פיקסאר, חברת האנימציה ששמה השני הוא ״שוברת-לבבות״ מגיעה עם הסרט הרביעי בפרנצ׳ייז שהתחיל עבורה את הכל לפני 24 שנים, ושינה את פני האנימציה ההוליוודית לעד. “צעצוע של סיפור 4” זוכה לכל המחמאות הפיקסאריות הידועות – אך הוא דווקא מפתיע הרבה יותר מהצפוי, כשהוא עושה מספר בחירות שלא בהכרח מתיישבות עם מה שידענו על המותג עד כה.
העלילה
הצעצועים האיקוניים נוסעים למסע רחוק מהבית, כשהם מתלווים אל בוני, הילדה הלבבית אליה אנדי העביר את צעצועיו האהובים איתם גדל בסיומו מוחץ-הלב של הסרט הקודם, שיוצאת עם הוריה לטיול. בדרכם לחניון קראוונים סמוך ליריד צבעוני ומלא בילדים מתרוצצים, מוטלת המשימה על וודי, באז ושאר החברים להשגיח על פורקי, הצעצוע החדש והבלתי סטנדרטי של בוני, שלא מצליח להבין את העולם ואת מקומו בו.
כשפורקי בורח, וודי האובססיבי לאושרה של בוני, שנמצא בשלהי משבר קיומי בעצמו, כמובן מיד יוצא אחריו, ואז מתחילה ההרפתקאה האמיתית: וודי פוגש שוב ביקירתו משכבר הימים, בו ביפ, כמו גם בשלל צעצועים מגוונים – חלקם עשויים להפוך לחבריו החדשים, וחלקם מאיימים על שלמותו. במקביל, באז שנות-אור (Lightyear) מנסה לסייע לוודי מהצד יחד עם שאר חבריהם הטובים, ששומרים על החזית הפנימית ברכב המשפחתי, בעודו לומד לסמוך על עצמו ולהנהיג.
צעצוע בשולי הסיפור
ההחלטה המסעירה הבסיסית של הסרט היא להזיז הצידה כמעט את כל הדמויות שלשמן התכנסנו, מלבד את וודי (בדיבובו החם ואידיאלי כמו תמיד של טום הנקס). ה”בגידה” של הסיקוול הזה במותג שלו מתבטאת בהפרדה של שני הכוכבים המהותיים ביותר, שהדינמיקה ביניהם היתה העוגן של שלושת הסרטים הקודמים. וודי ובאז (טים אלן, שתמיד מבין את הדמות הזו ברמה הגבוהה ביותר של דיבוב) מפוצלים לשני קווי עלילה מקבילים, שרק מידי פעם נפגשים לקצרה – וגם אז האינטראקציה בין השניים אינה נמצאת בפוקוס הסיפור, ומפנה את מקומה ליחסים של וודי עם בו ביפ (אנני פוטס), ממנה הופרד לפני שנים רבות.
זו החלטה אמיצה בייחוד כשהיא משלבת בתוכה בחירה אחת משמעותית מערערת לחלוטין, אבל לפחות היא מתועלת היטב כך שכל אחד מהצמד זוכה למצות עד תום את המסע האישי שלו בסרט. בין הצעצועים הוותיקים ישנם ג’סי הבוקרת הנחושה, גברת ומר פוטאטו הד המתוקה והרגזן הניו יורקריים (דון ריקלס נפטר לפני שנתיים, ועם ברכתם של בני משפחתו – פיקסאר במאמצי-על השתמשו בקטעי הקלטות ישנות שלו), רקס הדינוזאור חסר הבטחון וסלינקי התחש עם המבטא הדרומי. כולם כאמור מפעילים את הקסם הישן והטוב שלהם רק בשולי הסיפור, בעודם מפנים את הספוטלייט לפיתוח של בו האנטלגנטית, אלגנטית ובעלת התעוזה, שחיה כעת כצעצוע עזוב, ולדמויות החדשות והמבריקות בפני עצמן.
וודי ובו מבלים את זמנם יחד בנסיונות לפתור את סיטואציית-פורקי, בכימיה מהסרטים ובחילוקי דעות אידיאולוגיים המזכירים את אלו המוכרים מ”היפהפייה והיחפן”. בו היא היחפן, היצור הנטוש שחי בחוץ מהרגע להרגע ללא מחוייבות לבעלים אנושיים, וללא הפחד המתמיד שלבסוף ייעזב. היא חזקה הרבה יותר מהחרסינה הענוגה ממנה נוצרה. וודי הוא ליידי, זה ששומר בקנאות על נאמנותו לבני האדם ועל התפקיד שלו בחייהם. הרומנטיקה המקסימה ומלאת המכשולים הזו היא הלב של “צעצוע של סיפור 4”, והיא גם זו שהסיפור מעדיף על פני החברויות האגדיות שלו.
לצעצוע יקר אין מחיר
הסיפור למעשה מתחיל עם הבחנתו המדאיגה של וודי בהתרחקותה של בוני ממנו. כעת על וודי לוודא מרחוק שבוני תמשיך להיות מאושרת ושהוא ימשיך להיות רלוונטי – גם אם מאחורי הקלעים. לכאן נכנס פורקי. אם ב”צעצוע של סיפור” הראשון צעצועיו של אנדי נאלצו להתחרות בתשומת הלב שקיבל באז, שמייצג את המרצ׳נדייז הנוצצים והממותגים בקפידה – הסרט הרביעי מציב מולם את פורקי, ספורק (שילוב של כף ומזלג) מפלסטיק המעוטר במנקה מקטורות אדום בתור ידיים ועיניים זזות להדבקה של עבודות יצירה. אף יצרן לא עומד מאחורי פורקי, מלבד בוני (וגם וודי ללא ידיעתה), ועם זאת, שום דבר לא מרגיע ומנחם אותה כמו נוכחותו של הצעצוע הלא שגרתי, שמבחינתו כלל לא היה אמור להיוולד, ומקומו הבטוח שלו לתחושתו הוא רק בפח האשפה.
פיקסאר ודיסני, שרווחים מאסיביים שלהם נשענים על מכירות צעצועים, שולחים לנו מסר בטוח בעצמו והצהרה מרגשת: לצעצוע יקר ללב אין מחיר קבוע מראש. הוא יכול להיות בובת אספנים נוסטלגית של דמות שריף משנות ה-50, הוא יכול להיות שומר-חלל מלהיב שנוצר במעבדה שיווקית, והוא יכול להיות חתיכת פלסטיק שנועדה להזרק לאחר שימוש חד-פעמי.
פורקי המבולבל והתמים, בדיבובו האקסטרה-מבדר של טוני הייל (גארי מ”ויפ”), הוא לא פחות מאחת מהאתנחתות הקומיות המוצלחות ביצירותיהם של פיקסאר עד כה, והוא מוסיף ומעמיק גם במשקל הדרמטי, כשהדמויות המובילות משתפות איתו שוב ושוב את האמת אשר שוכנת בליבן.
במובן הזה, פורקי היא הדמות המצחיקה והאוהבת שלצד הגיבור של דיסני, זו חושפת את רגשותיו עבור הקהל – האבו של אלאדין, הראג׳ה של יסמין, הטימון ופומבה של סימבה. וודי הופך למנטור של הכף-מזלג המבוהל, ובסיקוונס מיוחד ועוצמתי של צעידה לילית משותפת – השיחה המשעשעת שלהם הופכת למפגן רגשות עז, שמביע בעדינות כיצד אנדי תמיד יהיה ה-ילד של וודי.
המורשת החדשה
שאר הצעצועים החדשים נהנים גם הם מדיבובים פנטסטיים לא פחות, וכמובן מהיכולת הנשגבת של פיקסאר לעצב ולבנות דמויות במקוריות מפליאה. בין החבורה החדשה שמעצימה את ערכי הקומדיה של הסרט נמצאים ארנב וברווז צמריריים וטראבלמייקרים (צמד הקומיקאים המולטי-כשרוניים, ג׳ורדן פיל וקיגן-מייקל קי); שוטרת פוליפוקטית גדולה כשם שהיא מיניאטורית (אלי מאקי); ודיוק קאבום (קיאנו ריבס), פעלולן קנדי נועז ורגיש עם חליפה לבנה ואופנוע צמוד, שאי אפשר שלא לחבב.
קו עלילה מרתק שייך לאנטגוניסטית המורכבת של הסרט, גאבי גאבי (כריסטינה הנדריקס), בובה קלאסית השוכנת נטושה בחנות ענתיקות, ונואשת למצוא את עצמה סוף סוף אצל ילדה לאחר שנים של בדידות. חבריה היחידים והצייתניים של גאבי גאבי הם הבנסונים, בובות פיתום שמעלות תחושת לחץ וחרדה שסרטי אימה רבים, כולל כאלו שהציגו בובות מהסוג הזה, לא הצליחו לייצר.
השורה התחתונה
על אף היכרות הקהל עם המותג למעלה משני עשורים, “צעצוע של סיפור 4” הוא לא סרט קיץ צפוי כמעט בכל אספקט שלו. הסרט בונה קצב ייחודי משל עצמו, הנע בין אקשן דקדקני שלא ממהר לשום מקום, לרגעים שקטים המוקדשים למשברים האקזיסטנצייאלים של הצעצועים, שכמו כולם – מחפשים את מקומם בעולם. העלילה לא רק מעלת חיוכים ודמעות מרובים, אלא גם מחשבות ולבטים, ומועשרת על-ידי רמת הויזואליה, בפסגה מסחררת ובלתי ייאמנת חדשה שפיקסאר הגיעו אליה, ועל-ידי המוסיקה של רנדי ניומן, שמלווה בחמימות כל צעד של גיבורינו.
מלבד בחירות שרק הזמן יגיד אם הן היו נכונות, “צעצוע של סיפור 4” מעלה ברובו את אותן התחושות שצעצוע אהוב מעלה אצל הילד שלו. הישארו לסצנת המחווה של אחרי הקרדיטים.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.