-פרסומת-

ביקורת סרט: מסור חשמלי מקטיפה – לאוהבי אומנות שאוהבים לצחוק עליה

מסור חשמלי מקטיפה (צילום: Claudette Barius, תמונה באדיבות נטפליקס)

מסור חשמלי מקטיפה (צילום: Claudette Barius, תמונה באדיבות נטפליקס)

ללעוג לעולם האומנות זה לא רעיון חדש. למעשה זה קל מאוד אפילו – יש בו משהו מאוד מתנשא ומרוחק, ולא קשה לצחוק על דברים כה מרוחקים. זה לרוב גם יעיד על כמה מעט אנחנו מבינים בו. הבדיחה תהייה סתמית ולא מעניינת, היא תעבוד בשבילנו ורק בשבילנו, ורק פעם אחת. ללעוג לו מבפנים, תוך כדי הצגה מעניינת של מה שקורה בו באמת, זה הרבה פחות פשוט, וגם הרבה יותר משתלם אם נעשה כמו שצריך. דן גילרוי (Dan Gilroy), תסריטאי ובמאי “חיית הלילה”, ניסה לעשות את זה בדיוק בסרטו החדש לנטפליקס – “מסור חשמלי מקטיפה” (Velvet Buzzsaw).

העלילה

זאווי אשטון (Zawe Ashton) היא ג’וזפינה, עובדת בגלריית אומנות בלוס אנג’לס. הביצועים שלה בעבודה לא מספקים והאמנים שהיא מוצאת לא מספיק מרשימים, והעבודה שלה בסכנה – עד שנופל לידיה אוצר. שכן זקן וערירי שמתגורר מעליה נפטר, ולא משאיר אחריו יורשים. אין לו משפחה ואף לא חברים, הדבר היחידי שיש לו זה סדרה של יצירות שהוא השאיר אחריו. הזקן, דיז שמו, היה צייר, ועבודותיו הן לא פחות ממבעיתות. הן גם מבין העבודות הטובות ביותר שג’וזפינה ראתה בחייה.

בלי למצמץ ג’וזפינה אוספת את כל יצירותיו של דיז. היא מציגה אותן לבוסית שלה, אותה משחקת רנה רוסו (Rene Russo), ולמאהב שלה, שהוא גם מבקר האומנות הנחשב ביותר בעיר, אותו משחק ג’ייק ג’ילנהול (Jake Gyllenhaal). כולם מסכימים שדיז הוא הדבר הגדול הבא בעולם האומנות הקטן אך הרווי של לוס אנג’לס. עם כמה שקרים קטנים ואקרובטיקה חוקית פשוטה, ג’וזפינה נהיית הבעלים של יצירותיו של דיז, ועתידה בעולם הגלריות נראה ורוד מאוד – אבל היצירות של דיז עצמן קמות נגד כל מי שמנסה לנכס אותן, וזה נגמר בדם.

מותחן סאטירי

דן גילרוי מגדיר את “מסור חשמלי מקטיפה” כמותחן סאטירי. זאת הגדרה מעניינת כשלעצמה, שילוב בין שני ז’אנרים מוזרים מעט. סאטירה מאירה צדדים לא מחמיאים של החברה, במקרה הזה ספציפית של קהיליית האומנות בקליפורניה. מותחן, מנגד, גורם לנו לפחד ולדאוג לשלומם של גיבורי הסרט. כדי שנדאג להם צריך שהם יהיו סימפטיים, שנעודד אותם ונהייה בצד שלהם – אך גיבורי סאטירה הם לא גיבורים סימפטיים, וזה נכון גם ל”מסור חשמלי מקטיפה”.

כשאני אומר “לא סימפטיים”, אני לא אומר, חלילה, שהם לא דמויות טובות. כל הדמויות בסרט, למעשה, מצוינות. ג’ילנהול לבדו יכל להחזיק את כל הסרט על כתפיו, עם משחק פנומנלי. למזלו ושמחתינו הוא לא חייב – כי הסרט עשיר מאוד בדמויות מאוד שונות, ועל כולן מעניין להסתכל. כולן גם, כצפוי מסאטירה, לא סימפטיות בכלל. אנחנו נהנים מהייצוג, וגם, במקום מסוים, סקרנים לראות איך האנשים הלא נעימים האלה יפגעו מיצירותיו הרצחניות של דיז.

לכן בעוד שהסאטירה מאוד חזקה ב”מסור חשמלי מקטיפה”, המותחן לא ממש מותח. יש בו כמה וכמה “רציחות” ססגוניות, שמקרבות אותו יותר לז’אנר ה-slasher, בו יש רוצח שעובר על כל הגיבורים אחד אחד. כאן הרוצחת היא האומנות עצמה, ולמרות שהסרט לא מפחיד בכלל, חובבי רציחות מעניינות מסרטים בסגנון “המסור” או “יום שישי ה-13” ימצאו כאן כמה דימויים מעניינים, גם אם פחות גרוטסקיים.

בסופו של דבר, לקרוא לסרט “מותחן” או “אימה” חוטא לקהל הסרט. רוב חובבי המתח ו/או האימה לא יתרשמו מ”מסור חשמלי מקטיפה” בכלל. הוא איטי ומוזר מאוד בדרך בה הוא מספר את הסיפור שלו, ולא מצליח לאיים או למתוח. הוא כן מצליח להיות סאטירה מאוד מוצלחת, והקהל שלו הוא, חד משמעית, אנשים שאוהבים אומנות.

מסור חשמלי מקטיפה (צילום: Claudette Barius, תמונה באדיבות נטפליקס)

מסור חשמלי מקטיפה (צילום: Claudette Barius, תמונה באדיבות נטפליקס)

קריקטורות לא לעגניות

סאטירה מורכבת, לרוב, מקריקטורות. אם סאטירה פוליטית מציגה גרסאות מאוד קיצוניות של מנהיגים שאנחנו לא מסמפטים בלשון המעטה, אז הגיוני שסאטירה על אומנות תראה לנו עולם אומנות דוחה ונלעג. ו”מסור חשמלי מקטיפה” עושה את זה, אבל בצורה מאוד אלגנטית. הסרט רווי בסטראוטיפים, אבל הם לא מרגישים רעים.

יש לנו סולנית לשעבר של להקת פאנק, שעדיין מציגה בהפגנתיות את הקעקועים שלה שקוראים להתנהגות אנטי ממסדית, אך בו זמנית היא גם מנהלת גלריית אומנות בגישה סופר קפיטליסטית. יש לנו צייר מזדקן ואלכוהוליסט לשעבר, ששונא את כולם וכולם שונאים אותו, אבל פעם הוא היה גאון ועכשיו הוא כבר לא שותה, לא מצייר, וכולם מתחנפים לו בידיעה שכנראה לא יצא מזה כלום. יש לנו מבקר אומנות פאן-סקסואל שיכול בכמה מילים כתובות לסיים קריירה של פסל, אבל לא מסוגל לתקשר עם בני הזוג שלו. יש לנו אוצרת צעירה בגלריה שלא בוחלת בשום אמצעי כדי להתקדם, וסוכנת אמנים מבוגרת שדוקרת בגב לקוחות וגלריות כאחד. והיד עוד נטויה.

יש שני דברים שגורמים לכל אלה להרגיש אותנטיים. הראשון הוא המשחק – שחקני “מסור חשמלי מקטיפה” מאוד נהנים מהדמויות שלהם, בצורה מאוד גלויה, אבל לא מתגלגלים בבוץ אתן. הם מציגים דמויות מעט דוחות, אבל מספיק אנושיות כדי שנאמין להן ואפילו נזדהה עם חלקן. את חלקן אפילו נאהב ממש. הדבר השני שתורם לאותנטיות של הסרט הוא האומנות עצמה.

עבודות האומנות שמוצגות בסרט הן לא פחות מנפלאות. כאשר ג’ייק ג’ילנהול מביט בהשתאות על יצירה של דיז, ואומר שזה הדבר המדהים ביותר שהוא ראה בחייו, אנחנו מאמינים לו. גם כי הוא מאוד משכנע כשחקן, אבל גם כי היצירות של דיז באמת נהדרות. גם אמנים אחרים שמופיעים בסרט מציגים עבודות מעולות, וכל הגלריות האליטיסטיות האלה, שמציגות אך ורק את הטופ שבטופ, באמת מראות ציורים, פסלים ומיצגים שהייתי שמח לראות בגלריה אמיתית.

השימוש באומנות אמיתית ואיכותית, ולא במשהו שקושקש בשקל תשעים כדי שיהיה תפאורה חצי משכנעת, הוא גולת הכותבת של “מסור חשמלי מקטיפה”. בכל המקומות בהם הסרט מתפרק, תמיד אפשר פשוט לעצור ולהנות מהאומנות. ישנם מקרים בהם חבל מעט אפילו שיש סרט מסביב ליצירה, ואי אפשר פשוט להנות מהיצירה עצמה. מצד שני, יכול להיות שאם היה לנו זמן לבחון את היצירה בעצמינו כאוות נפשינו, אולי היינו שמים לב שהיא לא מופלאה כמו שאומרים עליה. אולי זה בעצם המקום בו “מסור חשמלי מקטיפה” עושה את עבודתו הטובה ביותר – בלשכנע אותנו שהאומנות הזאת ממש מצוינת, ושהנקמה שלה נגד החמדנות הסובבת את עולם הגלריות מוצדקת לחלוטין.

בשורה התחתונה

“מסור חשמלי מקטיפה” הוא סרט בעייתי. המשחק בו פנטסטי, הדמויות מעולות והאומנות נפלאה. הסיפור שמדביק את כל זה ביחד די צולע, וגם אומנות הקולנוע שלו – צילום, סאונד ועריכה – סבירה בלבד. הסרט עשוי בצורה מקצועית וטובה, כן, אבל לא מעורר יותר מדי רגש דרך המדיום הקולנועי, וזה ממש פספוס בשביל סרט ששם דגש כל כך גדול על אומנות ויזאולית.

זה סרט מתח פושר במקרה הטוב, אבל סאטירה נהדרת על אולם האומנות. אם באתם לפחד, או להתחבק עם מישהו מתוח עם כרבולית ופופקורן, “מסור חשמלי מקטיפה” ישעמם אתכם. אם עולם האומנות קורץ לכם, אז אתם כנראה תהנו מ”מסור חשמלי מקטיפה” מאוד. כן, הסרט קטן מסך חלקיו, אבל החלקים האלה כל כך טובים, ששווה לראות אותו רק בשבילם – אם זה עושה לכם את זה.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות