ביקורת סרט: הובס ושואו – מהיר ועצבני נוסח דוויין ג’ונסון

הובס ושואו הובס ושואו (אדיבות Tulip Entertainment)

מהיר ועצבני: הובס ושואו” (Fast & Furious Presents: Hobbs & Shaw), או פשוט “הובס ושואו” אם לא בא לכם לשבור את השיניים, הוא כמובן סרט חדש בעולם של “מהיר ועצבני”. אבל הפעם לא מדובר בסרט מרכזי בסדרת “מהיר ועצבני”, אלא בספין-אוף – סיפור צדדי שמתמקד בשתי דמויות מהפרנצ’ייס – הובס, אותו משחק כבר זמן מה דוויין ג’ונסון (Dwayne Johnson), ושואו, אותו משחק ג’ייסון סטיית’האם (Jason Statham). שניהם גם הפיקו את הסרט, שמלבדם מנסה לשכוח שהוא חלק מעולם גדול יותר. התוצאה די מוזרה.

העלילה

האטי, סוכנת ביון בריטית אותה משחקת ונסה קירבי (Vanessa Kirby) מ”משימה בלתי אפשרית: התרסקות” ו”הכתר”, גונבת וירוס קטלני. היא לוקחת את הוירוס כדי שהוא לא יגיע לידיו של בריקסטון, בגילומו של אידריס אלבה (Idris Alba) – סוכן של ארגון חשאי מסוכן במיוחד. בין יכולותיו האישיות של בריקסטון לבין הארגון שעומד מאחוריו, נדמה שלהאטי אין סיכוי לשרוד.

כדי לוודא שהאטי תמצא והוירוס לא יגיע אל החבר’ה הרעים, שני אנשים נשלחים לעזור לה – הסוכן הבריטי לשעבר והנבל המשוקם דקארד שואו, שהוא במקרה גם אחיה של האטי, והר השרירים האמריקאי-פולינזי לוק הובס, שהוא במקרה גם האדם אותו שואו שונא יותר מכל.

למרות חוסר הרצון של השניים לשתף פעולה, אין להם הרבה ברירות – כי גם יחד עם האטי, לוחמת מוכשרת לא פחות מהם, בריקסטון מרגיש כמו אויב בלתי מנוצח. בטח ובטח כששני הגיבורים הראשיים מעדיפים להתווכח ולריב במקום להציל את העולם.

מודעות עצמית זה לא מספיק

סרטי “מהיר ועצבני” הפכו לתופעה קולנועית יוצאת דופן. הם התחילו כסרטים על מירוצים שנהיו יותר מהירים ויותר עצבניים, עד שיצאו לחלוטין מפרופורציות. הם כבר מזמן לא סרטי מרוצים, אלא מעין הכלאה מוזרה בין סרטי “משימה בלתי אפשרית”, גיבורי על, ומלודרמה לטינית. מעלילות נוסח “שוטר סמוי נכנס למירוץ לא חוקי כדי לחשוף ולעצור את העבריינים שפועלים בסצנה” הגענו ל”המשפחה שהגיבור לא ידע שיש לו נחטפה על ידי הנבל שחשבנו שמת אך למעשה שרד וחזר לנקום בשם המשפחה שלו!”. השטיק מובן – גדול יותר, מוגזם יותר, מטומטם יותר, והרבה יותר כיף. אה, וכמובן עם הרבה מאוד מכוניות, כי פעם זה היה על מרוצים אז צריך לשמור את זה.

“הובס ושואו” לא חייב לנו אפילו את זה. מירוצים? הם כבר מזמן לא פוקוס ואפילו לא פיצ’ר בסרטים האלה. כן, נראה סצנות מרדף, ונראה מכוניות עושות פעלולים מוגזמים, אבל את זה אנחנו מצפים לראות בכל סרט פעולה. “הובס ושואו” יודעים בדיוק לשם מה באנו – כדי לראות את סטיית’האם וג’ונסון מרביצים לרעים, ומדי פעם גם אחד לשני. וזה כל מה שהסרט עושה. נשמע לכם טוב? זה בהחלט טוב, בהתחלה. מה משתנה? לא הרבה – וזו בדיוק הבעיה.

“הובס ושואו” מתחיל בהכי מטומטם שלו, ולא מרפה. כדי להצדיק את ההתנהגות המוזרה והמוגזמת של כל הדמויות, הסרט עושה את כל שביכולתו כדי להזכיר לנו שהוא בעצם סרט, והוא הסרט שרצינו לראות. זה חמוד, אבל זה מעייף. “הנה הבריטי הכועס, תראו איזה בריטי כועס הוא!”, “הנה המתאבק המנופח שהפך לכוכב הקולנוע האהוב עליכם, תראו איזה מצחיק הוא!”. בסצנה אחר סצנה אנחנו מקבלים תזכורות אינסופיות שבאנו לראות את שני השחקנים הראשיים, ולא בשביל שום דבר אחר. המצלמה, העריכה, אפילו הדיאלוגים בנויים בצורה שדורשת שנסתכל כל הזמן על הובס ועל שואו, ונתעלם מכל השאר. אבל באנו גם בשביל הדברים האחרים!

קירבי מצוינת בסצנות האקשן שלה. אלבה משחק נבל פנטסטי. אפילו הסיפור של הסרט, מוגזם ככל שיהיה, עובד לא רע בכלל בתוך הז’אנר הזה של סרט מרגלים/גיבורים/מכוניות מוגזם. אבל אנחנו לא יכולים לקחת רגע ליהנות מזה, כי אנחנו עסוקים מדי בלראות את סטיית’האם וג’ונסון מהללים את עצמם על המסך. ואפילו בתוך סרט כזה, שבו הכל לכאורה מרגיש לא אמיתי, אפילו כאן זה מרגיש ממש לא טבעי.

הובס ושואו
הובס ושואו (אדיבות Tulip Entertainment)

מרגיש מאולץ

כמעט כל הסרט מרגיש מאולץ. שוב, אני מזכיר שזה סרט מסדרה שבה מכונית זינקה מתוך גורד שחקים לתוך גורד שחקים אחר – פעמיים. אבל הפעלולים בסדרה לא הרגישו מאולצים אף פעם. הם היו מוגזמים, לא הגיוניים, אבל ברגע הם תמיד הרגישו נכון. זה נכון גם כאן, אגב – האקשן והפעלולים המוגזמים ממשיכים בהיגיון המעוות של הסדרה, וזה עובד. מה שמאולץ זה כל השאר.

הובס ושואו שוב שונאים אחד את השני. זה לא כל כך עובד אחרי שב”מהיר ועצבני 8” הם עבדו יחד, ואפילו פרגנו אחד לשני בסוף בצורה כנה, אמיתית והגיונית. סיפור רומנטי שמתפתח במהלך הסרט מרגיש כפוי ולא אורגני, בין שני שחקנים שאין ביניהם שום כימיה. ההתנהלות של הגיבורים מול בריקסטון מרגישה לא טבעית בכלל. וכפוי ומאולץ מכל החלק בסמואה.

אם צפיתם בטריילר, אתם ודאי זוכרים שהגיבורים מגיעים גם לסמואה, לבקר את המשפחה של הובס. דוויין ג’ונסון עצמו חצי סמואני, מצד אמו, וכבר שנים רבות מתהדר בתואר של כבוד מהאומה הפולינזית. אין ספק שהוא מייצג אותם היטב. כאן, בתור אחד ממפיקי הסרט, הוא החליט לקחת את כל ההפקה “הביתה”, ולהקדיש חלק משמעותי מהסרט להצגה כיפית, צבעונית ומוגזמת (ברוח “מהיר ועצבני”) של התרבות הזאת. וזה לא קשור לכלום.

בשלב בו הגיבורים מגיעים לסמואה, נדמה שהסרט כבר היה צריך להסתיים. ההתערבות של ג’ונסון בתסריט מאוד מורגשת, שכן כל החלק הזה בסרט פשוט לא היה צריך לקרות. לא אהיה מופתע לגלות שהדראפט המקורי היה בכלל לסרט “משימה בלתי אפשרית”, או אולי “ג’יימס בונד” אפילו, עד שצוות “מהיר ועצבני” אסף אותו ועשה לו כמה שינויים והתאמות. השינויים וההתאמות עבדו ברובן – עד לכל הסיפור המיותר הזה.

הובס ושואו
הובס ושואו (אדיבות Tulip Entertainment)

הדגש המוגזם של סדרת “מהיר ועצבני” על “משפחה” כבר הפך למושא פרודיות. המילה “משפחה” נאמרת בסדרה שוב ושוב, ונהייתה בדיחה. “הובס ושואו” הוא אמנם סרט עם מודעות עצמית מוגזמת, אבל דווקא כאן הוא עיוור לעצמו לחלוטין. נדמה שבהפקה חשבו שכל עוד יגידו “משפחה” בסרט, הצופים יאכלו הכל. למה באנו לסמואה? כי משפחה! כי להובס יש קונפליקט לא פתור עם אח שלו! מישהו ידע על הקונפליקט הזה לפני כן? לא, אבל זה לא יעצור אף אחד מלהמציא קונפליקט כזה ממש בסוף הסרט, רק בשביל להוסיף עוד חצי שעה.

ושלא תבינו לא נכון – האקשן בסמואה מצוין. כמו בכל הסרט. אבל בשלב הזה זה כבר עוד מאותו הדבר, וקשה מאוד להישאר מעוניין בסרט שכל כך מתאמץ להעמיד פנים שהוא לא מתאמץ בכלל.

בשורה התחתונה

דוויין ג’ונסון הוא אדם מוערץ, ובצדק. בחיוך שרמנטי ושרירים מנופחים הוא מפיץ גישה חיובית לחיים, מציג מודל בריא (יחסית) לגבריות, ומשמח את כל מי שסביבו. מענטש של ממש. באמת! המותג של ג’ונסון פשוט – חייך, דבר על הרגשות שלך בפתיחות, ואם אתה מרגיש קצת רע – לך לחדר כושר ותעריץ את עצמך מעט בטעם טוב. מה רע? ובגישה הזאת נעשה כל הסרט הזה. חייך, נפח קצת שרירים, ושכח מזה שהסרט שמולך מיותר לחלוטין! ובכן, כמו שאתם רואים, זה לא עובד.

בתור אחד שקנה את הנוסחה ומבסוט על מה שקורה לסרטי “מהיר ועצבני” לאחרונה, מצאתי את “הובס ושואו” לא הסרט שרציתי לראות. רחוק מזה. כבר מהתחלה הוא מקרטע, וככל שהוא מתקדם הוא נהייה יותר מעייף ויותר סתמי, עם עוד ועוד חורים שפשוט קשה להתמודד איתם. וזה לא כי חסרים פה וין דיזל וחברים – הסרט יכל לעבוד מצוין עם הקאסט המצומצם הנוכחי, לו רק אותו קאסט מצומצם היה נשאר קאסט שחקנים בלבד, ולא מכתיב להפקה ביקורים מיותרים באתרי מורשת פולינזיים.


חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.

הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.

השוואת מפרטים