עונה 3 של "מראה שחורה" (Black Mirror), אנתולוגיית הסיפורים הדיסטופיים של צ'ארלי ברוקר (Charlie Brooker), ממשיכה לגעת בטכנולוגיות שונות ובביטויים הקיצוניים ביותר שלהן. הסיפור השני של העונה השלישית, "הרצת ניסיון" (Playtest), נכנס עמוק לעולם משחקי הוידאו. אנחנו צללנו אחריו.
מכאן מתחילים ספוילרים – ראו הוזהרתם!
דמויות סימפטיות
אחד מהאלמנטים המבדילים את "הרצת ניסיון" מרוב הסיפורים של "מראה שחורה" הוא שהדמויות בו יחסית סימפטיות. בין אם בגלל ניתוק מוחלט מהמציאות שלנו או בשל היותם סוציופטים אנטי-חברתיים – הגיבורים של ברוקר הם לא אנשים שקל להזדהות איתם. זאת לא נקודה לרעת "מראה שחורה", חלילה, אלא אלמנט מרכזי בשיטת הסיפור שלה. אך פה, ב"הרצת ניסיון", נראה שאנחנו חווים עולם די נורמטיבי, דומה מכל בחינה אפשרית לעולמינו שלנו, ללא איזשהו מסר מיוחד על טבע האדם – לא בתחילה, בכל מקרה.
קופר (Cooper), גיבור הפרק, הוא איש צעיר שמשהו בבירור טורד את מנוחתו, אך אין שום אינדיקציה לזדון מצידו. אפילו חוסר הרצון שלו לענות לאימו עת היא מתקשרת אליו ללא הרף מרגיש מובן, גם לאחר שאנו מגלים את סיפורו. סוניה (Sonja), הסטוץ הלונדוני שלו, גם נראית כבחורה די חביבה, קייטי (Katie) הבוחנת חייכנית ואמפתית, ואפילו שו סייטו (Shou Saito), מפתח המשחקים האניגמטי, נראה אדיב ונעים בצורה שאפילו לא מחשידה.
הסימפטיות הזאת מפתיעה פי כמה כשמגלים שברוקר עצמו כתב את התסריט. צ'ארלי ברוקר הוגה את כל הסיפורים ל"מראה שחורה", אך לא את כולם הוא מתסרט בעצמו. מרענן לראות שגם הוא, גדול האנטיפטים, מצליח לכתוב דמויות אנושיות שקל להזדהות אתן. חשוב גם לציין במעמד הזה את דן טרכטנברג (Dan Trachtenberg), במאי הפרק, שמסתמן ככוכב עולה בתחום המדע הבדיוני והאימה, במיוחד לאחר ההצלחה של "דרך קלוברפילד 10" (10 Cloverfield Lane) שיצא בתחילת השנה. הדרכת השחקנים שלו מצוינת בבירור, כמו גם העבודה הטכנית שלו בסצנות האימה, אך לכך נגיע בהמשך.
ואייט ראסל (Wyatt Russel) הוא ליהוק מצוין לתפקיד קופר. מצד אחד, מכלול ההוויה שלו היא של ה-"dude" האמריקאי הסטריאוטיפי: הוא נראה טוב אבל מעט מוזנח, הוא מעט מטופש אבל האינטליגנציה הריגשית שלו מאד גבוהה, וחשוב מכל – הוא מתחבב על האנשים סביבו בקלות רבה מאד, מה שכולל גם אותנו, הצופים.
והחביבות הזאת חשובה מאד לפרק. קופר הסימפטי, הטרגדיה המשפחתית שהוא עבר, והצורה החיובית בה הסביבה מגיבה אליו – כל אלה חיוניים לתפקוד החלק השני של הסיפור. לא בכדי האקספוזיציה גם די ארוכה. טרכטנברג וברוקר מציגים לנו פרטים רבים במהלך החצי הראשון של הפרק, וכל האלמנטים הללו, ללא יוצא מן הכלל, באים לידי ביטוי בחלק האימה העוקב.
אימה רבודה
אחד המוטיבים המרכזיים של הפרק הוא הרבדים שלו. ראשית, ישנם האלמנטים הברורים – קופר מגיע לחברת "סייטו גיימו" (Saito Gemu) כדי להפוך לבוחן של משחק מציאות רבודה. משחק המציאות הרבודה רבוד בעצמו – במשחק קופר חווה מספר רבדים של מציאות, שביניהם הוא נע מספר פעמים קדימה ואחורה, מבלי לדעת שבמציאות עצמה כל התהליך לוקח פחות משניה, שבסופה הוא מת.
אך לא בזה מסתיימים הרבדים. האישיות של קופר גם היא רבודה – על פני השטח הוא בחור חביב ונעים מאד. הוא מתמודד עם הטראומה האיומה שהוא חווה בעקבות מחלת האלצהיימר של אביו, מחלה שגזלה את חייו לאחר מאבק ארוך בו הוא אף הפסיק לזהות את קופר ואת קרוביו. קופר מתאר את אביו כ"חברו הטוב ביותר". מה שקופר לא מתאר כלל זה את טיב הקשר שלו עם אמו. אנו רואים כיצד הוא מסנן אותה מהצד שלו, ולא עוצרים לחשוב אפילו איך הצד שלה נראה.
בעלה הלך לעולמו לאחר תקופה ארוכה ונוראית של מחלה מזעזעת, ובנה היחיד נמלט מבלי לומר שלום למסע ארוך. הוא נטש אותה, לגמרי לבדה, ליבה מלא בחרדות. בשביל שהוא יוכל להתמודד עם האבדן שלו, קופר ביטל לחלוטין כל אפשרות שלה להתמודד עם האבדן שלה. זה לא מקרי שהרגע בו אנחנו רואים את הצד של אימו לראשונה הוא רגעים ספורים לפני הסוף, מיד לפני שאנחנו מגלים שקופר מת מיד כשהתחבר למכונה.
באופן סימבולי, דאגתה של אימו היא זו שהרגה אותו. רובד נוסף של אותו סימבוליזם הוא שקופר, בכך שלא ענה לטלפון חודשים ספורים, הביא על עצמו את מותו שלו. כך או כך, אנו רואים שגם האימה שבפרק רבודה. רובד האימה הבסיסי הוא כל המתרחש בבית הרדוף שבמשחק – כל מה שמתרחש שם זה סרט אימה די סטנדרטי, שטרכטנברג מביים על הצד הטוב ביותר. הרובד השני הוא של ההבנה שכל זה לא קרה, וקופר מת בעצם. מותו מצער ולא נעים, אך יש בו את הצדק הפואטי שקשור לשיחת הטלפון הסימבולית.
הרובד השלישי הוא הרגע בו צ'ארלי ברוקר חושף את שיניו – האדישות של סייטו וקייטי למותו. את קייטי קופר פגש לפרק זמן קצר מאד. את סייטו קופר לא פגש. הם היו כה חביבים ונחמדים לאורך כל הפרק כיוון שבדימיונו, הוא עדיין אותו אמריקאי תמים ומטופש, שחביב אל הבריות ומצפה מהן להיות חיוביות אליו בחזרה. אבל לסייטו האמיתי מותו של קופר הוא פשוט מטרד, בעיה בירוקרטית שצריך לטפל בה. לקייטי זאת סיטואציה די לא נעימה מול המעסיק שלה. ולא יותר מזה.
האדישות שלהם למוות כה מזעזעת, שאנחנו לא מספיקים לעצור ולחשוב כיצד אנחנו מרגישים. ויש מי שיבחר לומר שזה הגיע לו, שקופר הביא את כל זה על עצמו כאשר סירב לענות לאימו וכאשר לא ציית להוראות של קייטי, אבל אם נגיד שזה מגיע לו, נהייה חייבים לשאול גם את השאלה הגדולה – האם זה מגיע גם לאימו?
כי אם יש רבדים גם לקורבנות, אז היא בפירוש הקורבן הסמוי ברובד הקבור עמוק עמוק מתחת למותו הסתמי והעצוב של קופר. מצבה הנוראי מתבטא בציניות הקרה והאכזרית שכה אופיינית לברוקר, כשקייטי מקלידה את המילים "Called Mom", ואנו מבינים, מתוך ההומור השחור הזה, שהוא כבר בוודאות לא יתקשר אליה לעולם.
סיום קצת מקרטע לפרק מצוין
סופים מקרטעים הפכו כבר לסימן היכר קבוע של "מראה שחורה" ברוב המכריע של הפרקים. משהו מזה חלחל גם ל"הרצת נסיון". הדבר הצורם הבולט ביותר בפרק הוא כמובן נוכחות הטלפון בחדר – ניכר מהשיחה בין סייטו לקייטי שפעילות הטלפון בחדר מסוכנת.
מעבר לכך שסביר מאד היה לדאוג לכך שהחדר יהיה חסין לגמרי לכל מיני גלי מיקרו, כדי לדאוג לכך שגם גלים חולפים מבחוץ לא יעברו בו, אפשר היה לשים את הטלפון בתיבה אטומה מחוץ לחדר ולגמור עם זה. זה הליך בטיחות בסיסי שמתבצע במקומות רבים בעולם כיום, בטח ובטח במקומות בהם גלים כאלה ואחרים יכולים לפגוע במכשירים ואף לסכן חיי אדם.
נראה ששוב ברוקר החליט שהמסר חשוב יותר מהשלמות של הסיפור, ואיפשר לאלמטים חסרי הגיון שכאלה לחלחל. לשמחתינו, זה לא ממש נורא. כבכל הפרקים המוצלחים יותר של ברוקר, מה שהופך את "הרצת נסיון" לפרק מצוין זה הסיפור האנושי שבו – הסיפור לא מטיף על המציאות הרבודה, ולא רומז לנו ש"פוקמון גו" יביא לקץ האנושות. מה שהפרק כן מראה זה איש טרוד מאד, שמנסה לברוח כה רחוק עד שזה הורג אותו. שזה סיפור פשוט ואפקטיבי שקל לנו להזדהות איתו.
אך מה המסר הסמוי?
ברוקר מראה לנו את סוניה, שמגדירה עצמה כגיימרית, אך היא גם נורמטיבית ומתפקדת בחברה. וקופר, דווקא, מתייחס למשחקים פחות ברצינות – הוא שיחק במשחקים פעם אבל היום זה מעניין אותו פחות. האמירה, עם כך, היא לא על משחקים, אלא על אסקפיזם. ואין ספק שמשחקים הם כלי גדול ומרכזי לאסקפיזם בימינו, אך הם, כשלעצמם, אינם המטרה של הביקורת כאן.
בשורה התחתונה, "הרצת נסיון" הוא פרק מצוין, פרק שמצליח להיות עמוק ומעניין, ובו בזמן גם מבדר מאוד. ואם ברוקר וטרכטנברג בחרו לתת לנו סיפור עצוב ואנושי המשולב בקצת אימה, סיפור מוצלח ואפקטיבי, אפשר לסלוח להם על טלפון שלא היה אמור להיות שם.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.