ביקורת סרט: “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” – טים ברטון (כמעט) במיטבו

מתוך "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" (תמונה באדיבות פורום פילם) מתוך “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” (תמונה באדיבות פורום פילם)

לטים ברטון (Tim Burton) יש מוניטין מעורב מאד כיוצר. מצד אחד, הוא אחראי ללא מעט קלאסיקות שליוו אותנו מילדותינו. מצד שני, מבקרים וצופים כאחד היו לא אדיבים כלפי יצירותיו בעשור האחרון, ודי בצדק. אודה ואתוודה שגם אני גדלתי עם סרטיו ברטון, כאחד מהיוצרים המעניינים והמוצלחים של שנות ה-90, וגם אני התאכזבתי עמוקות מיצירותיו בשנים האחרונות.

ואף על פי הסקפטיות שפיתחנו כלפיו, נראה סרטו החדש “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” (Miss Peregrine’s Home For Peculiar Children) מבטיח במיוחד. הסרט, שמגיע היום (ה’, 29.9) לקולנוע בישראל, אולי יחזיר אותנו לתקופה שלפני הברית המפוקפקת והבלתי-ניתנת לערעור של המשולש ברטון-בונהאם קרטר-דפ.

העלילה

ג’ייק (Jake), אותו משחק אסא באטרפילד (Asa Butterfield) מ”הוגו” ו”המשחק של אנדר”, הוא נער רגיל ומשעמם. כה רגיל ומשעמם, שאפילו בקרב נערים רגילים ומשעממים אחרים הוא נחשב משעמם במיוחד. הדבר היחידי המוסיף צבע לחייו הוא הקשר ההדוק שלו עם סבו, אייב פורטמן (Abe Portman), המגולם על ידי טרנס סטאמפ (Terence Stamp). סבא אייב הוא זקן תמהוני, ניצול שואה, שאוהב לספר לג’ייק סיפורי מעשיות על מסעותיו לאחר המלחמה, מסעות בהם הוא פגש חברים משונים ונלחם במפלצות זדוניות.

אלה סיפורי מעשיות ותו לא, כמובן, אלא שיום אחד קורה אסון ואייב נפטר. המשטרה קובעת שהיה זה התקף לב, אך ג’ייק מאמין שהוא ראה משהו תמוה ומפחיד ליד גופת סבו. הוא יוצא למסע לאי קטן בוויילס, בו נמצא המעון ליתומים בו אייב גדל – המעון של מיס פרגרין, אותה משחקת אווה גרין (Eva Green) מ”קזינו רויאל” ו”פני דרדפול”. הוא מוצא עצמו נשאב לעולם קסום של ילדים שנולדו עם כוחות “משונים” החיים בבועות זמן מחוץ למציאות שלנו, ומגלה שהקיום שלהם, חבריו הטובים של סבא, נמצא בסכנה.

מתוך "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" (תמונה באדיבות פורום פילם)
מתוך “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” (תמונה באדיבות פורום פילם)

ביצוע מצוין ברובו

דבר אחד חשוב צריך לומר על “המעון של מיס פרגרין” מיד – הקאסט של הסרט פנומנלי. כל אחת ואחת מבחירות הליהוק של “המעון” מרגישה נכונה ומתאימה לדמות ולמסך. הילדים המשונים מרתקים, כשכמעט כולם מתאפיינים בכך שמשהו בהם נראה משונה גם כשלא יודעים מה הכוחות שלהם, ואסא באטרפילד מוכר בקלות את הסיפור של ג’ייק. קל מאד לחבב את ג’ייק, והמניעים שלו מאד ברורים. כהערת צד לדמותו של ג’ייק, כריס או’דווד (Chris O’Dowd) מ-The IT Crowd שיחק בסרט את אביו, פרנקלין (Franklin).

פרנקלין הוא אב נוראי, שלא מבין את הבן שלו ולא מצליח לתקשר איתו בכלל, ועל הנייר יכל להיות שנוא מאד, אלא שאו’דווד מצליח להציג אותו בצורה משעשעת ומגושמת כהרגלו, שנותנת לפרנקלין חן רב וגורמת לנו להבין ולהזדהות עם האיש שגם אביו וגם בנו קצת משונים לו, מה שמשליך ומעשיר את חוויית הצפיה ושוב, את ההזדהות עם ג’ייק עצמו.

הליהוק של מיס פרגרין, המנהלת את המעון ואת לולאת הזמן בה המעון שוהה, לא יכול היה להיות יותר טוב. אווה גרין היא שחקנית עם איכויות רבות, וברטון מוציא ממנה את כולן – היא אסרטיבית ואכפתית, מחבקת אך מסתורית, וכשצריך להגן על ילדיה היא אכזרית לא פחות מהבז הנודד על שמו היא קרויה. אם לא די בזה, בשלב מסוים בסרט מופיע נבל ברור ומובהק שמאיים על המעון והילדים שבתוכו.

מתוך "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" (תמונה באדיבות פורום פילם)
מתוך “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” (תמונה באדיבות פורום פילם)

ניתן לכם לגלות בעצמכם מיהו בארון (Barron), ומה הוא רוצה מגיבורינו, אך נשמח לומר שסמואל ל. ג’קסון (Samuel L. Jackson) המשחק את בארון גונב את ההצגה בכל סצנה בה הוא נמצא. אין זו הפעם הראשונה בה הוא שיחק נבל, וכמו ב”קינגסמן” (Kingsman), אותו גם כתבה ג’יין גולדמן (Jane Goldman) שכתבה את התסריט ל”מעון”, הוא מתמסר לדמות בכל רגע ורגע, חי ונושם אותה, ומצליח להיות מצחיק ומבעית באותו הזמן.

ויזואלית, הסרט עוצר נשימה. “המעון של מיס פרגרין” מרגיש כמו סרט של טים ברטון לכל דבר. אמנם הוא מבוסס על הספרים רבי המכר של רנסום ריגס (Ransom Riggs), ברטון לקח אותם והפך אותם לשלו. הסרט מלא בדימויים הויזאולים שאנחנו זוכרים לטובה מסרטיו הישנים, אך אינו מרגיש כמשהו לעוס או כחיקוי עצמי, אלא כמשהו חדש מבית היוצר של במאי אהוב, ולזה מאד התגעגענו.

זוועות סמויות

טים ברטון החליט לביים סרט לילדים. אין זו הפעם הראשונה, אך מי מאתנו שמכיר את עבודותיו מקרוב יודע שסרטיו של ברטון, אפילו ואולי במיוחד סרטי הילדים, תמיד מצליחים להכנס למישורים מטרידים למדי. גם כאן מעניין מאד לראות כיצד הוא עבד עם מגבלות דירוג-הגיל של הסרט. בעוד שאין בסרט דם, קללות או תוכן מיני, מה שמאפשר לו לנחות על נקודת ה-PG-13 (סרט לבני-נוער צעירים וילדים בליווי מבוגרים), ישנם דימויים ויזואליים מחרידים בסרט, וישנם הורים שבפירוש לא ירצו שילדיהם יחשפו לתכנים אלה.

מנגד, ישנם גם הורים וגם צופים מבוגרים שיזהו את זה כאומנות בפני עצמה. חשוב לזכור שברטון גדל מילדותו על סרטי אימה, ועל הגרועים שבהם. כאשר הוא עושה סרט “לילדים”, הוא עושה סרט שהוא עצמו היה רוצה לראות כילד. ואי אפשר שלא להעריך את הילדותיות הבלתי פוסקת של במאי בן 58, במאי שתכניו המבוגרים ילדותיים ותכניו הילדותיים מוזרים ומטרידים.

מתוך "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" (תמונה באדיבות פורום פילם)
מתוך “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” (תמונה באדיבות פורום פילם)

וכאן, כמו תמיד עם ברטון בעשור האחרון, נמצאת הבעיה – הילדותיות של ברטון מחבלת בסרטיו שלו. לקראת סופו של “המעון של מיס פרגרין” כל הדמויות שלמדנו להכיר הופכות פתאום לקריקטורות. דווקא הדמויות שעוד לא התפתחו חושפות צדדים מעניינים בסוף, אך אלה שליווינו מקרוב לאורך כל הסרט לפתע מדברות בקלישאות לא אמינות ומגכיחות לחלוטין את המסרים הלא-סמויים-בכלל שהן מנסות להעביר.

אפשר לנסות להאשים את התסריט, או את השחקנים, אך בבירור ניתן לראות איך עם בימוי נכון ורגיש אפשר היה להפוך את אותם רגעים למקסימים ונכונים. נראה שברטון לא למד עדיין איך להביע רגש במילים, וסביר שלעולם כבר לא ילמד. תמיד יהיו זכורות לנו הסצנות הקסומות, כמו סצנת השלג ב”מספריים של אדוורד”, למשל, סצנות טעונות ברגש אינסופי.

אך כאשר על הדמויות לומר דבר משמעותי ובעל ערך המילים שיוצאות מפיהן מביכות, והן כאלה כי הן מביכות את ברטון, שלא מצליח להנחות לא את שחקניו ולא את הצוות הטכני שלו לבניה טובה של סצנת דיאלוג עם עומק ומטען אמוציונלי. וזה חמור, כי זה פוגם באופן בלתי-הפיך בכמה מהרגעים החשובים ביותר בסרט.

מתוך "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" (תמונה באדיבות פורום פילם)
מתוך “המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” (תמונה באדיבות פורום פילם)

בשורה התחתונה

“המעון של מיס פרגרין לילדים משונים” הוא חזרה של ברטון למוטב כמעט מכל בחינה. בתור בחור לא צעיר בכלל הוא מסרב להתבגר, מה שמספק לנו פעם נוספת דימויים יפהפיים מראשו הקודח. זה גם פוגם ביכולת שלו להביע רגש במילים, וביצירה המבוססת על ספר זה תמיד יהיה מכשול, שכן מילים הן הכלי העיקרי של היוצר המקורי.

בעוד שברטון לקח מהספר את מה שהוא היה צריך כדי להפוך את “המעון של מיס פרגרין” לסרט טוב ומהנה של טים ברטון כפי שאנחנו אוהבים, הוא לא הצליח להתחמק מהמילים החשובות, ושוב נכשל כשלון נחרץ בלהביע אותן. ובכל זאת, זה סרט מיוחד, קסום וכדאי לראות אותו, כל עוד אתם וילדיכם לא רגישים מדי לעיניים. או להעדרן.

השוואת מפרטים