-פרסומת-

מי מתגורר בבית היל (צילום: Steve Dietl, תמונה באדיבות נטפליקס)

גאדג’טי ממליצים: מי מתגורר בבית היל – לבכות משברון לב ולייבב מפחד
| יום ראשון, 28 באוקטובר 2018, 18:41 | בידור ופנאי

לכל אחד יש את הבית הרדוף שלו.

כשהייתי בן 7, בנו בית ענק מול הבית בו התגוררנו. אחוזה של ממש. זה היה אתר בניה לכל דבר, אבל הוא היה מרשים ביותר – במיוחד לילד בן 7 שלא ראה הרבה אתרי בניה בחייו. ביום הוא היה גדול ומפואר, בתהליכי בניה מתקדמים מאוד, ואפשר היה לראות כבר איך הוא יראה כשהוא יסתיים ויהיה מוכן למגורים. בלילה הוא היה אף יותר מרשים – ענק, שחור ושקט, בולע את כל האור והקול שבסביבה.

הורי חשבו שהוא מאיים מאוד, והבהירו לי חד משמעית שאסור לי להתקרב אליו. הגיוני, בסך הכל – אין לילד בן 7 מה לחפש באתר בניה. הגיוני לא פחות שהחלטתי שאני חייב להכנס לתוכו. ערב אחד לקחתי איתי שני חברים קרובים, והלכנו אל הבית. השעה הייתה 20:00 או 21:00 בערב, אבל בשביל ילדים בני 4-7 זה הרגיש כמו השעות הקטנות של הלילה. הסתובבנו קצת בין הקירות החצי-בנויים, בחושך, ובעיקר השתעממנו. אתר בניה חשוך זה מקום די משעמם לילדים קטנים.

מי מתגורר בבית היל (צילום: Steve Dietl, תמונה באדיבות נטפליקס)

מי מתגורר בבית היל (צילום: Steve Dietl, תמונה באדיבות נטפליקס)

חזרתי הביתה וסיפרתי בגאווה איזה גיבור אני! ההורים פחות הסכימו. הם כעסו מאוד – צעקו עלי שעשיתי דבר טיפשי ומסוכן! מה אם הייתי נופל בחושך ומשתפד על איזה מוט? מה אם פיגום רעוע היה מתרסק עלי ואף אחד לא היה יודע? מה חשבתי לעצמי שהלכתי בחושך לאתר בניה גדול כזה? הם כעסו כי הם פחדו – והפחד, כידוע, מדבק. כל כך מדבק, שלפעמים להסתכל על הבית, האחוזה החשוכה ממול לבית שלי, היה מספיק כדי לגרום לי לסיוטים. ובכל זאת, זה לא עצר אותי מלהסתכל. גם אחרי שהבית כבר נבנה ונכנסו אליו הדיירים, עדיין הייתי חוצה את הכביש כשהייתי מתקרב אליו כדי לא לעבור מתחתיו – אפילו באור יום. זה היה הבית הרדוף שלי.

אין סיפור אימה ישן יותר מהבית הרדוף. בתים רדופים עובדים טוב כל כך שוב ושוב, כי כולנו מכירים את התחושה הזאת: של מקום גדול שמחזיק סודות, אפילו אם הוא חדש לחלוטין – ואם הוא לא חדש, אז הוא צבר כמות אדירה של גופות והשראות. סיפור הבית הרדוף כל כך ישן, שנדמה שכבר אין טעם לספר אותו. מי רוצה לשמוע עוד סיפור על משפחה שמתמודדת עם רוחות מרושעות בבית ענקי? די, לעוס ומיותר. אז למה “מי מתגורר בבית היל” (The Haunting of Hill House) היא כזאת סדרת אימה אפקטיבית ומוצלחת?

העלילה והדמויות

“מי מתגורר בבית היל” מספר את סיפורם של הילדים למשפחת קריין, שמתמודדים עם טראומה קולקטיבית. בילדותם, חמשת ילדי קריין התגוררו תקופה קצרה באחוזה ענקית שמכונה “בית היל”, על שם משפחת היל שבנתה אותה. אוליביה ויו קריין, הורי המשפחה, עברו עם ילדיהם לבית במטרה לעשות לו “פליפ” – הם קנו אותו בזול כיוון שהוא מוזנח ונטוש, ותכננו לשפץ אותו, להעלות את הערך שלו, למכור אותו ולהתעשר. אלא שהשהייה הקצרה באחוזה המפוארת הפכה לסיוט שרודף את בני המשפחה עד לעצם היום הזה, כמעט שני עשורים אחרי שהם נמלטו מהבית באמצע הלילה.

האח הבכור הוא סטיבן, ומשחק אותו מיכיל האוסמן (Michiel Huisman) מ”משחקי הכס” ו”אורפן בלאק”. סטיבן לא מאמין ברוחות. הוא חושב שאחיו, שהיו אז ילדים קטנים, פשוט דמיינו הכל. הוא גם זוכר את הלילה הטראומטי בו הם נמלטו, אבל לכל דבר יש לו הסבר רציונלי. זה לא עצר אותו מלהתעשר בזכות הטרגדיה המשפחתית – סטיבן כתב ספר על החוויה של משפחת קריין בבית היל, ספר שהפך לרב מכר מיידי. מאז הוא המשיך לכתוב עוד ספרים על מקומות ואנשים רדופים אמיתיים, בלי להאמין ולו לרגע בסיפורים האלה בעצמו.

אחריו מגיעה שירלי, אותה מגלמת אליזבת’ ריזר (Elizabeth Reaser) מסרטי “דמדומים” ו”האנטומיה של גריי”. שירלי לא טובה בלתקשר עם חברי המשפחה שלה, ואת כל מה שהתרחש בבית היא הדחיקה. המוות הוא החיים שלה – היא ובעלה מנהלים בית לוויות. היא שמה לעצמה כמטרה בחיים להפוך את המוות לחוויה כמה שיותר קלה למשפחות, והיא הולכת קצת רחוק מדי עם זה, לעתים קרובות על חשבון עצמה ועל חשבון העסק.

מי מתגורר בבית היל (צילום: Steve Dietl, תמונה באדיבות נטפליקס)

מי מתגורר בבית היל (צילום: Steve Dietl, תמונה באדיבות נטפליקס)

שלישית ישנה תאודורה, או תאו בקיצור, אותה משחקת קייט סיגל (Kate Siegel), אשתו של מייק פלנגן (Mike Flanagan), יוצר ובמאי הסדרה, שמשחקת בכל הסרטים שהוא עשה עד עכשיו. תאו מתמודדת עם הטראומות מהבית בצורה מאוד בריאה, כפסיכולוגית ילדים – אבל יש לה סודות לא פשוטים משלה, שאתן לכם לגלות בעצמכם. את גרסתה הצעירה, מילדותה, משחקת מקקנה גרייס (Mckenna Grace) הנפלאה מ”חיבור פשוט”, “השורד המיועד” ו”צער גידול בנות – הדור הבא”, והשילוב בין סיגל לגרייס המוכשרות מציגות את הדמות הכי מפותחת ועגולה בסדרה.

ולבסוף ישנם התאומים, לוק ונל, אותם משחקים אוליבר ג’קסון-כהן (Oliver Jackson-Cohen) ששיחק בתפקידים קטנים בהרבה סדרות לא מאוד מוכרות, וויקטוריה פדרטי (Victoria Pedretti), שזו הופעת הבכורה שלה ביצירה בעלת הפצה רחבה. שניהם מפגינים משחק נפלא של אנשים שבורים לחלוטין, כי הם, שהיו בני 6 בלבד כאשר התגוררו בבית היל, יצאו הכי מצולקים מהתקופה הזאת. נל סובלת מבעיות פסיכיאטריות קשות שהיא פשוט לא מצליחה להתמודד איתן, ולוק דווקא מצא שיטה להתמודד – בעזרת התמכרות הרסנית להרואין שמשמידה לו את החיים.

את חייהם של ילדי קריין אנחנו חווים הן בהווה והן בעבר, בתקופה בה הם שהו בבית היל. כבר מהתחלה הם מוצגים לנו ככה – כדמויות מורכבות, מסובכות ומתוסבכות, וההכירות שלנו איתם רק מעמיקה. זה קריטי, כי הדרמה של משפחת קריין היא חלק בלתי מופרד מסיפור האימה – בדיוק כמו שאי אפשר להפריד את האימה מהדרמה.

ההיפוך הסמוי

“מי מתגורר בבית היל” משקיעה הרבה זמן בלפתח את הדמויות שלה. אולי תחשבו שזה לא שונה מסדרות וסרטים אחרים, אבל זכרו שמדובר, על פניו, בסדרת אימה. סדרה היא פורמט מסובך מעט ליצירת אימה, כי מתח ופחד נהיים פחות אפקטיביים כשמותחים אותם על פני שעות רבות. אחרי עשר שעות של אותו סיפור אימה, כנראה שכבר לא תפחדו כל כך ממה שמתרחש – בטוח לא כמו בהתחלה.

לכן הסדרה לא מפחידה מיד מההתחלה. יש מעט הבהלות, ויש לה טון קודר ועגום ביותר – אבל היא לא נהיית מיד יצירת אימה פרופר. היא בעיקר מתנהלת כדרמה משפחתית, אלא שברור שמקור הדרמה הוא מקרה אחד מזעזע שקרה למשפחת קריין בזמן השהייה בבית היל. למעשה, מתוך עשרת פרקי הסדרה, חמשת הפרקים הראשונים מוקדשים לחמשת ילדי קריין – פרק אחד לכל אחד מהילדים, שמציג אותם גם כיום, בבגרותם, וגם אז, באחוזה. אבל שזה לא ידאיג אתכם – הסדרה לא מתחילה רק בפרק השישי. כבר מהסצנה הראשונה של הפרק הראשון סיפורם של הקריינים נפרש ומתפתח, ועם כל פרק נחשף עוד ועוד.

מפרק לפרק אנחנו מגלים עוד פיסות פאזל על בני משפחת קריין, על בית היל, ועל הלילה בו הקריינים נמלטו. מפרק לפרק אנחנו חושפים עוד צד של התעלומה, בלי להתקרב לפיתרון שלה – באף שלב אנחנו לא יודעים יותר משיודעים הקריינים. אנחנו לא מבינים את הבית והרוחות יותר טוב, ואין לנו מושג למה הם נאלצו לברוח – וגם הם עד היום לא בטוחים. בדרך לפיתרון התעלומה הזאת אנחנו חווים את אחת הדרמות המשפחתיות הטובות ביותר שאי פעם נוצרו לטלוויזיה.

כל יצירת אימה היא גם דרמה במקום מסוים, אלא שלעתים קרובות הדרמה היא מעין “תירוץ” ליצירת אימה. מה שמפריד לעתים קרובות את יצירות האימה הגדולות מהבינוניות והחלשות ממש, זה החיבור בין האימה לדרמה. “מגרש השדים” הוא סרט על שד עתיק שמשתלט על גופה של ילדה, אבל הוא גם סרט על אמא שמנסה להציל את הבת שלה מצרה לא ברורה בכל מחיר. “סיוט ברחוב אלם” הוא סרט על רוצח סדרתי שתוקף בני נוער בחלומות שלהם, אבל הוא גם סיפור על מבוגרים שמזניחים את ילדיהם. “מי מתגורר בבית היל” לוקח את זה עוד צעד קדימה.

מי מתגורר בבית היל (צילום: Steve Dietl, תמונה באדיבות נטפליקס)

מי מתגורר בבית היל (צילום: Steve Dietl, תמונה באדיבות נטפליקס)

“בית היל” לא משתמשת בדמויות שלה כדי לייצר סיפור אימה – “בית היל” היא היא הדמויות שלה. ללא סטיב, שירלי, תאו, נל ולוק, כל מה שיש זה בית רדוף משעמם וחדגוני, סתם עוד מבנה ענק שנהייה מפחיד יותר אחרי רדת החשכה. ללא התעלומה של הלילה האחרון באחוזה, יש לנו סתם כמה אנשים היסטרים שקופצים וצועקים בגלל צללים. הספר עליו הסדרה מבוססת נכתב ב-1959, ובודדים ספרי הבית הרדוף שהתעלו עליו מאז, פשוט כי זה תמיד אותו הדבר. אבל לא כאן. “מי מתגורר בבית היל” מצליחה לחדש עם סיפור בית רדוף כי לא הבית הוא שרדוף, אלא המשפחה. אין שום דבר אקראי או אירעי ברדיפה של משפחת קריין – כי בית היל ממשיך לרדוף אותם מבלי שהם יהיו בו.

משפחת קריין נרדפת כי היא חשופה לרדיפה הזאת, כי היא משפחה מפורקת, מעורערת, שבגלל טראומה אחת קולקטיבית לא מתפקדת כמשפחה אף לא לרגע. היא לא חשופה לרדיפה בשביל תירוץ לכמה הבהלות, היא גם לא שם בשביל להיות קורבן חסר פנים ואישיות לתקיפות של רוחות מרושעות – היא שם כי יש לה סיפור עצוב ומרתק ששווה לספר, סיפור שרק נהייה חזק יותר בזכות האימה האפקטיבית של הסדרה.

בשורה התחתונה

“מי מתגורר בבית היל” היא בפירוש סדרה גדולה מסך חלקיה, וחלקיה אדירי מימדים. כל אחד מהשחקנים, ללא יוצא מן הכלל, עושה עבודה נפלאה; התסריט כתוב נפלא הן ברמת הסיפור והן ברמת הדיאלוג; הבימוי עדין ואכזרי בדיוק ברמות הנחוצות; והעריכה מייצרת לימבו של זמנים שמטשטש את הגבולות בין ההווה לעבר, בלי לבלבל את הצופים במתרחש. היא סדרת אימה שרגישה לדמויות שלה ולסיפורים שלהם, ובזכות זה היא גם מפחידה פי כמה – כי הרבה יותר מפחיד כשדברים נוראיים קוראים לדמויות שבאמת, באמת אכפת לנו מהן.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות