יצירתיות בהתאמה. לקס לות’ור הוא הסימן הראשון לעצלנות של מספרי הסרט, אך הוא לא האחרון. כשסרט גיבורי-על לא מצליח לייצר נבל ברור ומתפקד, כל מה שקורה בו מפסיק להרגיש אמיתי, וכשאנחנו לא מאמינים בסרט, אנחנו נאלצים לראות אנשים בחליפות צמודות מרביצים זה לזה בלי שום סיבה קונקרטית, וזה נהייה סתם מטופש, גם אם מבדר מעט.
גוייר ושניידר עשו מאמצים גדולים כדי למכור לנו את הסיפור של גות’הם ומטרופוליס, על החורבן שסופרמן וזוד השאירו אחריהם, ועל הפחד שנשאר מחייזרים רבי עוצמה. איפשהו לקראת אמצע הסרט המאמץ שלהם נפסק וכל קו עלילה שהם בנו נפתר בתירוצים קלושים ובהתנהגויות מגוחכות.
הסוף של הסרט מביך במיוחד, שכן שוב כדוגמת “שר הטבעות” הוא מסרב להגמר, וכל סיום מוביל לעוד סיום, ועוד סיום נוסף, עד שלא ברור לנו אם הסיפור עוד לא נגמר, או שזה סניידר שלא מצליח להרפות מכמה סצנות שצילם שאין ולא היה בהן שום צורך מלכתחילה.
מפתיע שסרטי מארוול, שמתייחסים לעניין גיבורי העל בקלילות כיפית רוב הזמן, מצליחים לזכור שהם סרטים לכל דבר, ומנסים לעמוד בסטנדרטים קולנועיים אוניברסליים. לעומתם, סרטי DC לוקחים את עצמם הרבה יותר ברצינות, ובכל זאת נאבקים על מנת לעמוד בסטנדרטים בסיסיים של “סרט גיבורי-על”, ועל סטנדרטים קולנועיים אמיתיים בכלל אין מה לדבר.
אם רציתם סרט בו באטמן וסופרמן שוברים קירות אחד עם הראש של השני, האלימות בסרט מספקת למדי. מלבד זה, מדובר בשעתיים וחצי של הבטחות ש”שחר הצדק” לא מצליח לקיים, וזה ממש, ממש חבל.
באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק יגיע לאולמות הקולנוע בישראל ב-24.3.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.