ביקורת סדרה: המגנים – פאזל מפיסות לא מתאימות

עברו למעלה משנתיים מאז עלייתה לשידור של העונה הראשונה של "דרדוויל" (Daredevil), באפריל 2015, וככמיטב המסורת של מארוול (Marvel), היה זה זמן של בניה ותכנון ליקום טלויזיוני. היקום הניו-יורקי של מארוול ונטפליקס (Netflix) נושק ליקום הקולנועי, אך מתקיים כמעט לחלוטין בפני עצמו, עם גיבורים שמודעים לנוכחותם של הנוקמים, אך מתמודדים עם אתגרים משלהם.

נשאלת השאלה, מהו האיום שגדול מדי לגיבור אחד ניו-יורקי, אך לא מספיק גדול בשביל לקרוא לאיירון מן, תושב התפוח הגדול בעצמו? איום שרק "המגנים" (The Defenders), גיבורי העל המפוקפקים של העיר, ידעו עליו מלכתחילה.

שלושה בסירה אחת (מלבד הג'סיקה)

הסיפור של "המגנים" הוא סיפורם של ארבעה גיבורים: מאט מרדוק/דרדוויל, ג'סיקה ג'ונס, לוק קייג' ודני ראנד/איירון פיסט. כל אחד מהגיבורים הללו הופיע כבר בסדרה משלו, כאשר דרדוויל זכה לשתי עונות. הגיבורים האלה פותחו, וחלקם אף נפגשו כבר. כולם קשורים דרך דמויות משנה משותפות, כשהעיקרית בהן היא קלייר טמפל, שפגשה ומכירה את כולם.

ההתייחסות לשוני בין הגיבורים מוצלחת. כל אחד מהם מוצג בסגנון בימוי ועריכה שתואמים את הסדרה המקורית ממנה הוא הגיע, ושימוש מוצלח בפילטרים של צבע אף ממקד את הסצנות הנפרדות של הגיבורים השונים עוד יותר. זה אומר שהסצנות יורשות גם את החלקים הלא טובים בסדרות המקוריות.

הסצנות של מאט אדומות, ועוסקות באמונה ובצדק עיוור, תרתי משמע. הן ממשיכות את הקו המוסרי של מאט מהעונה הראשונה יותר מאשר השנייה, במקום מסוים, והן מעניינות מאד. הסצנות של לוק צהובות, ועוסקות בהארלם, ובנוער שמסתכן למען כסף. הפעם, ממוקד יותר משהוא היה בסדרה שלו, קו העלילה של לוק מוצלח בהרבה. מנגד, הוא עדיין ממשיך עונה די חלשה. קשה היה לפתח אכפתיות כלפי הארלם באותה עונה לא מגובשת, ואפתיה זו נגררת גם לתוך "המגנים". שוב לוק מדבר על לצאת לרחובות ולעזור לנוער בסיכון. זה אצילי, אבל גם מעורר פיהוק.

דני ראנד היה ונותר טיפוס ממש מרגיז. נדמה שבסדרה הזאת ההפקה מודעת לזה יותר, ודני הופך לדמות שגם האחרים מעט צוחקים עליה. למרות זאת, הסצנות שלו, שצבועות בפילטר הירוק ועוסקות בגורלו כאיירון פיסט, לא מעניינות בכלל עד שהוא לא חובר לאחרים. ומורכבת מכולם, באופן לא מפתיע, היא ג'סיקה. ולא בהכרח בצורה טובה.

ג'סיקה ג'ונס חוקרת תעלומה. כבלשית, זה מה שהסיפור שלה מתמקד בו. התעלומה די מעניינת, למעשה, והצורה בה היא מחברת את ג'סיקה לשאר הדמויות לא רעה בכלל. אבל כדמות די אנטיפטית, קשה מאד לתסריטאים לגרום לה לשתף פעולה עם האחרים. לעתים הם מצליחים, וזה אפילו משכנע, אך לא לאורך זמן.

בנוסף, הפילטר של ג'סיקה סגול. כבחירה אומנותית זה שומר על אחידות עם התמה המרכזית של הסדרה שלה, אך הצבע הסגול אפיין את קילגרייב, האויב שלה, התוקף שלה. כעת, כשהוא מאחוריה, בחירת הצבע הזאת יכולה להביע מגוון של דברים – אולי זה מראה שהוא עדיין רודף אותה בראשה, ואולי זה מראה שהיא התגברה עליו, לקחה את הצבע שלו לעצמה, אך אין ל"מגנים" זמן ממש לעסוק בג'סיקה.

"ג'סיקה ג'ונס" הייתה סדרה מאד אישית ופסיכולוגית על גיבורה די מעורערת. כאן אין מקום ממש לחקור את עולמה של ג'סיקה, את זה שומרים לעונה השנייה של הסדרה שלה. וכמישהי שרוב הקונפליקטים שלה פנימיים, היא שקטה מהרגיל ונבלעת ברקע ביחס לגיבורים הבולטים האחרים.

כאשר בשלב מסוים ארבעת המגנים מתחילים לפעול ביחד, והפילטרים האינדיבידואלים נעלמים, ג'סיקה נהיית כמעט לא רלוונטית. יש כמה סצנות בהן היא משחקת תפקידי מפתח, אך הן נתפרו בבירור כדי שיהיה לה מה לעשות. למאט ודני יש סיבה אישית מאד להלחם ביד, ארגון הפשע העתיק. לוק קייג' הוא גם טיפוס שלא ינוח כל עוד ארגון כזה פעיל בעיר שלו. וג'סיקה? גם לה אכפת, וזה חשוב לה, אבל היא בעיקר נגררת לתוך תעלומה גדולה ומיסטית, שלא נוגעת לה כמעט מעבר לעובדה שגם היא גרה בניו יורק, וכל העיר כולה בסכנה.

אויב לא מפותח

כמו שהבנתם, מה שמחייב את גיבורינו לפעול יחד זה היד (The Hand), ארגון פשע בינלאומי עם שורשים מיסטים עתיקים. פגשנו את היד ב"דרדוויל", בעיקר בעונה השנייה, וחקרנו גם לעומק את הארגון ב"איירון פיסט". אך הדמות היחידה שהתפתחה ממש ביד היא גאו, קשישה סינית מאיימת ביותר.

הנבל המרכזי ב"מגנים" היא אלכסנדרה, דמות מסתורית אותה משחקת סיגורני וויבר (Sigourney Weaver). היא אחת ממנהיגות היד, למעשה, והיא גם אחראית לגורלה של אלקטרה, שחוזרת לעונה זו בתור נשק-על המכונה "שמיים שחורים".

ליד יש מטרה גורלית בלב ניו יורק, והנוכחות של איירון פיסט ודרדוויל, שני גיבורים בעלי יכולת להתעמת עם סוכני היד, מובילה לזימון של הנהגת היד כולה. וכאן, בעצם, מתרחש הפספוס הגדול ביותר של הסדרה.

רואים בבירור שמדובר בארגון מרתק. כמה מהדמויות המוצגות נהדרות, אם רק היה לנו סיכוי להכיר אותן יותר לעומק. אבל, אבוי, רובן מופיעות לראשונה. הדמויות האלה מקבלות זמן מסך מועט מאד, ולמרות שהן מגניבות ומעניינות בפני עצמן, הן לא מספיקות להתפתח. מיידעים אותנו, הצופים, שאלה סוכני היד המסוכנים ביותר בעולם כולו, אך מה זה כבר אומר לנו, אם אנחנו מכירים אך ורק את גאו?

היד האימתנית, ארגון בן אלפי שנים שכל אחד ממנהיגיו הוא נבל ראוי לעונה שלמה של אחד הגיבורים, מתאספת בגמלוניות בעיר ניו יורק, לנוחותם של ארבעה גיבורים שצריכים ללמוד לסבול אחד את השני לפני שהם מספיקים להציל אוכלוסייה של עשרות מיליוני מפשע מיסטי.

וכך מתבזבזים הנבלים המעניינים, שמרגישים דחוסים לא פחות מחבריהם הקרובים של הגיבורים, שמופיעים בסדרה זו רק כדי שההפקה תצטרך למצוא תירוץ לשים אותם בצד שלא יפריעו. ובשמונה פרקים בלבד אנו חווים עשרות דמויות, בערך פי ארבעה יותר דמויות ממה שכל סדרה אחרת הציגה בכמות כפולה כמעט של זמן. וזה ממש, ממש חבל.

בשורה התחתונה

"המגנים" היא סדרת קומיקס כיפית וקצרה, שבנויה סביב דמויות אהובות (לרוב). העלילה שלה לא מעניינת במיוחד, והדמויות אותן היא סובבת לא מפתחות את הכימיה שהיינו מקווים לראות על המסך. החיבור בין הגיבורים הללו מרגיש די מאולץ, וכל הקונפליקט המרכזי אנטי-קליימטי.

כמו ברוב היצירות של מארוול, כדאי לראות את "המגנים" פשוט כדי להיות מעודכנים במצבן של הדמויות בעונות הבאות שלהן. היא לא ארוכה ולא נוראית, אבל היא מאד, מאד שגרתית וגנרית. אם ציפיתם למשהו מהעומק כמן "דרדוויל" או "ג'סיקה ג'ונס", או אפילו מהשאלות החברתיות של "לוק קייג'", מגושמות ככל שהיו, לא תראו את זה כאן יותר מדי. "המגנים" מרגישה בעיקר כהמשך של "איירון פיסט", סדרה על מיסטיקה עתיקה וממש לא מעניינת. לפחות הולכים מכות וזה מגניב, אני מניח.

חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.

הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.