-פרסומת-

מריל סטריפ וטום הנקס מתוך "העיתון" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

ביקורת סרט: העיתון – קלישאה מתוזמנת היטב
| יום חמישי, 11 בינואר 2018, 11:00 | בידור ופנאי

אחרוני סרטי 2017 מזדחלים להם אל המסך בשבועות הראשונים של ינואר. סרטים שרק עכשיו מגיעים לבתי הקולנוע, אחרי שכבר עברו בפסטיבלים שהופכים אותם, רשמית, לסרטים של השנה הקודמת. לפחות בכל מה שנוגע לזכאות לפסטיבלים, שזה מה שמשנה. “העיתון” (The Post) של סטיבן ספילברג (Steven Spielberg) הוא סרט מתוזמן היטב מכל הבחינות – לא רק בזמן לנסות לקחת כמה פסלונים, אלא גם בזמן להזכיר לנו שחופש העיתונות האו ערך עליון.

העלילה

השנה היא 1971, ועיתון הוושינגטון פוסט עומד לפני הנפקה בבורסה. למרות שהפוסט תמיד היה עסק משפחתי, מחסור במזומנים הכניס את הנהלת העיתון לפינה. בראשו עומדת המו”לית והבעלים שלו, קיי גראהאם, אותה משחקת מריל סטריפ (Meryl Streep). לקיי חשוב מאוד המוניטין של העיתון, כעיתון לא גדול ואיכותי – המקומון של בירת ארצות הברית, אחרי הכל, שיושב בחצר האחורית של הבית הלבן על דייריו המתחלפים.

את העורך הראשי בן ברדלי מגלם טום הנקס (Tom Hanks). בראדלי נלחם בעור שיניו כדי לשמור על הפוסט רלוונטי, מה שנראה כמעט בלתי אפשרי. אפילו בוושינגטון הבירה נדמה שהניו יורק טיימס נקרא יותר מהעיתון המקומי. בעיני בן אין שום סיבה שהפוסט יהיה קטן מהטיימס, אפילו ברמה הארצית, ועל כך קיי מסכימה איתו. חוץ מזה, הם לא מסכימים על הרבה דברים.

לפתע מגיעה סערה פוליטית בלתי נתפשת היישר לדלתות הפוסט – מסמכים סודיים של הממשל חושפים שבמשך שני עשורים שיקרה ממשלת ארצות הברית לאזרחיה, כשכל אחד ואחד מהנשיאים וסגניהם ידעו שהמלחמה בויאטנם היא מלחמה אבודה שאין שום סיכוי לנצח בה. מי שיצא עם הסקופ הזה היה הניו יורק טיימס, כמובן, אך מגבלה שהוטלה על הטיימס מאפשרת לפוסט לחשוף לאומה האמריקאית עוד מהשקרים הללו – ובכך להתנגש בנשיא ניקסון עצמו, ולסכן את עתיד הוושינגטון פוסט ללא סיכוי להתאוששות.

שחקנים ש(בקושי)הופכים את הגיבורים לסימפטים

לפני שניגש לדבר על המהלכים שעשה הסרט, אי אפשר להתעלם משני האלמנטים הבולטים ביותר כאן – הנקס וסטריפ. מדובר, ללא שום צל של ספק, בשחקן והשחקנית האהובים ביותר בארצות הברית. בין אם זה מוצדק או לא, גבשו איזו דעה שתרצו, אבל הם בהחלט שחקנים מצוינים ונהדרים. נדמה שהם גויסו כדי להציל את שתי הדמויות האלה, שני גיבורי הסרט, מלהיות לחלוטין מנותקים מהקהל.

קיי גראהאם היא אישה מבוגרת שחיה בעושר רב שלתוכו היא נולדה. החיים שלה מסתכמים במסיבות קוקטיילים, אותן היא עורכת עם הקרם דה-לה קרם של האליטה האמריקאית, בין אם עיתונאית או פוליטית. היא גרה באחוזה ענקית עם בתה ונכדיה, ומדי פעם עליה להחליט החלטה קשה כזו או אחרת בנוגע לעיתון שלה – והיא מוקפת בחמישה גברים לפחות שימליצו ובפועל יגידו לה מה להחליט. בן ברדלי הוא עורך ראשי ממולח ועקשן. הוא לא מחבב את קיי, אבל מכבד את הסמכות שלה בלית ברירה. הוא גס רוח, לא נעים לעובדים הזוטרים שלו, ומנסה להרים את העיתון בו הוא עובד בעיקר למטרות קידום עצמי.

למרות האפיונים האלה, ספילברג מנסה לאפיין את קיי ובן כגיבורי תרבות. היא, מבחינתו, אייקון פמיניסטי, כיוון שהיא האישה הראשונה בארה”ב שהייתה למו”לית של עיתון גדול. בן, מנגד, הוא לוחם צדק חברתי, כלב השמירה של הדמוקרטיה וחופש הדיבור. מדי פעם דמויות אחרות אפילו אומרות את הדברים האלה עליהם, לפעמים בנוכחותם, שחס וחלילה אנחנו, הצופים, לא נשכח שבזה מדובר. או שחלילה אפילו שאר השחקנים כבר ישכחו.

השטיקים האלה לא עובדים. הנקס וסטריפ צריכים לגייס את כל הכריזמה והקסם האישי שלהם בשביל שהדמויות יעברו מסך בכלל. זה עובד להם חלק מהזמן, אבל רוב הזמן אנחנו פשוט לא מזדהים עם הדמויות האלה ולא מתעניינים בהן. מה שמרשים הרבה יותר זה דווקא הקאסט התומך.

מריל סטריפ וטום הנקס מתוך "העיתון" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

מריל סטריפ וטום הנקס מתוך “העיתון” (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

שחקני משנה נהדרים

בכל שנה, אנחנו אוהבים לדבר על זליגתם של שחקני טלוויזיה לקולנוע. ואנחנו עושים את זה חמש פעמים בשנה לפחות. אבל ב”העיתון” הזליגה הזאת מגיעה לשיאים חדשים. בעוד שבמרכז הסרט (והפוסטר) מופיעים הנקס וסטריפ, כל השחקנים שסובבים אותם הם שחקני טלויזיה מצליחים, שמשחקים בסרט דמויות מפתח משמעותיות. ואמנם הם עומדים ומשחקים מול ענקים, הם לא מרגישים חריגים בשום צורה.

בין שחקני המשנה הבולטים ישנה אליסון ברי (Alison Brie) מ”מד מן”, “קומיוניטי” ו-GLOW, שרה פולסון (Sarah Paulson) מ”אימה אמריקאית” ו”פשע אמריקאי”, בוב אודנקירק (Bob Odenkirk) מ”שובר שורות”, “סמוך על סול” ו”פארגו”, בראדלי וויטפורד (Bradley Whitford) מ”הבית הלבן”, ג’סי פלמונס (Jesse Plemons) מ”שובר שורות” ו”מראה שחורה”, דיוויד קרוס (David Cross) מ”משפחה בהפרעה”, ועוד.

חלקם, כמו פולסון וברי, משחקים תפקידים קטנים אבל בעלי נוכחות רבה, וחלקם, כמו אודנקירק, מתעלים ברגעיהם הקטנים על הנקס וסטריפ עצמם. זה לא פחות ממרגש לראות כל כך הרבה שחקנים מוכשרים מסדרות שונות ומשונות משחקים יחדיו תחת לא אחר מאשר סטיבן ספילברג, אחד הבמאים שהגדירו את הקולנוע המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו.

שרה פולסון וטום הנקס מתוך "העיתון" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

שרה פולסון וטום הנקס מתוך “העיתון” (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

שימוש ציני בסנטימנט רומנטי

ובזה, כנראה, החן של הסרט מסתיים. כי כל מה שהסרט עושה זה לסחוט את הרעיון שלו במיומנות קולנועית רבה וללא שום נשמה ניכרת. מהר מאוד נהייה ברור שכל הסרט בנוי סביב סדרה של תעלומות שהן אינן תעלומות בכלל. האם הפוסט יפרסם את הכתבה? כמובן שיפרסם, אחרת אין פה סרט! האם הפוסט ישרוד את זעמם של המשקיעים? בהתחשב בזה שהוא אחד העיתונים הגדולים ביותר בארה”ב, ושזמן קצר לאחר אירועי הסרט הפוסט חשף את קנוניית ווטרגייט, ברור שהוא ישרוד.

אפשר לספר סיפור אמיתי בקולנוע – זה נעשה שוב ושוב, וספילברג עצמו עשה את זה לא פעם. אבל אי אפשר לבנות את הרגעים הדרמטיים האלה כתעלומה. לבנות מתח אצל הצופה כשאין שום מתח אמיתי. ובכל זאת שוב ושוב ספילברג בונה את המתח עם הפסקות דרמטיות, תנועות מצלמה שסוגרות באיטיות על הגיבורים, ואנשים שכועסים אחד על השני בקול רם ובשקשוק אגרופים באוויר.

לקראת סוף הסרט נדמה שאף בתהליך ההפקה נהייה ברור שזה לא עובד. רגעי מתח והפסקות דמטיות הוחלפו בשוטים מחמיאים שמדגישים כמה קיי גיבורה, או כמה בן אצילי. ושוב, להזכירכם, אם שוט ברור כזה מרגיש לרגע לא ברור, תבוא עוזרת פרלמנטרית אקראית ותספר לקיי איזו גיבורה היא, כדי שגם אנחנו נשמע, או אשתו של בן, לפתע, תסביר לו כמה היא גאה בו על זה שהוא כזה נפלא. איזה בזבוז.

בשורה התחתונה

“העיתון” הוא סרט עם מסר חשוב ועקרוני, שמרגיש גם אקטואלי, אבל בפועל הוא ניסיון ציני מאוד לקבל מועמדויות ואולי גם כמה פרסים באוסקר ובעוד כמה אירועים ופסטיבלים. לא מורגשת אף לא טיפה של נשמה בסרט, וזה כואב במיוחד כאשר הסרט מנסה לצייר את עצמו כרלוונטי ואקטואלי.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
  • David Shalom

    “להזכיר לנו שחופש העיתונות הוא ערך עליון”
    חולק עליך לגבי ערך עליון. זה ערך חשוב, אבל ממש לא עליון.

    האמת, גם חבריך מהשמאל בישראל יסכימו איתי.

    עובדה שבעבר סגרו את ערוץ 7, ניסו לסגור את ‘ישראל היום’, ועושים את המוות לערוץ 20.

גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות