דן סטיבנס ואוברי פלזה מתוך "לגיון" (תמונה: FX)

דן סטיבנס ואוברי פלזה מתוך "לגיון" (תמונה: FX)

ביקורת סדרה: לגיון, עונה 1 פרק 1 – משהו שונה לגמרי (ללא ספויילרים)

אחרי סדרת אנימציה מצליחה בשנות ה-90 ושלוש טרילוגיות קולנועיות ענקיות, גיבורי האקס-מן (X-Men) הפכו לגיבורי על מוכרים לא פחות מבאטמן וסופרמן. אותם סרטים ואותן סדרות שואבים את הדמויות וההשראה שלהם מעשרות שנים של קומיקס, אך חוזרים שוב ושוב לאותן דמויות מוכרות שראינו כבר בכמה וכמה גרסאות.

עם נוסחה מנצחת קשה להתווכח, ואם הצופים רוצים עוד וולברין אנחנו נקבל אותו, אבל ישנם מאות מוטאנטים שלא מקבלים שמץ תשומת לב. ברוב המקרים זה גם מוצדק, אך לכמה וכמה מהם יש פוטנציאל קולנועי וטלויזיוני אדיר.

הסדרה לגיון (Legion) מספרת את סיפורו של מוטאנט אחד כזה, מוטאנט שרובינו לא שמענו עליו. ובמקרה של “לגיון”, ככל שתדעו פחות על מקורות הקומיקס של הגיבור, ככה תרוויחו יותר.

העלילה

לדייוויד הולר (David Haller), המגולם על ידי דן סטיבנס (Dan Stevens), יש סוד מאד גדול. סוד כל כך גדול, שהוא שומר אותו גם מעצמו. דייויד הוא מוטאנט. אולי המוטאנט החזק ביותר שאי פעם תועד. אלא שדייויד, כאמור, לא יודע את זה. הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית ובטוח לחלוטין שהדברים המתרחשים סביבו, שהוא גורם להם בכוחות עצמו, לא אמיתיים.

לאחר תקרית אלימה ומסתורית בבית החולים הפסיכיאטרי האחרון בו דייוויד היה מאושפז, הוא מתושאל על ידי אדם לא מוכר אותו משחק האמיש לינקלייטר (Hamish Linklater), המנסה לפענח יחד עם דייוויד מה בדיוק קרה. אלא שברור שלמתחקר יש גם אג’נדה משלו.

משחק נכון עם ציפיות

צפייה בפרק הבכורה של “לגיון” היא צלילת ראש היישר אל המים העמוקים. אין לנו מושג כמה קרים או כמה עמוקים הם יהיו, והדבר הראשון שאנו חשים בפנים זה דיסאוריאנטציה. הדיסאוריאנטציה היא נקודת החיבור שלנו עם דייוויד עצמו, שנראה שהשלים כבר מזמן עם זה שהוא לא יודע מה דמיון, ומה קורה במציאות. ואם דייוויד לא יודע, כיצד אנחנו נדע?

“לגיון” נכתבת על ידי נוח האולי (Noah Hawley), היוצר של דרמת הפשע “בונז” (Bones) וסדרת המופת “פארגו” (Fargo). ידיו המיומנות מורגלות כבר בלשחק בחומר שיש בו נגיעות של תעלומות ומסתורין, וב”לגיון” הוא מותח את הכישורים הללו אל הקצה. כיוצר טלויזיה מנוסה, הוא יודע בדיוק איך לשדר לנו סימנים שבונים אצלינו ציפיות. כצופים מנוסים, אנחנו יודעים גם לאן ציפיות כאלה מובילות לרוב. בדיוק רב, האולי מלמד אותנו שהציפיות שלנו לא מבוססות.

וזה לא גימיק. “לגיון” היא לא סדרה אקראית, בה המהלכים נקבעים בהטלת קוביה. נהפוך הוא, בעולם בו ישנם אנשים ידועים עם כוחות על טבעיים מצד אחד, ואנשים עם הפרעות אישיות קיצוניות מצד שני, כל מהלך סיפור מחושב ומהונדס בדיוק רב, ומגעו של האוולי מורגש בכל רגע.

אלא שכל זה קורה מאחורי הקלעים של הסדרה. אנחנו, הצופים, מקבלים רק את התוצר הסופי, שהוא תערובת מבלבלת של צבעים וצורות, שברור שמאחוריה עומד גרעין חזק וקוהרנטי. הוא פשוט לא נגלה עדיין לעינינו. כמו דייוויד עצמו, אנחנו נאבקים בעשן והמראות, מנסים לפענח מה באמת קורה כאן, ותמיד נדמה שאם רק נשלח יד, נצליח לגעת באמת. אך היא, האמת, נותרת חמקמקה.

שפה ויזואלית עשירה

כוחה הגדול ביותר של “לגיון” הוא הכבוד הרב של כל המעורבים בה למדיום בה היא נמצאת. סדרות וסרטי קומיקס רבים נוטים להיות מאד סיפוריים, מלאים בהסברים ארוכים ומורכבים של עולמות מקבילים בהם קיימים אנשים עם כוחות על אנושיים, ובדמויות שמקיאות כמויות טקסט שלא יאות למסך. כאן לא כך הדבר.

מתוך "לגיון" (תמונה: FX)

מתוך “לגיון” (תמונה: FX)

“לגיון” היא סדרת טלויזיה, וככזאת היא ויזואלית לחלוטין. כמות הטקסט המדובר מועט משמעותית ביחס לסדרות דומות לה. כתוצאה מכך, אין סדרות דומות לה. כל משחק הציפיות נעשה לחלוטין במישור הויזואלי, מה שמסייע לנו לא רק להבין, אלא גם להרגיש את העולם דרך עיניו של דייוויד. כי דייוויד, לרוב, לא ינסה להסביר את שקורה סביבו, הוא יהיה עסוק הרבה יותר בלחוות את זה. וכך, כמוהו, אנחנו מבינים בהדרגה איך לזהות מה אמיתי ומה חלום או הזיה.

אבל ראשו של דייוויד אינו בריא, והכלים שלו להתמודד עם המציאות פגומים. כמוהו, גם אנחנו, הצופים, המשתמשים בכלים שלנו לקריאת המסר הקולנועי, מוצאים עצמינו בחסך – כי מה שפעם אחת ברור לנו חד משמעית כהזיה, בפעם הבאה מתגלה כאמיתי לחלוטין. זה, כמובן, בהנחה שמשהו מהמתרחש אמיתי בכלל.

“לגיון” משחקת באופן מסוכן מאד עם הגבול שהופך אותה ללא ברורה עד כדי תסכול. היופי הויזואלי שלה והשחקנים המצוינים שבה מצליחים לרתק אותנו מספיק כדי שלא תאבד אותנו לחלוטין. אם ננסה יותר מדי להבין מה קורה, ודאי נפענח חלק ניכר מהפרטים, אך גם נרגיש הרבה ותר מבולבלים. אם, לעומת זאת, נשקע לתוך הבריכה האור-קולית הזאת, נחווה סיפור יוצא דופן לחלוטין, במיוחד כשמדובר בסדרת “גיבורי על”, כביכול.

מתוך "לגיון" (תמונה: FX)

מתוך “לגיון” (תמונה: FX)

פוקס או מארוול? למי אכפת?

ל”לגיון” יש ערך היסטורי מעניין, אפשר לומר. אמנם גיבורי האקס-מן שייכים לחברת הקומיקס מארוול (Marvel), זכויות ההפצה שלהם בקולנוע ובטלויזיה שייכות כבר זמן רב לפוקס (Fox). “לגיון” היא מקרה יוצא דופן של שיתוף פעולה בין פוקס לאולפני מארוול, מה שמעלה את השאלה – האם זה חלק מהיקום הקולנועי של מארוול? האם המוטאנטים “חזרו הביתה”, כמו ספיידרמן מסוני (Sony)? או שמא זהו חלק דווקא מההמשכיות של סרטי אקס-מן?

אולי השבח הגדול ביותר שניתן לתת כרגע ל”לגיון” שזה פשוט לא משנה. בהמשך אולי נגלה אם יש קשר, ולמה, אך בשלב הזה “לגיון” לא רק עומדת לחלוטין בפני עצמה, אלה גם בולטת כסדרת גיבורי על שמצליחה גם סיפורית וגם ויזואלית ללכת למקומות שונים ממה שהכרנו עד עכשיו.

אם “דרדוויל” (Daredevil) העלתה, בזמנו, את רף האיכות המצופה מסדרות גיבורי על, “לגיון” לוקחת את הז’אנר עוד צעד קדימה, ומראה שיש תחומים שלמים בעולמות הקומיקס שמעולם לא נבחנו, והמדיום הקולנועי/טלויזיוני הוא המדיום המושלם בשבילם.

“לגיון” היא לא סדרה שכל אחד יצליח להנות ממנה בהכרח, אבל היא הסנונית לעוד סדרות וסרטים רבים שיכוונו לקהלים קטנים יותר, נישתיים יותר, אך יצליחו להלהיב את הקהלים האלה יותר מכל דבר אחר בטלוויזיה.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות