מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz - Netflix)

ביקורת סדרה: "לוק קייג'" – לא מה שקיווינו
| שבת, 8 באוקטובר 2016, 10:55 | בידור ופנאי

מארוול (Marvel) ונטפליקס (Netflix) ממשיכות להוציא את הסדרות שלהן, סדרות קומיקס שלא מתבישות להגדיר עצמן כ"סדרות איכות", שמשווקות לקהל בוגר ומבוגר יותר. הן מתקדמות בצעדי ענק אל הפרוייקט הגדול ביותר שלהן בטלויזיה, מיני-סדרת "המגנים" (The Defenders), שתאגד ארבעה גיבורי על, יחד עם חבריהם, להציל את ניו-יורק מאיום שגדול על כל אחד ואחת מהם בנפרד.

לאחר ש"דרדוויל" (Daredevil) מיצבה את עצמה כסדרת גיבורי-על גנרית-אך-בוגרת, הסטנדרט החדש בסדרות גיבורים שיש להשתוות אליו לכל הפחות, ולאחר ש"ג'סיקה ג'ונס" (Jessica Jones) בחרה לעסוק בנושא האישי והעמוק יותר של התמודדות עם מערכות יחסים מתעללות, היה על "לוק קייג'" למצוא סיפור יוצא דופן משלה. באופן לא מפתיע, הסדרה מתמקדת בנושאי גזע בניו-יורק, בקהילה השחורה בארצות הברית, ובחשיבותו הסימבולית של גיבור-על אפרו-אמריקאי חסין לכדורים. נותר רק לגלות אם זה גם מעניין.

העלילה

הארלם (Harlem) היא שכונה לא פשוטה בניו-יורק. למתובננים מבחוץ, הארלם מסמלת פשע, אלימות ברחובות וסמטאות חשוכות שלא יוצאים מהן חיים. אך הארלם היא גם סמל לתרבות האפרו-אמריקאית, ביתם של כמה מגדולי אמני הג'אז, הראפרים, משוררי הרחוב ופעילי זכויות-האדם שידעה החברה השחורה של ניו-יורק ושל ארצות הברית בכלל. בלב הדיכוטומיה הזאת בין יופי אין-סופי לכיעור מוחלט, יושבים שני אנשים, שני בני-דודים השולטים בדעת הקהל וברחובות השכונה.

מצד אחד ישנה מריה דילארד (Mariah Dillard), נציגת השכונה במועצת העיר ניו-יורק. היא מגולמת על ידי אלפרה וודרד (Alfre Woodard). מצד שני, ישנו קורנל "קוטונמאות'" סטוקס (Cornell "Cottonmouth" Stokes), שאחראי לכל הפעילות הלא-חוקית בהארלם, מגביית דמי-הגנה מבתי עסק (פרוטקשן), ועד לסחר בכלי נשק אוטומטיים. משחק אותו מאהרשאללה עלי (Mahershala Ali). הדבר היחידי בו קוטונמאות' לא עוסק הוא סחר בסמים, דבר שמשפחת סטוקס לא עסקה בו מעולם, עוד מימי סבתם האגדית "מאמא" מייבל סטוקס (Mama" Mabel Stokes").

מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz - Netflix)

מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz – Netflix)

בינתיים, במספרה קטנה בלב הארלם, יושב לו הנרי "פופ" האנטר (Henry "Pop" Hunter), אותו משחק פרנקי פייסון (Frankie Faison). ואין אדם, שחור, לבן, היספאני או מכל מוצא אתני אחר, שגר בהארלם ולא מכיר ומכבד את פופ ואת המספרה שלו. במספרה של פופ אין אלימות, אסור אפילו לקלל, וגם העבריינים האלימים ביותר מניחים את רוביהם בצד ומדברים ברוגע.

לוק קייג', אותו עדיין משחק מייק קולטר (Mike Colter), עובד במספרה של פופ, לאחר שהוא עזב את הל'ס קיטצ'ן (Hell's Kitchen) כתוצאה מאירועי "ג'סיקה ג'ונס". פופ הוא קרוב משפחה של ריבה (Reva), אשתו המנוחה של קייג', והוא מתייחס אל קייג' כבנו שלו. אך עבודה שחורה אחת מתחת-לרדאר לא תספק את כל צרכיו, וקייג' עובד גם כשוטף כלים ב"הארלמ'ס פרדייס" (Harlem's Paradise), מועדון הג'אז הותיק המנוהל על ידי קוטונמאות' עצמו.

כאשר כמה נערים הנמצאים תדיר במספרה של פופ מחליטים לשדוד עסקת נשק בין קוטונמאות' לכנופיה פוארטו-ריקנית, כל העיניים בעיר מופנות מיד אל זוג בני הדודים, במיוחד אל קוטונמאות'. אם זה לא מספיק, ספק הנשק המסתורי של קוטונמאות' מפעיל עליו לחץ נוסף דרך עושה דברו החלקלק העונה לכינוי "שיידס" (Shades), וקוטונמאות' נהייה פזיז, אלים ומסוכן מהרגיל. לבקשת פופ, לוק קייג' מתערב בתהליך כדי להגן על הנערים ששדדו את קוטונמאות', ונגד רצונו נכנס למערבולת של אלימות, סבל ושדים מהעבר שחוזרים לרדוף אותו.

מתוך "לוק קייג'" (תמונה באדיבות Netflix)

קוטנמאות', מתוך "לוק קייג'" (תמונה באדיבות Netflix)

שחקנים טובים ונושאים מעניינים

בדומה לסדרות מארוול/נטפליקס האחרות, "לוק קייג'" לוקחת את עצמה מאד ברצינות. רוב הליהוקים נעים בין טובים למצוינים באיכותם, עם שחקנים שמבינים ומעבירים את הדמויות שלהם בדרך נהדרת. לוק עצמו הוא דמות די חדגונית, והדרישות ממייק קולטר לא גבוהות בהתאם, אך את מה שצריך הוא עושה טוב. שאר הדמויות מעוררות סימפטיה ואמפתיה, מה שמאד חשוב. אנחנו מתאהבים מיד בפופ, מבינים מהר מאד כמה חברת המועצה דילארד מושחתת ומסתקרנים לגבי האופי המורכב למדי של קוטונמאות'.

ראויים לציון גם תאו רוסי (Theo Rossi), המשחק את שיידס הערמומי, סימון מיסיק (Simone Missick), המגלמת את השוטרת המוכשרת מיסטי נייט (Misty Knight) ורוזאריו דוסון (Rosario Dawson), החוזרת שוב בתפקיד קלייר טמפל (Claire Temple) מאמצע העונה, ומלווה את לוק בדילמות המוסריות-חברתיות שלו. שלושתם מהווים קאסט-מלווה חזק מאד ללוק ולאנטגוניסטים שלו, ומוסיפים הרבה מאד נופך לסיפור.

מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz - Netflix)

מתוך "לוק קייג'" (תמונה באדיבות Netflix)

כמו כן, הסדרה עוסקת בנושאים שלא סדרות רבות נוגעות בהם, לפחות לא במיינסטרים – "לוק קייג'" מאדירה תרבות אפרו-אמריקאית, אך גם לא סולדת מלהראות את הצדדים המכוערים שבתרבות הזאת. היא לא מפנה אצבעות מאשימות, לא למשטרה ולא לאנשים לבנים, אלא מראה מצב כפי שהוא – יש אלימות רבה בתוך האוכלוסיה השחורה, אך גם שאיפה לשבור את קירות ה"גטו" התודעתי שנבנתה סביב הקהילה הזאת, מבפנים ומבחוץ.

הבעיה היא, שכוונות טובות אינן מספיקות בשביל לעשות סדרה טובה. ומרוב כוונות, ניסויים ודמויות, "לוק קייג'" היא סדרה מאד מבולבלת.

מיסטי נייט מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz - Netflix)

מיסטי נייט מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz – Netflix)

כתיבה חלשה על יסודות רעועים

הבחירה לעשות את הסדרה על שחורים ולקהל שחור היא בחירה מאד מובנת. כתוצאה מבחירה זו, ישנם רגעים בהם נדמה שאנו מפספסים משהו בהקשר התרבותי. אך ככל שהסדרה מתקדמת אנחנו מבינים יותר ויותר טוב שזה לא ההקשר התרבותי שחסר, אלא שהכתיבה מאד רופפת.

בעוד שהשחקנים המגלמים את הנבלים עושים את זה נפלא, הטקסט שכתוב להם והמניעים של הדמויות לא מהודקים בכלל. בנוסף, לקראת אמצע העונה מופיע דיימונדבאק (Diamondback), ספק הנשק והבוס של שיידס, וממצב עצמו בתור נבל נוסף ומרכזי בעלילה. ודיימונדבאק, המשוחק על ידי אריק להריי הארבי (Erik LaRay Harvey), הוא פשוט דמות עצלנית. הוא כתוב ומאופיין באופן כה שטחי, שהוא שובר לחלוטין את כל האופי של הסדרה, ומשבש את מאזן הנבלים המורכב שנבנה בין שיידס, מריה דילארד וקוטונמאות'. אחרי נבלים פנטסטיים כמו פיסק (Fisk) וקילגרייב (Killgrave) דיימונדבאק הוא נפילה קשה, ונראה שאפילו לנינג'ות הקסומות מהעונה השנייה של דרדוויל יש יותר אופי.

הכניסה הלא-רצויה ולא-נחוצה של דיימונדבאק מלווה בהתפתחויות רבות בעלילה שלא מוסברות באף שלב בצורה ברורה או מעניינת. זה מוביל להתדרדרות של כל הנרטיבים ש"לוק קייג'" מציגה, ומביא את כותבי הסדרה למצב בו הם נאלצים להסביר כל סיטואציה ברגע שהיא מתרחשת, פשוט כי לא הונחו היסודות הנכונים לספר את הסיפור כמו שצריך. כך, למשל, אנחנו מוצאים סצנות חשובות, שיכלו להיות אפילו מרגשות, נהרסות לחלוטין כאשר דמות שולית זו או אחרת מוצאת לנכון להסביר את המתרחש לחברתה, מחשש שהצופים בבית לא יבינו מה קורה.

מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz - Netflix)

מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz – Netflix)

התדרדרות חמורה נוספת היא באפיון הדמות של קייג'. לעתים נראה שלוק לא החלטי, אך מי שלא החלטיים הם התסריטאים. בדומה לנבלים, הוא נע ומקפץ שוב ושוב בין כמה וכמה אג'נדות, ולא נסגר על עצמו: האם הוא גיבור, או סתם בחור שחור, או סתם בחור חזק בלי קשר לצבע עור, או שבכלל הוא לא ביקש את זה ומעדיף להעלם ולהשאיר את תושבי הארלם לגורלם? הבעיה המרכזית עם לוק היא לא קיום הדילמות הללו, שהן דילמות ברורות ולגיטימיות לדמות במצבו, אלא הצורה בה הוא קופץ מאחת לשניה שוב ושוב, ולא תמיד עם נקודות מפנה ברורות מספיק בעלילה שיצדיקו את ההפכפכות הזאת.

תפסת מרובה – לא תפסת

"לוק קייג'" היא סדרה שרצתה להיות ה"ג'סיקה ג'ונס" הבאה, אבל גם להיות "דרדוויל". להיות סדרה שנכנסת לעומק של נושא חברתי גדול, אך גם סדרה ששוב שואלת "מהו גיבור". בדומה ל"ג'סיקה ג'ונס", שבחרה להיות סדרת נואר (noir) מודרנית עם כוחות על, "לוק קייג'" בחרה להיות דרמת פשע. בניגוד ל"ג'סיקה ג'ונס", כוחות העל הפריעו לה לממש את הפוטנציאל הזה.

אנו ראינו כיצד כוחות על יכולים להיות כלים פנטסטיים להצגת מטאפורות חשובות ומעניינות. ואכן הרגעים החזקים, היפים והמרגשים ביותר בסדרה הם אלה שמצליחים להעביר בצורה טובה וברורה את המסר הפשוט – לקהילה השחורה בארצות הברית נמאס ששוטרים יורים בה. כאשר לוק מוצג כסמל לתקווה של הארלם אנחנו מקבלים את זה, כאשר הוא מערער את האוטוריטה של קוטונמאות' ודילארד אנחנו מבינים את זה, אך ברוב המקרים הוא פשוט קיטשי, דרמטי-יתר-על-המידה ובעיקר לא עקבי בכלל.

מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz - Netflix)

מתוך "לוק קייג'" (תמונה: Myles Aronowitz – Netflix)

"לוק קייג'" מנסה לשחק על שתי החתונות, ולא מסתפקת במטאפורה החזקה והברורה של גבר שחור בקפוצ'ון שחסין לכדורים – היא מנסה להיות גם סדרת גיבורי-על "רגילה", עם כל ההתעסקות המיותרת בכוחות של לוק, המקור שלהם, הגבולות שלהם, ושאלות ה"איך אפשר לפגוע באדם בלתי פגיע" שודאי יעסיקו את אויביו, אך לא ראויות להקדיש להן חצי-עונה. אף אחד מהנושאים האלה לא תורם לנושא המרכזי של הסדרה, ומעבר לכך אלה שאלות כה לעוסות שהן לא עומדות כלל וכלל בסטנדרט הגבוה שסדרות נטפליקס/מארוול הציבו לעצמן עד עכשיו.

התוצאה הסופית היא דרמת-פשע שלא הצליחה להתעמק מספיק בנושאים שהיא עצמה חרטה על דגלה בפרקים הראשונים, ובו זמנית סדרת גיבורי-על מהמשעממות והגנריות ביותר שיצא לנו לראות לאחרונה. נשמח לראות את לוק שוב ב"מגנים", אך לעונה שנייה של "לוק קייג'" אנחנו לא מצפים יותר מדי כרגע.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות