הנה כמה מספרים שתשמעו הרבה בזמן הקרוב: 11, 21 ו-22. 11, כי זו כמות השנים שעברה מאז שיצא “איירון מן” הראשון, שהתחיל את היקום הקולנועי של מארוול (Marvel). כמות הסרטים שיצאו עד עכשיו היא 21, ו-22 הוא המספר הסידורי של “הנוקמים: סוף המשחק” (Avengers: Endgame) בתוך הרשימה הזאת. הסרט ה-22 חותם 21 סרטים שיצאו ב-11 שנים. ואלה מספרים די גרנדיוזיים בקונטקסט הזה.
21 סרטים ב-11 שנים הכינו אותנו להרבה דברים, אבל שום דבר לא באמת הכין אותנו לאירועי “סוף המשחק”. הפקת הסרט, שבראשה קווין פייגי (Kevin Feige), דאגה להסתיר מאתנו כמה שיותר. כפי שהובטח, הטריילרים לסרט הראו קטעים אך ורק מ-20 הדקות הראשונות שלו, מלבד אולי כמה שוטים קטנים חסרי קונטקסט. הביקורת הזאת תהייה בלי ספוילרים – זאת הבטחה. זה אומר שלא נוכל לדבר על עלילת הסרט ומה שקורה בו, אבל אל חשש – כי עדיין לא חסרים פה נושאים לפתוח. לא חסרים בכלל.
העלילה?
ת’אנוס ניצח. הוא אסף את ששת אבני האינסוף, הקיש באצבעותיו, והעלים חצי מהחיים בגלקסיה כולה. כעת נותר לנותרים לאסוף את השברים – אבל מה אם יש סיכוי? אם אבני האינסוף מסוגלות להכחיד חצי המחיים ביקום בהקשת אצבע אחת, אולי הן יכולות גם להחזיר אותם? אפשרי – אבל זה אומר שצריך למצוא את ת’אנוס, שנעלם, ולקחת ממנו את הכפפה והאבנים, משימה בה הנוקמים נכשלו כבר בעבר.
עד כאן, מה שידוע לכם היטב. הבסיס הזה יקח אתכם למסע ארוך, מורכב ולא צפוי בכלל. על המסע הזה אנחנו לא נדבר, אבל כן נתייחס למסע שעברנו עד עכשיו, כי הוא חשוב לא פחות ל”סוף המשחק” ולמה שהסרט הזה עושה ומייצג. המסע הזה התחיל אי שם בשנת 2008.
איפה שהכל התחיל
ב-2008 הייתי מישהו אחר. רובינו כנראה היינו אנשים שונים. הרבה מאוד קורה ב-11 שנים. אולי ב-2008 עוד הייתם ילדים, אולי מאז התחלתם את השלב הבא בחיים בעבודה חדשה או בלימודים, אולי סיימתם פרויקט ארוך ומרגש או נישואים קשים. אנשים נולדו ואנשים אבדו, וכל הזמן הזה, 11 שנים, ליווה אותנו רעיון מטורף לחלוטין – להפיק סרטי קולנוע על גיבורי על, שכולם מתרחשים באותו העולם.
“איירון מן” המקורי, בכיכובו של רוברט דאוני ג’וניור (Robert Downey Jr.), יצא ב-2008. אני, כאמור, הייתי מישהו שונה מאוד אז. בין השאר אותו השוני התבטא בחוסר עניין משווע בסרט שמבוסס על קומיקס. מי זה “איירון מן” בכלל? במקרה הטוב זה שיר של Black Sabbath. למה שיעניין אותי סרט על מיליארדר בחליפה מכאנית? אבל בדקתי את הסרט, כי קשה היה לסרב לקאמבק נוסף של רוברט דאוני ג’וניור אחרי מי-יודע-איזה גמילה.
אחרי זה קיבלנו עוד כמה סרטים, שהציגו עוד כמה דמויות: קיבלנו את “הענק הירוק”, אותו שיחק אדוארד נורטון, לפני שמארק רפאלו (Mark Ruffalo) החליף אותו; את כריס המסוורת’ (Chris Hemsworth) בתפקיד ת’ור, בסרט ששיעמם אותי עד לעצמותי; את כריס אוונס (Chris Evans) בתפקיד קפטן אמריקה, בסרט לא מוצלח שריגש אותי יותר מהסביר; ואת הוקאיי והאלמנה השחורה, אותם שיחקו ג’רמי רנר (Jeremy Renner) וסקארלט ג’והנסון (Scarlett Johansson) – הם הופיעו בתפקידים משניים, בלי סרטים משלהם, אבל ניבאו את הגעת הפרויקט הגדול – “הנוקמים”.
זה היה השלב הראשון בפרויקט הענק של מארוול, ועדיין לא הפנמנו באמת כמה הפרויקט הזה גדול. כי כשב-2012 יצא “הנוקמים”, שהביא את כל הגיבורים האלה לעבוד ביחד, לא כולנו האמנו שיש מקום על המסך לכמות כזאת של גיבורים. אני אישית לא האמנתי בכלל. זה מצחיק בדיעבד, אחרי עומס הדמויות שראינו לאחרונה, אבל רובכם ודאי גם הרגשתם שאפילו שישה זה כבר יותר מדי. כל אחד מהם הרי כוכב של פרנצ’ייס משלו!
מיותר לציין ש”הנוקמים” היה הצלחה ענקית בקרב צופים ומבקרים כאחד. מאותו הרגע אני כבר לא הייתי סקפטי – התחלתי להאמין בקונספט של היקום הקולנועי. בשלב הזה, כשאפשר היה כבר לרשום את “הנוקמים” כהצלחה ולהמשיך לפרויקט הבא, מארוול אמרה לנו שלא, היא לא תפסיק – יש לה ת’אנוס להביא לנו. ובאותו רגע, אחרי “הנוקמים”, הרעיון של יקום קולנועי הפסיק להיראות מוזר ולא הגיוני. אבל גם אז, ב-2012, אם היו אומרים לנו שיש לסאגה הזאת עוד שבע שנים, היינו כנראה מגלגלים עיניים.
לכן זה לא מקרי בכלל שפה, ב”סוף המשחק”, אנחנו חוזרים לצוות הראשון. כן, חוברים אליהם עוד כמה גיבורים, כשהבולט בהם הוא אנט מן, אותו משחק פול ראד (Paul Rudd), אבל הגרעין פה הוא השישיה המקורית. וב-11 שנים, ב-21 סרטים, קרו הרבה מאוד דברים לחברי השישיה הזאת. גם הם כבר לא אותם אנשים שהם היו – המסע הארוך השאיר עליהם את חותמו, והמטען הכבד הזה מגיע יחד אתם לישורת האחרונה, בה הם צריכים, כנגד כל הסיכויים, להציל חצי מהחיים בגלקסיה. וזה קשה במיוחד, כשאותם חיים שצריך להציל כבר אבודים, למעשה.
שותפים למסע
אז מה נשתנה ההוקאיי הזה מכל ההוקאים? במקרה הספציפי של הוקאיי – לא הרבה. בתור הנוקם עם זמן המסך המועט ביותר, לפחות מהשישיה המקורית, הוקאיי כמעט והפך לבדיחה במקרים מסוימים. קשת מוכשר באופן יוצא מן הכלל ומתנקש מנוסה עם דם רב על הידיים, אותו הוא מנסה לנקות, הוקאיי הוא לא הנוקם הכי זוהר או הכי מרשים. אבל הוקאיי הוא נוקם קר רוח, אחד מהנוקמים המבוגרים והמנוסים יותר, וב”סוף המשחק” קור הרוח הזה נחוץ יותר מתמיד.
נטשה רומנוב, האלמנה השחורה, היא נוקמת קצת בעייתית, ובכלל שלא באשמתה. נדמה שבכל סרט בו היא הופיעה הכותבים ניסו לעשות איתה משהו מעט שונה, והיא יצאה מעט לא עקבית. מה שמציל אותה היא סקארלט ג’והנסון – כי גם כשהכותבים והבמאים מבולבלים, ג’והנסון יודעת טוב מאוד מי הדמות שלה ואיך היא אמורה להתבטא על המסך. כעת, ב”סוף המשחק”, היא מרגישה לראשונה כדמות מאוד מבוססת, מאוד ברורה, שמקבלת גם את זמן המסך שמגיע לה – ואת המשקל שמגיע לה בפתרון האסון של ת’אנוס.
ת’ור והענק הירוק הם שני הנוקמים שעברו הכי הרבה שינויים מנקודת ההתחלה שלהם ועד לנקודה בה אנחנו פוגשים אותם היום. גם אם נשכח את זה שברוס באנר החליף שחקן ממש בתחילת הסאגה, לא נוכל להתעלם מכל התהליך שעבר בין באנר לענק שבתוכו – ממאבק פנימי, למידה מסוימת של קבלה הדדית, ועד להעדרות המוחלטת של הענק ב”מלחמת האינסוף”. ברור לכם, כמובן, שב”סוף המשחק” באנר ימצא לזה פתרון. מדען מבריק הרי, אחרי הכל.
אחרי כמה שנים בהן ת’ור היה הנוקם המשעמם ביותר, התגלה שלכריס המסוורת’ יש בעצם כשרון קומי אדיר – והכשרון הזה בא לידי ביטוי לראשונה, במלואו, רק ב”ת’ור: ראגנארוק“. מאז ראינו את הכימיה המצוינת בינו לבין רוקט ב”מלחמת האינסוף”, וב”סוף המשחק” תראו עוד מזה – עוד מת’ור ו”הארנב”, עוד מת’ור אל הרעם חסר המורא והמטומטם-כשזה-נוח, ועוד כמה הפתעות חדשות שתצטרכו לגלות בעצמכם.
ואז כמובן ישנם המנהיגים – טוני סטארק וסטיב רוג’רס, הם איירון מן וקפטן אמריקה. טוני הוא טוני – אתם מכירים אותו, אתם אוהבים אותו, הוא היה הנוקם הראשון אותו ניק פיורי גייס, והוא מגיע איתנו לכאן, למשימת חייו. האושר הגדול של “סוף המשחק”, לפחות בשבילי, הוא שאנחנו מקבלים יותר סטיב רוג’רס משקיווינו – וכל מה שאנחנו מקבלים נפלא.
קפטן אמריקה היה דמות יחסית מינורית ב”מלחמת האינסוף“. זאת אמירה מוזרה לומר על מי שהנהיג את הנוקמים בכדור הארץ נגד כוחותיו של ת’אנוס, אבל ראינו מעט מאוד ממנו. “מלחמת האינסוף” היה הסרט של טוני, בו הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי לעצור את ת’אנוס, ונכשל – ואיבד כמעט הכל בדרך.
ב”סוף המשחק” אנחנו רואים ונזכרים שוב למה קפטן אמריקה, דמות שנשמעת משעממת למדי על הנייר, הוא למעשה כזה ביג דיל. אנחנו רואים איך כריס אוונס מוכר לנו בקלילות את האובר-מענטש הזה, הבלונדיני עם החיוך המתוק שאנשים ילכו אחריו לקרב, בכל מחיר, גם אם המחיר הוא החיים שלהם.
“סוף המשחק” הוא הסרט של כל הנוקמים, אבל קודם כל הוא של השישיה המקורית, ומעל לכל הוא הסרט של סטיב וטוני – סטיב וטוני שנפגשו פעם ראשונה ב-2012, כשהאיום הכי גדול על האנושות היה לוקי, סטיב וטוני שנהייו חברים, רבו, ועכשיו צריכים להשלים ולעבוד שוב יחד. כי האיום שעומד מול הנוקמים גדול יותר מת’אנוס – האיום החדש הוא יקום בו ת’אנוס כבר ניצח, וצריך להלחם נגד האבדון עצמו.
בשורה התחתונה
“הנוקמים: סוף המשחק” הוא סרט שאורכו שלוש שעות. אם תגידו שזה מוגזם, אני אסכים שזה גם מה שאני אמרתי לפני שצפיתי בו. אם לא צפיתם בכל סרטי מארוול, אם לא עברתם את אותה אינדוקטרינציה אפקטיבית לתוך היקום הקולנועי המסועף הזה, יכול להיות שבאמת הוא יהיה ארוך בשבילכם. אולי יהיה רגעים בהם תרצו שהסרט יתקדם, בדיחות שלא תבינו, דמויות שלא תזהו – ועדיין, אתם תצפו באחד הסרטים המושקעים והמבדרים ביותר שיש לקולנוע להציע.
אם, כמוני, הייתם שם מהתחלה, גם אם, כמוני, לא קניתם את הקונספט מהרגע הראשון – אתם תחוו 11 שנים של קולנוע דחוסות בצורה מדויקת ונפלאה בשלוש שעות של מערבולת רגשית בלתי פוסקת. העיניים לא יספיקו להתייבש בין פרצי הבכי והגרון יכאב מהצחוק המתגלגל.
אתם תשמעו את עצמכם נאנחים, ודקות ספורות אחר כך צוהלים. אתם תריעו. אתם תרצו עוד ועוד ולא תאמינו שכל הטוב הזה פשוט מסרב להסתיים – כי אתם הרווחתם כל רגע ורגע מ”סוף המשחק”, שמקפל 21 סרטים ו-11 שנים כמו שאף סרט לא עשה מעולם, כי אין שום דבר שדומה ליקום הקולנועי הזה.
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.