יסטרדיי (באדיבות Tulip Entertainment)

ביקורת סרט: יסטרדיי – סיפור שהתיישן, בניגוד לביטלס
| יום שלישי, 25 ביוני 2019, 17:00 | בידור ופנאי

“יסטרדיי” (Yesterday) הוא שם מבלבל מאוד לסרט. אחרי “רפסודיה בוהמית“, סרט שהציג גרסה היסטורית לכאורה של להקת קווין וסולנה המנוח פרדי מרקורי, ואחרי “רוקטמן”, סרט שהציג גרסה היסטורית לכאורה של אלטון ג’ון, קל מאוד לחשוב ש”יסטרדיי” כנראה יספר לנו איך ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו הפכו ללהקה שהמציאה את מוזיקת הפופ. זו, כמובן, טעות. כי “יסטרדיי” הוא למעשה סרט עלילתי פיקטיבי לחלוטין, על עולם מוזר מאוד בו הביטלס בכלל לא קיימים.

“יסטרדיי” נכתב על ידי ריצ’רד קרטיס (Richard Curtis) האגדי, שבאמתחתו תסריטים ללהיטים כמו “נוטינג היל”, “ארבע חתונות ולוויה אחת” ו”אהבה זה כל הסיפור”. הוא בויים על ידי דני בויל (Danny Boyle) האגדי לא פחות, במאי “טריינספוטינג”, “נער החידות ממומבאי”‘ “28 ימים אחרי” ו”127 שעות”. כל זה מעלה משמעותית את הציפיות לסרט, וגם אם השמות האלה לא מרשימים אתכם – תקשיבו פשוט לסיפור.

העלילה

הימש פאטל (Himesh Patel) משחק את ג’ק מאליק, מוזיקאי בינוני להחריד שלא מצליח לפלס לעצמו דרך לתהילה, לא משנה כמה הוא מנסה. האדם היחידי שמאמין בו באמת ודוחף אותו בכל הכוח זו חברת הילדות שלו אלי, אותה משחקת לילי ג’יימס (Lily James) מ”בייבי דרייבר“. אולי הסיבה שאלי לא רואה את הבינוניות של ג’ק, היא כי היא מאוהבת בו מעל לראש – אבל ג’ק לא רואה את זה בכלל.

במהלך אירוע מסתורי שגורם לכל החשמל בכל העולם להיכבות ל-12 שניות, ג’ק נדרס על ידי אוטובוס. הוא שורד, אבל הביטחון העצמי שלו בדרגת שפל חסרת תקדים. הישועה, להפתעת כולם, מגיעה מכיוון לא צפוי בכלל. לאחר שבאגביות מוחלטת ג’ק מנגן את Yesterday של הביטלס, כמו שבדרך כלל מנגנים היום שירים של הביטלס, הוא מגלה שאף אחד לא מכיר את השיר. בהדרגה הוא מבין שאף אחד בעולם כולו לא יודע מי הם הביטלס. וכל שיר שלהם שג’ק מצליח להיזכר בו? להיט חד פעמי, כמובן, והעולם כולו צמא לשמוע עוד.

בתוך מערבולת הכסף והתהילה הפתאומית, ג’ק נאבק בעובדה הפשוטה שהוא שקרן – הוא מרגיש כמו מתחזה כי הוא אכן מתחזה. אבל מה הנזק אם אף אחד לא יודע? אם בפועל אין נפגעים? ג’ק מגלה לאט לאט מה הנזק, כי סוד כזה קשה מאוד להחזיק. והקשר שלו עם אלי רק הולך ומתדרדר בתהליך.

אם אין אני לי, ג’ון-פול-ג’ורג’-ורינגו לי

הקונפליקט המרכזי בלב של “יסטרדיי” נפלא. פשוט נפלא. רובינו ודאי מכירים את “סינדרום המתחזה” בצורה כזו או אחרת, ואמנים יותר מכל אחד. זו התחושה הנוראית הזאת שאנחנו לא באמת אמורים לעשות את מה שאנחנו עושים. שאנחנו מציגים את עצמינו כמומחים בתחומינו, אבל מה אם אנחנו לא? ומה אם עוד רגע כולם יגלו את זה עלינו? ג’ק, כמו כל אמן, חווה את זה כל חייו – הוא מתעקש לשיר ולנגן, הוא מקבל פרגון מחבריו, אבל הוא לא יכול להתחמק מהתחושה המנקרת שאולי זה פשוט לא זה. אולי הוא סתם חושב שהוא מוזיקאי, כשבפועל הוא סתם עוד איש משעמם עם גיטרה.

האירוניה היא שבעולם הסרט, התהילה של ג’ק מגיעה כאשר הוא נהייה מתחזה אמיתי, אובייקטיבית. אם יש רגע בו זה לגיטימי לומר לעצמך “מה אם אני לא מי שאני אומר שאני”, זה הרגע שבו אתה מנגן את Let it Be לראשונה על במה, ואומר שאתה, ג’ק מאליק, הוא האיש הבלעדי מאחורי ההמנון האלמותי. וג’ק הוא לא אדם רע – בכלל לא. פאטל נעים וחביב ומשכנע בתפקיד, וקל לנו להתחבר אליו. קל לנו להאמין שבמקומו, יש סבירות מאוד גבוהה שהיינו עושים את אותו הדבר. וחלקינו היינו מרגישים רע מאוד בגלל זה – וג’ק מרגיש נורא.

לספר את הסיפור הזה דווקא סביב הביטלס זו אחת הדרכים הכי חכמות, רגישות ויעילות לספר סיפור כה רבוד לקהל כמה שיותר רחב – הרי אין מי שלא מכיר את הביטלס, ומעטים מאוד לא יבינו את הסיטואציה. לו קרטיס ובויל היו דבקים בסיפור הזה, ודאי היו מביאים אותו למקום מרתק – אבל, אבוי, מהר מאוד “יסטרדיי” פונה פניה חדה מאוד לתוך הקומדיה הרומנטית, ושם הסרט מתחיל להתפורר.

רצח אופי לכולם

אינני מתנגד לקומדיה רומנטית באופן עקרוני. להפך – הסיפור של ג’ק ואלי הוא סיפור לא רע, גם אם קלישאתי. מעטים סיפורי האהבה שלא קלישאתיים כיום, ומספיק לנו לקבל זוג שחקנים מקסימים כמו פאטל וג’יימס כדי להתאהב בדמויות, לכאוב בכאבן, ולרצות לראות את האהבה שלהם מתממשת.

אבל זה לא צריך לבוא על חשבון החלק השני של הסיפור, שמוצג תחילה כמרכזי. אתם יודעים, כל הטררם המוזר הזה עם הביטלס. לצערינו, נדמה שקרטיס, התסריטאי, הגיע למסקנה שצריך להקריב סיפור אחד כדי שהשני יעבוד. כל קו העלילה של הביטלס קיים רק כדי לשרת את סיפור האהבה. ויודעים מה? גם זה יכל לעבוד נפלא – אבל קרטיס לא רצה בכך.

יסטרדיי

יסטרדיי (באדיבות Tulip Entertainment)

המוזיקה של הביטלס אלמותית. עשרות רבות של שנים אחרי השיא של הרביעייה מליברפול, שירים רבים שלהם עדיין רלוונטים. עדיין מושמעים, עדיין מנוגנים על ידי אלפי נגנים, עדיין משפיעים ובמידה מסוימת מגדירים סצנות מוזיקליות רבות. הגישה של קרטיס לכתיבת קומדיות רומנטיות, לעומת זאת, התחיל להתיישן עוד בתחילת שנות האלפיים, והיום כבר מתחילה להעלות צחנה קלה של משהו רקוב.

הסימנים הראשונים לבעיה הם גם החמורים ביותר. אלי, שהייתה דמות נהדרת, אולי הטובה ביותר בסרט, דמות שלילי ג’יימס גרמה לנו להתאהב בה בקלות, נהייתה לפתע ממש לא נעימה. פתאום, בסצנה אחת. למה? כי קרטיס עוד זוכר איך עבדו הסרטים האלה בשנות ה-90, מה שאנחנו לשמחתינו כבר שכחנו. הוא רוצה לייצר אתגרים מוגזמים. הוא רוצה שהאישה תהפוך לפתע למשהו שהגבר צריך לזכות בו, גם אם כל חייה היא כבר רצתה להיות שלו. ואיך אפשר לזכות בה? אך ורק במחווה רומנטית מוגזמת, כמובן. כמה שיותר מוגזמת – ככה יותר טוב.

וזהו. בזה נחתם גורלו של ג’ק, ושל הסרט “יסטרדיי”. זה כבר לא סרט על הביטלס, או על כמה הם חשובים לעולם – זה סרט על בחור שפגש בחורה (אותה הוא הכיר כל חייו, אבל מילא), והוא צריך להפוך את העולם כולו כדי שהיא (שוב) תסתכל עליו. וכיוון שיש לו בידיו הבלעדיות את המוזיקה של הביטלס, יש לו אפשרויות רבות להפוך את העולם הזה. תחילה אלי חווה רצח אופי הדרגתי. אחריה זה מגיע גם לג’ק – ובשלב הזה, כל האופי של כל הסרט נרצח לחלוטין.

בשורה התחתונה

“יסטרדיי” מתחיל כאחד מסיפורי ה”מה אם?” היותר מעניינים שיצא לכם לראות. הוא מתפתח לאחת מהקומדיות הרומנטיות היותר מעניינות שיצאו מזה זמן רב. והוא הופך בהדרגה לקטסטרופה, לסרט שעושה דברים מביכים ומיותרים עד שהוא הופך למביך ומיותר בעצמו.

בכל זאת, למרות ההתדרדרות אל התהום, בדיעבד “יסטרדיי” עדיין היה סרט מהנה מאוד. כשאני חושב עליו, עולים לי בעיקר הדברים החיוביים. הוא יכל להיות סרט שאזכור שנים רבות קדימה אם הסוף שלו היה מעניין ומספק כמו שהסרט התחיל – עכשיו סביר יותר שאשכח אותו בשבועות הקרובים. הנה כבר הוא מתחיל לחמוק לי. אבל למרות זאת, ברובו הוא צפיה מהנה ביותר, מכתב אהבה נהדרת ללהקת הביטלס. רק על זה, על המוזיקה שהוא הציף שוב והזכרונות הנעימים שמגיעים איתה, מגיעה לו תודה.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות