“מראה שחורה” (Black Mirror) עשתה דרך ארוכה מאז שעלתה לראשונה לאוויר בשנת 2011. בתקופה הזאת היא הספיקה להפוך לסנסציה טלוויזיונית כמעט בין לילה, להמציא את עצמה מחדש בנטפליקס (Netflix), להימאס עלינו לחלוטין, להפיק סרט אינטראקטיבי מגניב אך שנוי במחלוקת, ולצוף מחדש עם עונה קצרה וגדושה בכוכבים.
מה עוד יש לצ’ארלי ברוקר (Charlie Brooker), יוצר הסדרה, לספר לנו שלא חשבנו עליו בעצמינו, ושלא סיפרו כבר אלפי מספרים אחרים? והאם השמות הגדולים הם מה שישכנע אותנו להמשיך להבהל מטכנולוגיה, במיוחד שעכשיו אנחנו תלויים בה ורגילים אליה הרבה יותר, משהיינו לפני כמעט עשור, כשהכל התחיל? זכינו כבר לצפות בעונה 5 של מראה שחורה, וחזרנו עם דיווחים מפתיעים.
פורמט ישן-חדש
מהרגע הראשון ניגשתי לעונה החדשה באופטימיות מסוימת, ולא בגלל הכוכבים. כן, לראות את אנטוני מאקי ומיילי סיירוס ב”מראה שחורה” זה מרגש, אבל זה מבטיח תוכן איכותי. מה שעודד אותי דווקא היו שני דברים – ההפסקה בין העונות, והאורך של העונה הנוכחית.
עונה 4 של “מראה שחורה” יצאה בסוף 2017, לפני מעל שנה וחצי. בדרך היה גם “באנדרסנאץ'”, הסרט האינטראקטיבי, אך הוא היה סיפור אחד בלבד. בעוד שברוקר אמר שזמן ההפקה שהוקדש ל”באנדרסנאץ'” היה שווה ערך לעונה של הסדרה, מבחינה תסריטאית מדובר בסיפור אחד בלבד – מה שאומר שהיה לברוקר זמן לפתח סיפורים נוספים במקביל, ולא לשלוף אותם.
עונה 5 היא גם עונה קצרה יותר – שלושה פרקים בלבד, כמו בשתי העונות הראשונות, ולא שישה כמו בשתיים המאוחרות יותר. נוצר מצב שמצד אחד, לברוקר היה זמן כפול (בערך) לפתח את הרעיונות שלו, ומצד שני הוא פיתח רק חצי מהכמות אליה התרגלנו בשתי העונות האחרונות. זה כבר מבטיח שכל סיפור קיבל יותר תשומת לב וזמן. תשומת לב, זמן, וחשוב לא פחות – תקציב.
אין ספק שהתקציב שהוקדש לכל פרק בעונה 5 של “מראה שחורה” גדול יותר – כבר מרשימת השחקנים אפשר לראות את זה. אבל אם חששתם שהתקציב הלך כולו לשחקנים היוקרתיים יותר, הסירו חשש מלבכם. שלושת הפרקים של העונה החמישית בבירור יקרים יותר, ובעלי איכויות הפקה גבוהות יותר.
הנה, ללא ספוילרים, מחשבותי על כל אחד מהפרקים בעונה החדשה.
רייצ’ל, ג’ק ואשלי טו – החוליה החלשה
“רייצ’ל, ג’ק ואשלי טו” (Rachel, Jack and Ashley Too) הוא כנראה הפרק שהכי סקרן אותי. הוא גם הוכיח את עצמו כפרק החלש ביותר בעונה. אשלי או היא כוכבת פופ בינלאומית המגולמת על ידי מיילי סיירוס (Miley Cyrus). היא התייתמה בגיל צעיר, וגודלה על ידי דודתה שנהייתה גם המפיקה שלה. כעת אשלי משיקה מוצר חדש למעריציה – אשלי טו. אשלי טו היא צעצוע, רובוט קטן, שמדבר בקולה של אשלי או וחולק את האישיות שלה – גרסה חייכנית ושמחה במיוחד של האישיות שלה.
רייצ’ל היא נערה צעירה נטולת חברים, שכל חייה סובבים את אשלי או – היא מעריצה אותה ללא מעצורים. ברגע שאשלי טו מוכרזת, היא רוצה אחת, ויהי מה. אבל אשלי או, האמנית מאחורי הצעצוע, היא לא אדם שמח. מאחורי הפסון החייכני והחיובי מסתתרת אישה צעירה חסרת עצמאות, וללא יכולת להביע את עצמה כמו שצריך. בהדרגה עניינים מתחילים להסתבך בשביל אשלי או, ודרך אשלי טו זה משליך גם על רייצ’ל, ועל אחותה ג’ק.
אחת הנגיעות המוצלחות ביותר של הפרק היא הלהיט הגדול של אשלי או – השיר “On a Roll”. מי שמכיר את עבודתו של טרנט רזנור ולהקת Nine Inch Nails, יזהה מיד את המנגינה – “On a Roll” הוא גרסה שמחה, אופטימית ופופית של להיט האינדסטריאל הכועס “Head Like a Hole”. זה כבר רמז עבה מאוד למה שעובר על אשלי או – כלפי חוץ היא מציגה את הפנים החייכניות והחיוביות, בעוד שבפנים יש המון כעס ותסכול שנרקבים. השינוי שנעשה לשיר האהוב מאוד צורם, וזה הולם לטון של הפרק – הערך המוסף למי שזוכר ואוהב את השיר אדיר.
למרות זאת, ולמרות כל הכוונות הטובות של ברוקר והצוות שלו, “רייצ’ל, ג’ק ואשלי טו” הוא לא פרק מרשים. הוא ללא ספק הפרק החלש ביותר בעונה, ופרק נשכח בכללי. אבל בסדרה כמו “מראה שחורה”, מותר גם שיהיו פרקים חלשים. זה חבל, אבל זה קורה – ובשום פנים ואופן לא מדובר בפרק רע. זה פשוט פרק שרוכב יותר מדי על שני כוכבים – מיילי סיירוס מצד אחד, ו-Nine Inch Nails מצד שני. הסיפור עצמו של הפרק רק עוטף את הסינרגיה בין השניים, והאמת שזו סינרגיה מצוינת – היא פשוט לא מצדיקה שעה שלמה של טלויזיה.
Smithereens – פשוט ואיכותי
הפרק Smithereens, שאפשר לתרגם באופן גס ל”רסיסים”, כמו משהו שפוצץ לרסיסים, הוא פרק שמחזיר אותנו ממש לתחילת הדרך. זוכרים את הפרק הראשון של “מראה שחורה”? “ההמנון הלאומי”, הפרק בו ראש ממשלת בריטניה צריך היה לשכב עם חזיר כדי להציל את חייה של נסיכה בריטית עלומת שם? מה שייחד את “ההמנון הלאומי” היה שבניגוד לשאר הפרקים שבאו אחריו, הוא הציג תרחיש מציאותי לחלוטין – מניפולציה של רשתות חברתיות בצורה שהתאפשרה כבר אז, והיום נהייתה קלה אף יותר.
מהבחינה הזאת, Smithereens עובד על אותו העקרון. כבר בתחילת הפרק מבהירים לנו שהוא מתרחש בלונדון, בשנת 2018 – לא עתיד אבסטרקטי עם טכנולוגיות לא מוכרות, אלא ממש בעולם שלנו ובזמן שלנו, כמעט. בעולם הזה קיימת חברה שנקראת סמית’רין (Smithereen), רשת חברתית המקבילה לפייסבוק בעולם שלנו. גיבור הפרק הוא נהג מונית בשם כריס, אותו משחק אנדרו סקוט (Andrew Scott), שודאי זכור לכם כמוריארטי מ”שרלוק” של ה-BBC.
כריס עוצר כל יום מחוץ למשרדים הלונדוניים של סמית’רין. הוא מברר עם כל אחד מהנוסעים האם הם עובדים שם, עד שיום אחד הוא מצליח לאסוף אדם שאכן עובד בחברה. בלי לחשוב פעמיים הוא עט על ההזמדנות וחוטף את הבחור. למה? פשוט מאוד – הוא מעוניין לשוחח בטלפון עם בילי באוור, מייסד סמית’רין המגולם על ידי טופר גרייס (Topher Grace). גרסה בדיונית של מארק צוקרברג, מכמה בחינות.
כריס נואש, זה ברור – הוא פועל בצורה קיצונית להחריד כדי להשיג שיחת טלפון. הסיבה לא ברורה לנו, אבל בהדרגה מחלקים לנו רמזים. מה שמחזיק אותנו לאורך כל הדרך זה דווקא לא המסתורין, אלא סקוט עצמו. אנדרו סקוט כבר הוכיח שהוא יכול לשחק אדם מופרע לחלוטין כששיחק את מוריארטי, אבל כאן הוא מוכיח שהוא מסוגל לשחק אדם שהוא לא רק מופרע, אלא גם ניתן להזדהות. אנחנו יודעים מתחילת הפרק שהוא פועל מתוך כאב, רק מקור הכאב הזה עוד לא ברור לנו – אבל אנחנו מרגישים אותו.
Smithereens הוא לא מהפרקים המבריקים של “מראה שחורה”. לקראת סופו, כשאנחנו מקבלים עוד פרטים על המניעים של כריס, אנחנו מגלים גם שהפרק די מטיפני. אבל בזכות הסיפור האנושי והמקורקע שלו, סיפור מציאותי שבאמת יכול לקרות, ובזכות המשחק המבריק של סקוט, אנחנו מקבלים פרק נהדר. “מראה שחורה” מנסה לפעמים לחנך ולהטיף, אבל לפעמים היא פשוט מספרת סיפורים אנושיים קשים ונפלאים – וזה אחד מהפרקים האלה.
Striking Vipers – גולת הכותרת
באופן אירוני, הפרק שהכי פחות סקרן אותי היה Striking Vipers. אנתוני מאקי (Anthony Mackie) ויאיא עבדול-מאטין השני (Yahya Abdul-Mateen II) משחקים שני חברים מהקולג’, שמתקרבים לשנות ה-40 של חייהם. אחד מהם נשוי עם ילד, ועובד עם אשתו על ילד נוסף. השני מתחיל את פרק ב’ אחרי שיצא מזוגיות ארוכה. ושניהם לא בטוחים שהם במסלול הנכון בחיים – משבר אמצע החיים מגיע גם אליהם.
לאחר שנסיבות החיים הרחיקו אותם מעט, הם חוברים שוב בעזרת משחק וידאו – Striking Vipers X, הגרסה האחרונה של משחק המכות האהוב עליהם מימי הקולג’, גרסה בדיונית ל-Tekken (יש אפילו לוחם דוב!). עד כאן, זה נשמע כמו סיפור די סתמי. אני מבטיח לכם – Striking Vipers הוא אחד הפרקים הטובים ביותר של “מראה שחורה”. אוכל לספר לכם למה, אבל אעדיף שתגלו בעצמכם. ואם, לקראת אמצע הפרק, תחשבו שכבר הבנתם את הקטע, אגיד לכם שלא – כי הפרק ממשיך לפנות לפיתולים מפתיעים בדרך.
מראה שחורה, עונה 5: השורה התחתונה
עונה 5 של “מראה שחורה” היא חד משמעית חזרה למוטב. אחרי עונה רביעית נשכחת וסרט אינטראקטיבי שנוי במחלוקת, סוף סוף אפשר לומר “ואוו!” על “מראה שחורה”. העונה מכילה פרק אחד חלש אך עשוי היטב, פרק אחד עם מסר חלש אך ביצוע מצוין שמחזיק אותנו דבוקים למסך, ופרק אחד שנכנס לפנתיאון הפרקים הטובים ביותר של הסדרה – אם תבקשו יותר מזה, כנראה שאתם מבקשים יותר מדי.
העונה האהובה עלי הייתה ונותרה עונה 3. אולי תסכימו, אולי לא, אבל תנו לעונה 5 צ’אנס, גם אם נמאס לכם כבר אחרי העונה הרביעית. לצ’ארלי ברוקר בהחלט יש עוד מה לספר, במיוחד כשהוא עובד על איכות יותר מעל כמות, ואני אשמח מאוד לחזור לעונה 6, משהו שלא הייתי אומר לפני שנה.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.