ביקורת סרט: ג’אנגל קרוז – בואו נדלג למתקן הבא

דוויין ג'ונסון ואמילי בלאנט מתוך דוויין ג’ונסון ואמילי בלאנט מתוך “ג’אנגל קרוז” (תמונה: Disney, באדיבות פורום פילם)

אף פעם לא הייתי בדיסנילנד ובטח שלא הכרתי את כל מתקני השעשועים בפארקים של החברה המצליחה. הסרט ג’אנגל קרוז מתבסס על מתקן באותו השם, אשר אמור לדמות שיט ברחבי האמזונס, ואני צפיתי בו עם אפס ידיעה על מקורותיו של שם הסרט. אחרי שקראתי קצת על המתקן, הבנתי שאולי זה פעל לטובתי, כי כמו שזה נשמע, הסרט לקח את השם והתמה מהמתקן, אבל לא הרבה מעבר.

ג’אנגל קרוז: העלילה

בשנת 1916 דוקטור לילי האוטון (אמילי בלאנט, “מקום שקט”, “קצה המחר”) היא מדענית אשר מחפשת ברחבי האמזונס עץ מיסטי שעליו צומחים פרחים בשם דמעות הירח, שלפי האגדה יכולים לרפא כל חולי בעולם. אל האוטון מתלווים אחיה מקגרגור (הקומיקאי ג’ק ווייטהול) וקברניט של סירת מלכודת תיירים בשם פרנק (דוויין ג’ונסון, “ג’ומנג’י”, “מהיר ועצבני”) תוך כדי שהם צריכים להילחם בג’ונגל המסוכן, בכובשים מקוללים שרודפים את האי ובנסיך גרמני משוגע (ג’סי פלמונס, “שובר שורות”) שמנסים להשיג גישה לצמח הקסום לפניהם.

נשים במכנסיים וגברים מחוץ לארון

הדבר הראשון שאפשר לשים לב אליו, מכיוון שזה הדבר הראשון שמוצג בסרט, הוא הביסוס של דמותה של לילי כאישה דעתנית, הרפתקנית ועצמאית אשר חיה בתקופה בה לא הרשו לנשים להיות כאלו, אלמנט שמקבל המון התייחסות בסרט – למשל העובדה שלילי לובשת מכנסיים, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה וכמעט כל דמות בסרט דואגת להזכיר לנו את זה ולהתפעל מהעובדה הזאת. כמו כן, דמותו של מקגרגור היא דמות להטב”ית, למרות שלא נאמר במפורש בסרט שהוא נמשך לגברים, נאמר שהוא לא נמשך לנשים.

זו התקדמות מצד חברה (דיסני) שנחשבת קונפורמיסטית ול”לכל המשפחה” להתחיל ולקדם נושאים חשובים כמו אלו ולשים אותם במיינסטרים של המדיה.

אולי היה כבר עדיף לתת לנו לנסות את המתקן

כמו שכתבתי בתחילת דבריי – הקשר בין המתקן לסיפור שנבנה בסרט הוא יחסית מקרי. נראה כי העלילה של הסרט שואבת יותר השראה מסרטים כמו “אינדיאנה ג’ונס”, “המומיה” ואפילו מסדרת “שודדי הקאריבים”, שבעצמה מבוססת על מתקן בעל אותו השם בפארקים של דיסני.

לפעמים זה מרגיש כאילו הסרט היה אמור להיות שייך לתקופה של הסרטים שהזכרתי, בין אם זה כל מיני פיתולים בעלילה שמרגישים מצועצעים ובין אם זה בנבל אגוצנטרי וחד מימדי שראינו באלפי וריאציות קודמות, ותמיד כדמות אירופאית עם שיגעון גדלות, ובל לנו לשכוח את ה-CGI שמרגיש כאילו שייך לעשור הקודם.

דוויין ג'ונסון ואמילי בלאנט מתוך

אף חיה בסרט שהיה אמור להציג חיות ג’ונגל ריאליסטיות לא הרגישה כך בשום צורה, וגם הרקע של הסרט והנופים האקזוטים שלו, למרות יופיים המהמם, נראים כאילו משהו חסר בהם ברגע שמוסיפים להם דמויות שבאופן ברור הושתלו שם, ההרגשה הזו של “אתם יודעים שרוב הסרט נעשה בצורה דיגיטלית אבל אנחנו גם נראה לכם שזה ככה” פגמה בחווית הצפייה שלי. יתכן שאם הפקת הסרט הייתה יותר מהודקת ולא הייתי שם לב לכל פרט לא אמיתי בו הייתי יכול ליהנות ממנו.

זה אמור להיות סיפור אהבה?

ג’ונסון הוא אחד השחקנים הכי כריזמטים בהוליווד היום, וגם לאמילי בלאנט יש המון קסם במשחק שלה, אבל לרגע לא הצלחתי להאמין שנרקם בין שתי הדמויות שלהם סיפור אהבה. זה הרגיש מאולץ מאוד ולא טבעי בשום צורה בהקשר של הסרט, כאילו ניסו לעשות רומנטיזציה כפויה לדמויות שלהם ולגמרי הייתי מעדיף שישארו פשוט חברים טובים באופן אפלטוני.

השורה התחתונה – מה חשבנו על ג’אנגל קרוז

לאחרונה אני מוצא את עצמי צופה שוב בסרטים שאהבתי כילד רק כדי להתאכזב ולגלות שבתור ילד התעלמתי (במכוון או שלא) מהמון בעיות שהיו בסרטים האלו שאהבתי, וככה מרגיש גם ג’אנגל קרוז. הוא סרט מהנה, אבל כנראה יהיה מהנה הרבה יותר לילדים, ואני בתור מבוגר מתקשה לשים בצד את הבעיות שלו.

ה-CGI שלו פירק לי את האשליה שמדובר בעולם פנטזיה אקזוטי, ואני חושב שאם דיסני היו לוקחים עוד קצת זמן לחדד את הפרוייקט הזה אולי הייתה יוצאת להם פנינה אמיתית, אבל זה מרגיש כאילו מיהרו לשחרר את הסרט וזה מאוד פגם בחוויה שלו, וקצת חבל, כי הסרט יכול היה להיות “שודדי הקאריבים” של העשור הזה, אבל בסופו של דבר הוא כנראה יסיים כמו עוד נסיון של דיסני לעשות סרט זניח המבוסס על מתקן שעשועים כמו “הטירה המכושפת” מ-2003, ואתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו “מה?” או הולכים לחפש את הסרט שהזכרתי בגוגל – וזו בדיוק הנקודה.

השוואת מפרטים