-פרסומת-

ביקורת סרט: דמבו – לא עפנו, ומעדיפים לשכוח

דמבו 2019 (תמונה באדיבות פורום פילם)

דמבו 2019 (תמונה באדיבות פורום פילם)

“דמבו” (Dumbo) החדש של טים ברטון (Tim Burton) מביא איתו שני קולות שליליים, שרועמים חזק בשנים האחרונות. קול שלילי אחד אומר “די עם הרימייקים של דיסני, תעזבו את הנוסטלגיה שלנו ותנו לנו משהו חדש”. הקול השני אומר “טים ברטון, מיצינו אותך ואתה מיצית את היצירה הקולנועית. מספיק.”

שני הקולות האלה לא לרוחי. למרות שהרימייקים נוטים להיות פחות טובים מהיצירות המקוריות, אינני רואה שום פסול בניסיון להביא סיפור ישן לקהל חדש בגישה אחרת. זה גם לא מבטל את המקור – למעשה אפילו מגדיל את החשיפה אליו. לגבי הקול השני – אני אסכים שנס ליחו של טים ברטון עוד בתחילת שנות ה-2000. למרות זאת, אני לא רואה בעיה מהותית בזה שהוא ממשיך לנסות. מדי פעם אפילו יוצאים לו דברים לא נוראיים. אז רימייק של “דמבו” מזווית ברטונית? זה יכול להיות מעניין!

אבל לא משנה כמה אני אנסה להגן על “דמבו” ועל יוצרו, זהו סרט שעושה הכל כדי להקשות עלי במשימה. ה-כ-ל.

העלילה

השנה היא 1919. קולין פארל (Colin Farrell) הוא הולט פרייר, פעלולן קרקס שמתמחה בפעלולים עם סוסים. לאחר ששירת את מולדתו במלחמת העולם הראשונה ואיבד שם את זרועו, הוא חוזר לביתו – “קרקס האחים מדיצ’י”. הוא מגלה שהזרוע היא לא הדבר הכי משמעותי שהוא איבד – מגפת שפעת היכתה בקרקס במהלך העדרותו, וגבתה קורבנות – ביניהם אשתו של הולט.

אם לא די בזה, לפעלולן הסוסים גם אין סוסים – מנהל הקרקס מקס מדיצ’י, אותו משחק דני דה ויטו (Danny DeVito), מכר אותם, כי הקרקס מתקשה להתקיים. להולט לא נשאר דבר מלבד ילדיו, אתם הוא לא מצליח לתקשר – במיוחד עם בתו הבכורה מילי, אותה משחקת ניקו פרקר (Nico Parker). מילי לא מתרגשת מחיי הקרקס, היא חולמת להיות מדענית, מהממציאות הגדולות של דורה, והיא מרגישה לכודה בין מקס לאביה, שרוצים שהיא תתמקד בקרקס ותעזור לו להכניס כסף ולקיים את המשפחה.

למרות המצב העגום, ישנה תפנית מעניינת בקרקס האחים מדיצ’י – אחת הפילות של הקרקס ממליטה. הפילון הקטן והחמוד אמור להיות האטרקציה הגדולה החדשה של מקס, אבל מתברר שהפילון חריג מדי. יש לו אוזניים ענקיות, מראה די מטופש, ולדעתו של מקס הוא לא חמוד בכלל, ולא יהיה אטרקציה מעניינת. הוא מטיל על הולט את המשימה להבין מה לעשות עם הגור ה”תקול”, בעוד שמילי ואחיה מגלים דבר מדהים – בתנאים מסוימים, הפילון מסוגל לעוף עם האוזניים! עכשיו מוטלת על המדענית הקטנה המשימה להבין את הפילון, ולהראות למקס ולאביה שה”פגם” שלו הוא למעשה הכח העיקרי שלו.

טים ברטון חי בסרט

אם אגיד לכם שטים ברטון מנותק מהמציאות, תגידו “מה חדש?”. במבט על עבודותיו המוקדמות של ברטון, אין שום ספק שהניתוק הזה מהמציאות הוא חלק עיקרי במה שהפך את סרטיו המוקדמים לכה נהדרים. גם היום, צפיות חוזרות ב”ביטלג’וס”, “בטמן חוזר”, “המספריים של אדוורד”, “אד ווד” ועוד, משמחות ומרגשות בזכות המוזרות הזאת, בזכות העדשה השונה דרכה ברטון מסתכל על העולם. אלא שמה שפעם הרגיש מאוד אישי, אינטימי ואותנטי, מרגיש היום מתאמץ ויומרני להחריד.

אמת, פעם טים ברטון היה הילד המוזר בכיתה, שפתאום קיבל חופש לספר את הסיפורים שלו. היום הוא במאי ותיק ועשיר. אין ספק שהוא עדיין טיפוס אקסצנטרי למדי, אבל ממש לא ילד. היום “הילד המוזר בכיתה” זה דימוי ולא יותר, דימוי שברטון משמר בכל אונו. לא אדע לומר מה בנפשו, אולי הוא באמת מרגיש כאילו הוא המנודה, ההוא שחי לבד בהר ואף אחד לא מבין אותו, אבל בהתחשב בתקציבים והפרויקטים שהוא ממשיך לקבל מדיסני (ולא רק), בהתחשב בזה שהשם שלו מטייל בין כותרות ה”במאי” וה”מפיק” שוב ושוב, כבר אין שום דבר אותנטי בחוויה הזאת. וכאן נכנס “דמבו” לתמונה.

“דמבו” של ברטון הוא רעיון לא רע בסך הכל. בעשייה של רימייק, אם יש הזדמנות לספר סיפור חדש ומעט שונה, כולנו מרוויחים. הרעיון של משפחה שבורה שמאחה את עצמה דרך פילון חריג, שמשולב בסיפור על תעשיית הבידור של תחילת המאה ה-20, הוא רעיון טוב. הבעיה היא שכל מה שטוב בסרט עוצר ברעיון. התסריט חלש ורעוע, והבימוי פשוט עצל מעין כמותו.

“דמבו” מלא בביטויים ויזואליים מאוד פשוטים, מאוד לא מעניינים, שמעבירים את הרעיון בצורתו הדלה ביותר. צילום משעמם, עריכה סתמית, ועבודת תפאורה נשכחת. תפאורה נשכחת – בקרקס! ככה לבזבז קרקס? פשוט דמיינו לעצמכם את הקרקס הכי סטרואטיפי, בנאלי ומשעמם שאתם יכולים לחשוב עליו, ואז תעשו אותו עוד פחות מעניין – זה כמה לא-מרהיב, לא-מרגש ולא-מיוחד הוא “הקרקס של האחים מדיצ’י”.

דמבו 2019 (תמונה באדיבות פורום פילם)

דמבו 2019 (תמונה באדיבות פורום פילם)

ואם להוסיף חטא על פשע, הסרט רווי ברפרנסים מיותרים וכמעט מעליבים לסרט המקורי. הסיפור שונה – בסדר. החיות לא מדברות – בסדר. הגיבורים הם (בעיקר) האנשים – בסדר. אפשר לקבל את זה שמדובר פשוט ביצירה אחרת, וזהו, זה מה שיש. אבל אז, מעל כל זה, לדחוף קריצות מוזרות ועקומות ל”פילים ורודים” הפנטסטי? לשחזר בצורה חצי-אפויה את סצנת Baby Mine? לשבור ולפרק קטעים מתוך שירים ולדחוף אותם לתוך דיאלוגים? להלביש סתם עכבר בסתם מעיל אדום כדי להזכיר לנו שוב שפה לא יהיה עכבר מדבר בשם טימותי? למה זה טוב? כן, ברור, זאת קריצה לסרט המקורי, אבל מרוב קריצות נדמה כאילו הסרט “דמבו” עובר התקף אפילפטי.

למזלו של ברטון הוא לא לבד – יש לו גם שחקנים. לצערינו, ברטון ממש לא מבין מה לעשות עם השחקנים שלו.

קם ונופל (ושוב נופל) על שחקניו

הנקודות בהן הסרט באמת מצליח לעורר רגש נמצאות על כתפי השחקנים. דני דהויטו הוא קסם מהלך, ויש לו מערכת יחסים קיימת ומבוססת עם ברטון. הוא שחקן ותיק שיכול להניע דברים בכוחות עצמו, שחקן שדואג לעצמו שיהיה לו כיף, מה שלא יהיה. והוא בדיוק אחד מהשחקנים האלה שכשכיף להם, כיף גם לנו. מקס מדיצ’י הוא דמות לא מעניינת. אין ב”דמבו” דמויות מעניינות. אבל ברוב המקרים, כשמקס צריך להיות מצחיק, הוא באמת מצחיק. וכשהוא לא אז הוא גם לא מזיק.

דבר נוסף שעובד בסרט טוב הוא הכימיה בין שני שחקנים – קולין פארל ואווה גרין (Eva Green). גרין מופיעה לקראת אמצע הסרט, ונהיית דמות מרכזית יחסית. לחוד, פארל משמים וגרין ככה-ככה, עם כמה רגעים טובים. ביחד הם מצליחים לייצר את כל מה שברטון מפספס ברוב הסרט – יש דרמה, יש מתח, יש גם רגעים של קומדיה, ובעיקר יש רגעים בהם הם מצליחים לרגש.

דמבו 2019 (תמונה באדיבות פורום פילם)

דמבו 2019 (תמונה באדיבות פורום פילם)

ואז ישנו כמובן דמבו הפיל. אמת, הוא לא “שחקן”, אבל באנימציה האנימטור הוא סוג של שחקן בפני עצמו – הוא מייצר הרי את תנועות הגוף, את הבעות הפנים, הוא “מנפיש” במלוא מובן המילה, וגורם לבריה מצוירת לרקום עור וגידים. מעבר לזה שדמבו מונפש בצורה מאוד משכנעת ברמה הטכנית, הוא גם דמות מאוד מוצלחת. פילון קטן עם אוזניים עצומות ועיניים כחולות ענקיות שאפשר לשקוע בתוכן, עם צפצופים מכמירי לב והבעות פנים מתוקות ומרגשות – הוא באמת כל מה שהיינו רוצים שיהיה ברימייק תלת-ממדי של דמבו.

למרות כל אלה, קשה עדיין להתעלם מכמה שהסרט חסר אונים, והוא חסר אונים במיוחד בגלל הגיבורה הראשית שלו. טכנית, קשה לומר מי בדיוק הגיבור הראשי של הסרט – לפעמים נדמה שזה הולט, לפעמים דמבו, ולפעמים מילי, הילדה המדענית. כך או כך, על ניקו פרקר, השחקנית שמשחקת את מילי, מוטל לפחות שליש מהאחריות על ההנאה שלנו מהסרט וההזדהות שלנו עם הדמויות והסיפור – וכנראה יותר משליש. ופרקר הצעירה פשוט לא עומדת בזה, אף לא לרגע.

מימי לא ראיתי שחקנית כה מאובנת בתפקיד ראשי בסרט כה בולט. הילדה פשוט לא מסוגלת לשחק. תרוץ “אבל היא רק ילדה” לא מתקבל על הדעת כשמדובר בתפקיד ראשי, וכשיש מאחוריה עבר של ילדות ונערות קסומות ומקסימות דוגמת קירסטן דאנסט, דקוטה פנינג, והדוגמה הטריה ביותר של מילי בובי בראון. ישנן נערות שמסוגלות לשחק נפלא, ויש גם כאלה שיכולות לשחק סביר. פרקר לא מסוגלת להבין מה זה “משחק” בכלל.

היא עומדת שם, כמו פסל עץ רעוע, מקריאה שורות ביובש עם אגרופים קפוצים, וכשהיא אמורה להביע רגש חזק היא פשוט מתנדנדת מצד לצד, או רצה ממקום למקום עם הבעת פנים קפואה. כשהיא אומרת שהיא רוצה לעשות ניסויים מדעיים בדמבו, היא רוצה שנחשוב עליה כמארי קירי הבאה – אבל כל מה שאנחנו יכולים לראות זה יוזף מנגלה. היא אמורה לעורר רגשות של הזדהות, של אמפתיה, אבל כל מה שהיא מעוררת זה תסכול ורחמים – תסכול מחוסר היכולת שלה לשחק אפילו ביט אחד כמו שצריך, ורחמים על כל הפידבק הנוראי שהילדה המסכנה הזאת הולכת לקבל. כן, נראה שגם אני מעט אשם בזה…

בשורה התחתונה

יש עוד שחקנים מוצלחים ב”דמבו” מלבד דהויטו, גרין ופארל. יש עוד שחקנים איומים מלבד פרקר. מה שאין לסרט הזה זה נשמה – יש רעיון מוצלח, יש צללים של ניסיונות לפתח את הרעיון מעבר למסגרת הפשוטה שלו, ויש נגיעות של נשמה שנחנקת בתוך כל הסתמיות והשיעמום של הסרט הזה.

אם אהבתם את דמבו המקורי, הסרט הזה יכעיס אתכם. אם לא אהבתם אותו, הוא פשוט ישעמם אתכם. ואם לא ראיתם אותו ואתם לא יודעים עליו כלום, אז תראו פה סתם עוד קטסטרופה של טים ברטון, עוד טיפה בים הכשלונות של הבמאי שאהבנו לאהוב, פעם, מזמן, כשהסרט שהוא חי בו היה סרט שרצינו לבקר בו.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות