משחקי הכס, עונה 8 (קרדיט תמונה: HBO/Helen Sloan, באדיבות HOT)

ביקורת סדרה: משחקי הכס, עונה 8 פרק 3 – חולמים על הזריחה
| יום שני, 29 באפריל 2019, 23:00 | בידור ופנאי

המתח לקראת “הלילה הארוך” (The Long Night), הפרק השלישי בעונת הסיום של “משחקי הכס” (Game of Thrones), היה גדול יותר מהמתח לפני קרב הממזרים. פרק 2 למעשה היה פרק שלם שהוקדש אך ורק להכנת הגיבורים (והצופים!) לעימות הקרב ובא עם מלך הלילה.

אחרי 82 דקות של פרק, הראשון מתוך ארבעה פרקים ארוכים שהובטחו, אפשר סוף סוף לנשום עמוק, לספור את האבידות שלנו, ולנסות להבין מה קרה בווינטרפל האומללה.

מכאן יתחילו ספוילרים לפרק השלישי של העונה השמינית – ראו הוזהרתם!

ואוו, תראו את כל הניצבים

אתם תשמעו את HBO משוויצה עוד הרבה על הפרק הזה. פייר, יש הרבה על מה להשוויץ. הקרב הגדול הארוך ביותר שצולם אי פעם, יותר ארוך מהקרב ב”שני הצריחים”, יותר ניצבים מב”קרב הממזרים”, וכו’ וכו’ וכו’. אינני מזלזל בהישגים האלה – נהפוך הוא, לשם כך התכנסנו. כשהדוטראקים הסתערו אל תוך החושך גם אני נפעמתי, וכשלהובתיהם כבו גם אני נדרכתי. נבהלתי כשהמתים החלו למלא בגופותיהם את התעלה הבוערת, והזדעזעתי כאשר מלך הלילה החייה את כל הנופלים. אבל יש בכל זה משהו מאוד מעייף.

קרוב לשעה וחצי של לוחמה צריכה להצדיק את עצמה. להיות מחולקת לביטים מעניינים. כל שלב בקרב צריך לקדם משהו, לא רק את הקרב עצמו. ולא אעז לומר שלא היה מזה בפרק. הנפילה המיידית של הדוטראקים על חרבותיהם הבוערות הייתה רגע מופלא של אימה מבוימת היטב, וסופת השלג שעיוורה את ג’ון ודאינריז הייתה הברקה לא צפויה – כי ברור שמלך הלילה יכול לשלוט במזג האוויר, והשימוש בכוח הפתאומי הזה היה כל כך נכון ומדויק! הבעיה מתחילה כשזה נהייה רפיטטיבי.

החיים דוחפים והמתים דוחפים חזרה, חזק יותר. החיים מצליחים ליצור מחסום, והמתים דוחפים חזרה, חזק יותר. החיים מתבצרים, והמתים מתפרצים, בכל הכוח. עשרים דקות זה מצוין. ארבעים דקות זה עדיין עובד. אחרי שעה זה כבר נהייה אותו דבר, וכל המתח והדרמה מתחילים להישאב. כמה פעמים בריאן וג’יימי יכולים כמעט למות? כמה פעמים תולע אפור יכול לשלוח עוד לא-טמאים שהוקרצו משום מקום, אחרי שנדמה היה שכולם חוץ ממנו מתו כבר כמה פעמים? כמה פעמים עוד דאבוס ירוץ ממקום למקום ויסתכל על המתרחש במבט מבוהל? הבטחתם לנו שאנשים ימותו – קיימו את ההבטחה!

וזה הרגע לומר שלום לאד טולט, איש משמר הלילה שתמיד ידע להתלונן; לבריק דונדריון, שמת כדי שאריה תוכל לשרוד עוד כמה שעות קריטיות; לליאנה מורמונט הקטנה והזועמת, שהצליחה להרוג ענק גם אחרי שנמחצה למוות; לז’ורה מורמונט הנאמן, שהציל את חייה של מלכתו בפעם האחרונה; ולת’יאון גרייג’וי, אחת הדמויות המעניינות והעקביות ביותר בסדרה הזאת – במותו הוא הרוויח לאריה עוד כמה רגעים קריטיים, כל מה שהיא הייתה צריכה. לכן, כנראה, בראן אמר לו “תודה”. הם לא מתו לשוא – אבל המוות של חלקם מרגיש אפילו פחות משמעותי אחרי שאחרים קיבלו “שיריון עלילה” מוגזם לחלוטין, בפרק בו אף אחד כמעט לא אמור להיות מוגן.

משחקי הכס, עונה 8 (קרדיט תמונה: HBO/Helen Sloan, באדיבות HOT)

משחקי הכס, עונה 8 (קרדיט תמונה: HBO/Helen Sloan, באדיבות HOT)

כדי שהפרק יעבוד כמו שצריך, אנחנו צריכים להבין מה בדיוק הסיכון. “הכל” זה לא תשובה – אין לנו דרך להתמודד עם “הכל” כמשהו שאנחנו עומדים לאבד. במקרה של הפרק הזה נראה שהסיכונים הם לוגיסטים – כשג’ון ודאני עולים לשמים לפני שמלך הלילה מגיע, הם מסתכנים בזה שהם מתרחקים מווינטרפל, וגם משלמים על זה. כשהחיים נסוגים לתוך החומות, הם מאבדים מעגל הגנה קריטי. אלה סיכונים מאוד ברורים. ברגע שהמתים מתחילים להישפך פנימה, אנחנו מתחילים לאבד כבר תחושת כמות ומציאות, והמתח הופך פשוט לקקפוניה מעייפת של מוות – מוות לא אמיתי, כי אף אחד לא מת חוץ ממאות ניצבים חסרי שם וחסרי משמעות. אנחנו לא סופרים אותם הרי, אז איך נדע כמה המוות שלהם משמעותי לקרב?

מהרגע שהמתים מתחילים לנצח כמותית, אי אפשר למתוח את הקרב עוד. ולמרות זאת, הלוחמה בתוך החומות נמשכה המון זמן. יותר מדי זמן. זמן שבו אפשר היה לקצר את הפרק, או לחליפין לפתח עוד ביטים מעניינים. למה לא ראינו קרבות מרהיבים מול מהלכים לבנים? למה הם כולם באו פתאום משום מקום עם המלך בסוף, אבל לא נכנסו לקרב בעצמם לפני כן? זה בזבוז של פוטנציאל גם ויזואלי וגם הרואי. כמה אנשים יכולים לומר שהם הרגו את אחד מהגנרלים של מלך הלילה? למה לא לתת הזדמנות לג’ון להרוג עוד אחד, או לבריאן, או טורמונד? הרבה כסף נשפך לתוך הפרק, ולא כולו למקומות הנכונים.

מליבראן, או בראניסנרדה?

אחת ההחלטות המעיקות יותר של ההפקה הייתה להביא פתאום את מליסנדרה. נכון, היא צריכה הייתה להיות כאן, אבל לא הצליחו להביא אותה לפני. כנראה כי היא לא רצתה לבוא קודם ולהסתכן שדאבוס יהרוג אותה. ג’יימי הצליח להשחיל את עצמו בין בראן, דאינריז וסאנסה, אנשים ששונאים אותו מסיבות מוצדקות, ולג’יימי אין יד – בכל זאת, הוא חשוב לקרב! חושבני שמכשפת אש עוצמתית שמשרתת אל שכל מטרתו היא לנצח את מלך הלילה הייתה מקבלת חנינה קלה אף יותר.

אבל מליסנדרה הגיעה משום מקום, ואיך היא מתנהגת? היא שקטה מאוד, אומרת את המינימום שצריך כדי שכמעט יבינו אותה, אבל לא מספיק כדי שיבינו אותה באמת; היא מחלקת הוראות מוזרות לאנשים, והם משתפים פעולה כי נדמה להם שהיא יודעת משהו שהם לא, למרות שאין להם ממש הוכחה לזה; היא עושה כשפים מאוד מסוימים כשזה מתאים ונוח לה, ועושה הכל ממש ממש לאט גם כשכולם מסביב ממש ממהרים; והיא יודעת למעשה את העתיד, אבל לא מספרת. צריך לסמוך עליה וזהו. נשמע לכם מוכר? ברור, כי זאת אחת לאחת שיטת הפעולה של בראן. היא אפילו אומרת לאריה משפט שרק אריה אמורה לדעת (“מה אומרים לאלוהי המוות?”), בדיוק כמו שבראן עשה לג’יימי ולבייליש!

לאחר שמליסנדרה נעלמה כליל מהסדרה, היא חזרה לפרק אחד פשוט כדי להיות עוד בראן. זה כאילו שההפקה אמרה לעצמה “אופס, שכחנו את אל האור והכוהנת שלו! תביאו אותה שתהייה שקטה ומסתורית ותפתור כל מיני דברים בהפתעה”. יש להם דרך אחת ואחת בלבד לעשות את זה, אז הם פשוט עשו העתק+הדבק מבראן העורב, וסיימנו. יופי, לא צריך להשקיע ולכתוב את הדמות הזאת. להתאמץ קצת. לפתח את מה שהפך את הסדרה הזאת למעניינת מלכתחילה.

מליסנדרה, שהייתה דמות די מורכבת, הפכה לדאוס אקס מאכינה סתמית לחלוטין. ומה על הנבואה? על אזור אהאי, והחרב שחושלה בדם? מה על ג’ון, אותו היא החייתה אחרי שהבינה שסטאניס היה טעות? לא ברור. אולי אזור אהאי היא אריה בכלל? והחרב שחושלה בדם היא הפגיון הולריאני שכמעט רצח את בראן, שפצע את ידיה של קייטלין? נו, נגיד. בסדר. אגב, אם כבר מדברים על אריה והפגיון הולריאני…

משחקי הכס, עונה 8 (קרדיט תמונה: HBO/Helen Sloan, באדיבות HOT)

משחקי הכס, עונה 8 (קרדיט תמונה: HBO/Helen Sloan, באדיבות HOT)

להרוג את המוות עצמו

סוף הפרק היה מספק ביותר, וגם סימבולי. אריה, זו שמכירה את פני המוות הרבים וחושבת שהמוות הוא מתנה, חיסלה את הפנים המסוכנות ביותר של המוות, אלה שהן לא מתנה אלא קללה על האנושות כולה. היא הצילה את בראן, והשתמשה בשביל זה באותו פיגיון בו בראן כמעט נרצח בעונה הראשונה של הסדרה. לראות את מלך הלילה והמהלכים הלבנים מתפזרים כמו שלג, את כל המתים נופלים ונותרים חסרי תנועה, להרגיש סוף סוף את ההקלה העצומה מכך שאין יותר את האיום המחריד מהצפון – זה היה נהדר. זה גם לא היה צפוי בכלל.

מה זה אומר על עתיד הסדרה אבל? כן, מדובר בשלושה פרקים בלבד, אבל פרקים ארוכים של 80 דקות, בדומה לפרק הזה. שלושה פרקים שיתמקדו בסרסיי, שבדיוק כפי שהיא תכננה, תנסה לקחת את שבע הממלכות בכוח, עכשיו שהכוחות המאוחדים של דאינריז וג’ון הביסו את מלך הלילה בשבילה. מי צריך את זה בכלל?

אם הספרים יסתיימו, מה שכנראה כבר לא יקרה, הקונפליקט המרכזי בהם ישאר בבירור אותו קונפליקט שנבנה מהספר הראשון – בזמן שבני האדם נלחמים על שטויות, כוחות הלילה הולכים ומתחזקים, והעימות הסופי הוא בין אל האור רא’הלור לבין “האחר”, ומלך הלילה שהוא נציגו על האדמה. ברור שהסדרה רוצה להבדיל את עצמה מהספרים, אבל כשהשורה התחתונה היא “ג’ון, דאינריז וסרסיי נלחמים על כס הברזל” זה פתאום מרגיש מאוד… משעמם.

כי במה שונים ג’ון, דאני וסרסיי מג’ופרי, סטאניס ורוב? או כל הרכב אחר של שלושה-עד-חמישה מלכים אקראיים כלשהם? אמת, עם הדמויות האלה, כל אחת מהן למעשה, עברנו שמונה עונות – אבל בשמונה עונות הדמויות האלה כבר הספיקו ממש להימאס, וכל התפתחות שלהן כבר גורעת מהן יותר משהיא מוסיפה להן.

אז זו הסדרה עכשיו. זה מה שנשאר ממנה. כורתים בריתות, מחליטים החלטות, לוקחים את כס הברזל, ומבטיחים עתיד טוב יותר לשבע הממלכות. שזה מאוד, מאוד חלש ומשעמם כשרק לפני רגע נוצח לו מלך הלילה, האיום הגדול ביותר שהאנושות ידעה אי פעם. טוב, נו, נסחוב את שלושת הפרקים האלה ונגמור עם הסדרה הזאת. חבל שנסיים איתה ככה, בטעם רע ובאי חשק, אבל בשלב הזה קשה לראות את זה אחרת.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות