לפני כחודשיים יצא הפרק הראשון של הסדרה “לגיון” (Legion), המתקיימת ביקום האקס-מן. את הפרק הראשון של העונה אף סיקרנו, עם תקוות גדולות וחששות רבים. כעת, לאחר שעונתה הראשונה של “לגיון” הסתיימה, נדמה שהתקוות התגשמו והחששות התבדו. בלי ספוילרים, ננסה להסביר למה.
נקודת ההתחלה
דן סטיבנס (Dan Stevens) משחק את דייוויד הולר, גבר צעיר עם מקרה חמור במיוחד של סכיזופרניה פרנואידית. הוא מוצא את עצמו נחקר על ידי ארגון לא ברור לאחר תקרית שהוא בעצמו לא ממש זוכר בבית החולים לחולי נפש בו הוא היה מאושפז קרוב לעשור.
שם, בבית החולים, דייוויד מצא אהבה עם אישה בשם סיד, אותה משחקת רייצ’ל קלר (Rachel Keller), שלא מוכנה שיגעו בה, והסתובב עם חברתו הטובה לני, אותה משחקת אוברי פלאזה (Aubrey Plaza), שהפרעת האישיות שלה לא ברורה לנו לחלוטין, אך ברור גם שהיא מופרעת למדי.
אף על פי שהחיים בבית החולים הפסיכיאטרי נראו יחסית טובים, קרה משהו ששיבש הכל. משהו נורא תמיד נועד לקרות, כי דייוויד שומר סוד, אפילו מעצמו – דייוויד הוא למעשה מוטאנט, אולי המוטאנט החזק ביותר שתועד אי פעם, ובתוכו שוכן “שד צהוב עיניים” שמחריב את עולמו של דייוויד בכל פעם שהוא מוצא שלווה.
פועל מחוץ למוסכמות הקיימות
“לגיון” היא לא סדרת גיבורי-על. היא סדרה שיש בה גיבורי על, גיבורים מיקום מוכר מאד למעשה, יקום האקס-מן. היא סדרה שעוקבת אחר הגיבורים האלה, אחרי הכוחות שלהם, היכולות שלהם, וההתמודדות שלהם עם העולם, אבל היא לא עומדת ברוב המוסכמות שנבנו סביב סדרות וסרטי גיבורי על עם השנים.
הסדרה נכתבה והופקה על ידי נוח האולי (Noah Hawley), יוצר הסדרות “בונז” (Bones) ו-“פארגו” (Fargo). האולי הוא אשף של מסתורין ושל הצגת עולם לא-רציונלי כעולם אמין. עם לגיון, הוא החליט לא להציג בפנינו סתם עוד סדרה על מוטאנטים נרדפים, אלא להעביר אותנו חוויה שרק מדיום אודיו-ויזואלי כמו הטלויזיה והקולנוע יכול להעביר.
ב”לגיון” אנו חווים את העולם דרך עיניו של דייוויד, ועל דייוויד אנו יודעים שלושה דברים: אנו יודעים שהוא מוטאנט רב עוצמה שלא מודע לכך בעצמו; אנו יודעים שהוא לא לחלוטין בריא בנפשו, למרות או אף בגלל הכוחות שלו; ואנחנו יודעים שיש לו צד אפל מאד שהוא עצמו פוחד ממנו, אבל רוב הזמן מדחיק אותו.
העולם דרך עיניו של דייוויד הוא, בהתאם, עולם מאד מוזר. הפרק הראשון של “לגיון” הוא פרק מאד פסיכודלי, ובסופו הוא מותיר אותנו עם זוג חששות – איננו רוצים שהסדרה תפסיק להיות כה מיוחדת, שתהייה סתם עוד סדרת גיבורי על, לא אחרי מה שראינו, אבל גם אי אפשר לראות כל פרק בלי תחושת זמן מוגדרת ומופעי וידאו-ארט אור-קוליים, זה מעייף ומקשה לעקוב אחרי העלילה. לשמחתינו, הסדרה סרבה להיות סטנדרטית, אבל המשיכה להתפרע בצורה שלא הייתה מעייפת, אלא מענגת ביותר.
שואב השראה מהמקומות הנכונים
כמו בתוכן, כך גם בצורה – נוח האולי לא שואב השראה מכ-40 שנים של סרטי וסדרטת גיבורי על, הוא שואב ממעל מאה שנים של קולנוע. “לגיון” משתמשת בכל הספקטרום של הכלים הקולנועיים כדי לייצר את החוויה המיוחדת שלה, ונוטה לא להשתמש באותו כלי יותר מפעם אחת.
בפרק הראשון, למשל, נשברות מוסכמות הזמן, שכן הסדרה לא מבהירה לנו בשום צורה מה מתרחש בהווה ומה בזכרונות, ומה הפער בין הזכרונות ומה הסדר ביניהם. זה מהלך שהסדרה לא חוזרת עליו שוב, לפחות לא בעונה הזאת. הפרק השני הוא פרק יחסית סטנדרטי, אבל הוא ממשיך באסתטיקה מאד קופצנית כדי לשמור אותנו על קצות האצבעות. ואז, בפרק השלישי, הוא שובר קונבנציה קולנועית אחרת. כך הוא ממשיך, כשאחת לשניים-שלושה פרקים הוא שובר לחלוטין את הכלים, לפעמים גורם לנו לחשוב שמשהו לא תקין בציוד שלנו, כשבעצם הסדרה היא זאת שמשבשת את הקול ו/או את התמונה.
הסיפור גם הוא מצליח לפנות למקורות ההשראה הנכונים. דייוויד מאמין שהוא לוקה בנפשו. מנגד, ישנן דמויות שרוצות בטובתו ומאמינות שהוא בריא לחלוטין, ושהוא פשוט לא מבין את הכוחות שלו. האמת נמצאת איפשהו באמצע, ונושא בריאות הנפש הוא נושא מרכזי בסדרה. האם זה צודק לאשפז נערה שפוחדת ממגע אנושי בבית חולים פסיכיאטרי, בהתחשב בכך שיש לה כוח על שהופך מגע כזה למסוכן? האם, מנגד, אפשר לומר שנערה שפיתחה חרדה קיומית מכל סוג של מגע פיזי היא לחלוטין בריאה?
“לגיון” מראה לנו את כל המוטאנטים כאנשים מאד לא יציבים. בגרסה הזאת של עולם ה”אקס-מן” ארגון האקס-מן עצמו אינו קיים. אולי היה קיים בעבר, אבל כעת אין שום ייצוג חיובי גדול למוטאנטים, והם ניצודים על ידי גורמים ממשלתיים. כתוצאה מכך אנו רואים שכל הדמויות מפתחות איזשהן הפרעות אישיות, חלקן קשות יותר וחלקן פחות. כך, למשל, בחור חביב שכוח העל שלו הוא להיכנס לזכרונות של אנשים, שנראה מאד נחמד וחיובי ברוב הזמן, מתגלה כחובב רובים שמעדיף לירות בבעיות שלו במקום לדבר איתן, בצורה שנוטה לפעמים להיות הרסנית. וזהו רק קצה הקרחון.
שווה צפיה ואולי אפילו שתיים
“לגיון” מייצרת סוג כה חדש וכה שונה של סדרת גיבורי על, שהיא מתעלה מעל לסטראוטיפים הקיימים ואומרת בעצם, שסדרת גיבורי על יכולה להיות כל מה שהיוצרים שלה ירצו שהיא תהייה. “ג’סיקה ג’ונס” כבר עשתה כמה צעדים גדולים מאד בכיוון, אך “לגיון” זינקה ממש מעבר לגדר, אל עולם הטלויזיה והקולנוע הגדול.
“לגיון” לא ממצבת את עצמה כסדרת גיבורי על. היא לא משווה את עצמה ל”דרדוויל” או ל”סופרגירל”. היא מעמידה את עצמה לצד סדרות כמו “פארגו” ו-“טווין פיקס”, סדרות שמותחות לא רק את גבולות הז’אנר שלהן, אלא את גבולות היצירה הטלויזיונית כולה. היא כבר חודשה לעונה שנייה, כך שנוכל לצפות בכליון עיניים להמשך סיפורו הגרוטסקי של דייוויד הולר, המוטאנט ששבר לעצמו את התודעה בנסיון להיות “נורמלי”.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של גאדג’טי לעדכונים שוטפים בנושאים טכנולוגים ולערוץ גאדג’טי דיל למבצעים. תוכלו גם להירשם לעדכונים מאיתנו דרך ערוץ האינסטגרם הרשמי, עמוד החדשות של גוגל או בעמוד הפייסבוק.
*חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.