הגענו לסוף. אמת, זה לא פרק הסיום, אבל "הפעמונים" (The Bells), הפרק החמישי לעונת הסיום של "משחקי הכס" (Game of Thrones), מתחיל את העימות הסופי – זה שנבנה כבר מהעונה הראשונה, ושמוקד בצורה ברורה ומובהקת מסוף העונה השישית.
שתי מלכות עומדות להיפגש בשדה הקרב – סרסיי מבית לאניסטר, ודאינריז מבית טארגאריין. גם ג'ון שלג/אאיגון טארגאריין נמצא במשוואה, אבל היום זה לא הקרב שלו. הוא נלחם למען מלכתו, אם הדרקונים. אם חשבתם ש"קרב הממזרים" או "הלילה הארוך" היו אירועים טלויזיוניים גדולים, עוד לא ראיתם כלום.
מכאן יתחילו ספוילרים לפרק החמישי של העונה השמינית – ראו הוזהרתם!
הפתעה ידועה מראש
בואו נתחיל מהאירוע הגדול. הפעולה שהכתיבה את החלק השני והחשוב של הפרק, ושתגדיר את פרק הסיום של הסדרה. דאינריז טארגאריין איבדה את זה סופית. שרידי האנושיות שהיו לה אבדו לחלוטין. אתעקש ואומר "אנושיות" ולא "שפיות", שכן לקרוא לה לא שפויה יהיה קצת מעליב לאנשים שלוקים בנפשם באמת.
כי למרות מה שניסו לספר לנו במהלך הסדרה כולה, לא היו סימנים להידרדרות במצבה הנפשי של דאינריז – ההתדרדרות שלה היא מוסרית בלבד. בבית משפט מודרני היא לא תוכל לטעון לאי שפיות, זמנית או לא זמנית, כי היא הייתה צלולה לחלוטין וידעה בדיוק מה היא עושה – ועשתה את זה בחדווה רבה, כך זה נראה. איך הגענו לכאן?
בכל המערכה נגד סרסיי, עוד מהעונה הקודמת למעשה, מה שהניע את דאני היה שנאה. שנאה לפוליטיקה המסואבת של ווסטרוז, שכמעט והכחידה את משפחתה; שנאה ליושבים על כס הברזל, הטוענים לכתר שלא מגיע להם כמו שהוא מגיע לה; שנאה לסרסיי על כך שסרסיי עצמה שונאת אותה, בלי שום סיבה מוצדקת. ולשנאה יש נטייה להתפשט.
כעת היא גם לא יודעת על מי לסמוך. היא עוד מתאבלת על הדרקון ראיגאל ועל היועצת הנאמנה שלה מיסאנדיי, והיא מגלה שואריז בגד בה. בעוד שהבגידה של ואריז היא בגידה ממשית, היא מסתירה תחתיה גם את הבגידה של טיריון, שזו לא הפעם הראשונה בה דאינריז מרגישה מאוכזבת ממנו, בין אם בצדק לבין אם לא, וכמובן הבגידה הכואבת מכל – בגידתו של ג'ון.
כמובן שלהתייחס להחלטה של ג'ון לחלוק את סודו עם אחיותיו כבגידה זו הגזמה, אבל הגזמה מאוד מובנת בהתחשב במצב הרגשי של דאינריז. והדובדבן שבקצפת – ג'ון מסרב להתייחס אליה כזוגתו. לו כנראה באמת מפריע שהיא דודתו. בשביל דאני זה לא מכשול, כך נראה.
וכל זה הצטבר והוביל להחלטה התמוהה להחריב את מעלה המלך הכנועה. וההסבר היחידי להתנהגות הזו היא שהשנאה של דאינריז גדלה כל כך, שהיא מכילה בתוכה את כל מי שלא נאמן לה בכל ליבו ונשמתו. היא שונאת את סרסיי ואנשיה, את משפחת סטארק, את צי הברזל, למה לא לשנוא גם את החפים מפשע? הם גם עבריינים הרי – פשעם הוא שהם אוהבים את ג'ון ולא אותה, או כך לפחות היא חושבת.
הפספוס הגדול של הפרק היא הבנייה לרגע הזה – היא חסרה מאוד. ובלי הבניה הזאת, נותר לנו לספק הסברים בשביל הסדרה – וזה לא תפקידנו. יותר מכך, זה מדרדר אותנו להסברים לא מספקים של "היא הגזימה" ו"היא פשוט מאוד כועסת", ואלה הסברים שמשחקים לסטריאוטיפים לא בריאים ולא מחמיאים על נשים. שתי מלכות שיציבותן הרגשית מוטלת בספק נלחמות זו בזו – עכשיו אנחנו מחכים לפרק הסיום, בו יבוא הגבר השקול וההגיוני ויקח את המושכות על הממלכה. כן, "משחקי הכס", יצא לכם פה רגע קצת, איך נאמר זאת בעדינות, מעפן. וכנראה שבטעות – אבל עדיין, זה צורם.
העובדה שדאינריז החריבה את העיר לאחר הכניעה שלה, כניעה מאוד ברורה ולא משתמעת לשתי פנים, הופכת אותה לנבלה האמיתית של הסדרה. אין מלך לילה ואין סרסיי, עכשיו יש רק את אם הדרקונים – וחייבים להביס אותה. ההחלטה התסריטאית להפוך אותה לכזו מובנת, ולכן יש יתרון ברור לזה שדווקא את העיר הכנועה היא תקפה. אנחנו רואים שהיא קיוותה שהעיר לא תכנע בכלל – היא רצתה לשרוף כמה שיותר, והחליטה לשרוף ויהיי מה! אבל היתרונות האלה לא משנים את העובדה שההתהפכות שלה הייתה מאוד מוגזמת, אפילו בהתחשב בכל מה שקרה לה לפני כן.
אבל בזכות זה קיבלנו כמה מהסצנות הטובות ביותר בהיסטוריה של הסדרה. שזה אומר, בעצם, בהיסטוריה של הטלויזיה כמדיום סיפורי? את זה תחליטו אתם בעצמכם.
כשלון בקטן, הצלחה בענק
"הפעמונים" הוא פרק שמסמל, במקום מסוים, את הסדרה כולה, במיוחד בעונותיה האחרונות – יש בו רגעים רבים שלא עובדים. יש טעויות תסריטאיות, החלטות לא טובות, כשלים בכתיבה של הדמויות, ואף על פי כן הוא פשוט פרק נהדר. הפרק נכשל בהרבה מאוד דברים קטנים – המפגש של הקלגיינים היה מאוד משעמם, הקרב של ג'יימי ויורון היה מיותר לחלוטין, וגם המוות של סרסיי וג'יימי היה מעיק. מצד שני, כל האירועים האלה יחד יצרו תמונה ותחושה שהשאירו חותם רגשי משמעותי.
הפרדוקס הגדול של הפרק, כנראה, הוא דרוגון. בשבוע שלפני הפרק, הרשתות געשו בתקווה שנראה דרקון משוריין. זאת הייתה מחשבה מעניינת, אבל בסוף לא שריון הוא שהציל את דרוגון מהעקרבים, הבליסטראות האימתניות של סרסיי. לא. מה שהציל אותו הוא מתקפת פתע שתוכננה היטב, והחלטה שרירותית של התסריטאים שהעקרבים, בעצם, לא כל כך מסוכנים. מה שהופך את המוות של ראיגאל ללא פחות ממעליב. הוא מת משלושה חצים הרי, שכולם פגעו, בעוד שדרוגון לא נשרט אפילו מאחד.
המתקפה של דאני ודרוגון הייתה חכמה והגיונית – הם התחילו בצניחה מגובה רב מאוד, כך שהם מצאו את עצמם מעל לצי הברזל הרבה לפני שהצי שם לב אליהם, והם תקפו מכיוון השמש – כך שקשה היה לכוון עליהם את העקרבים לפני שזה היה כבר מאוחר מדי. כמתקפה ראשונית, זה היה הגיוני מאוד. מאותו הרגע לא היו עוד הסברים למה אף עקרב לא מצליח לפגוע במטרה הענקית והקרובה מאוד. כמו שאר הפרק, גם דרוגון וכל מה שקשור אליו היה מלא בכשלים לוגיים קטנים, שבו זמנית לא הפריעו לנו להנות מרגעים מספקים מאוד.
לראות את דרוגון שורף את צי הברזל ומרסק את החומות החיצוניות של מעלה המלך היה מספק. אלה היו מהרגעים המספקים ביותר בסדרה כולה, ככל הנראה. ואם אהבנו את דרוגון הגיבור מהחצי הראשון של הפרק, לא יכלנו שלא להיות מבועתים מדרוגון האיום של החצי השני – ושם "הפעמונים" הוכיח את עצמו כפרק פנטסטי באמת.
הישג לסינמטוגרפיה
יש תחושה בעונה הזאת, שכשאנחנו נהנים מהסדרה זה קורה למרות המאמצים של היוצרים, ולא בזכותם. זה לא פייר כלפיהם וכלפי מאות האנשים שעבדו קשה מאוד תחתם, אבל לעתים קרובות ככה זה מרגיש. לא כך הדבר בחצי השני של "הפעמונים".
אם שמעתם כבר את השם מיגל ספוצ'ניק (Miguel Sapochnik), זה כיוון שהוא ביים את הפרקים הבולטים ביותר בעונות האחרונות, ביניהם "קרב הממזרים", "הלילה הארוך", וכמובן הפרק הנוכחי. לצדו ניצב פביאן וגנר (Fabian Wagner), הצלם הראשי של הפרקים הללו, וב"הפעמונים" שניהם התעלו על עצמם.
לא זכורה לי בסדרה כולה תחושת אימה עזה כמו זאת שהרגשתי בסצנות שצולמו מהקרקע, בזמן שדרוגון המטיר את הטרור הבוער שלו מהשמים, ובמיוחד בקטעים של אריה. הדרקון שמלווה אותנו מהעונה השנייה, שהיה תמיד סמל של גבורה וניצחון על הרוע, הפך בקלות ובמהירות לכלי הרס רצחני שנשלט על ידי רודנית צמאה לדם. וההיפוך הזה מתכתב בצורה נהדרת עם מה שאנחנו רוצים לקבל מ"משחקי הכס". בשביל זה אנחנו כאן – בשביל הרגעים האלה.
ישנם רגעים בהם "הפעמונים" מרגיש כמעט כמו סרט שואה, ובמובן הטוב ביותר – הוא סוחט רגשית במקומות הנכונים, ומעורר תחושת אימה וזעם אל מול השנאה חסרת הפשר וחסרת ההיגיון. הוא פרק שהרבה דברים קטנים בו לא עובדים בכלל, ולמרות זאת, כשמחברים את כולם יחד – מתקבל פרק עצמתי ומטלטל רגשית. עכשיו נותר רק שפרק הסיום ימשיך כך ויעלה יותר גבוה. מי יודע, אולי עוד נסיים את הסדרה הזאת לא מאוכזבים.
ואם אתם רוצים הצצה אל מאחורי הקלעים של הפרק, נמליץ לראות את הוידאו הבא:
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.