יש יקום שבו “הפלאש” היה הסרט השישי ביקום הקולנועי המורחב של די סי, בשנת 2018, הרבה לפני הקורונה, בזמן שהמתחרים במארוול עוד עסוקים ב”מלחמת האינסוף” ועוד הרבה לפני שג’יימס גאן קיבל לידיו את היקום של די סי.
זה הסרט שהיה אמור להראות לנו בפעם הראשונה איפה ה”מורחב” ביקום המורחב של די סי, אבל היקום הזה הוא לא היקום הזה.
במקום, “הפלאש” יצא בתקופה שבה נראה כאילו עיסוק במימדים מקבילים הוא הנושא הכי חם (ולא רק בז’אנר גיבורי העל, אני אזכיר שוב את “הכל בכל מקום בבת אחת”, כי מגיע לו) ונראה כאילו הנושא נאכל עכשיו מכל כיוון ובצורות שונות ומגוונות.
אז האם לפלאש עדיין יש את המקום שלו ב-2023 או שהוא כבר פספס את הרכבת ולא הצליח לרוץ מספיק מהר כדי לתפוס אותה?
הפלאש – העלילה
“הפלאש”, שמבוסס באופן יחסית רופף על הקומיקס פלאשפוינט (Flashpoint) משנת 2011, מתרחש מספר שנים לאחר אירועי “ליגת הצדק” ומראה לנו עולם שבו ליגת הצדק פשוט קיימת ופועלת.
זו תקופה בה הפלאש – בארי אלן (עזרא מילר) מרגיש שהוא בעיקר צריך לעשות את העבודה השחורה של שאר חברי הליגה, בנוסף לבעיות הרגילות של החיים, כמו גם העובדה שהשימוע של אביו (בגילומו של רון לוינגסטון) שנכנס לכלא על רצח אימו מתקרב, והוא יודע שאביו לא רצח את אימו אבל הוא לא מצליח להשיג הוכחה טובה מספיק.
ברגע של חולשה בארי עושה את מה שהוא עושה הכי טוב – הוא רץ. הוא רץ מהר. למעשה הוא רץ כל-כך מהר שהוא חוזר לעבר לשנות פרט אחד קטן שמציל את אימו מהגורל האכזרי שמחכה לה.
הוא מנסה לחזור חזרה להווה שלו ובטעות נתקע בציר זמן חלופי בו אמא שלו באמת לא מתה, אבל הוא גם לא קיבל את כוחות העל שלו וגנרל זוד (מייקל שאנון) מאירועי “איש הפלדה” (2013) מאיים על כדור הארץ.
ביקום שבו אין סופרמן ובאטמן הוא לא הבאטמן שהוא מכיר (בן אפלק), אלא הגרסה של מייקל קיטון מהסרט “באטמן” משנת 1989, בארי צריך למצוא את הדרך להציל את היקום בו הוא נתקע ולחזור הביתה אל החיים הישנים (והאמיתיים) שלו.
מבולגן ומבלבל לצופים קאז’ואלים
העלילה של הפלאש נשמעת מסובכת? כי היא באמת כזו – בעיקר למי שלא בקיא בחומר המקור. הפלאש הוא סרט שאמור להגיע עם מטען רגשי והמון היסטוריה קולנועית של חברת DC שמקורה עוד לפני 34 שנים.
לא עוזרת העובדה שהיקום הקולנועי של DC מבולגן עד כדי שהסרט במתכונת הנוכחית שלו אמור לשמש כנקודת מפנה ואתחול מחדש של היקום, משהו שהוא לא היה אמור לעשות במקור ולכן גם כמעט לא מרגיש ככה בסרט, הוא מרגיש כמו עוד נקודה בתוך הבאלגן שמנסה בעיקר לגלוש על גל המולטיוורס הנוכחי.
מאידך, כאדם שמכיר את העולם של DC, את סיפור המקור שלו ואת התוצאות שהוא הביא לחברה בקומיקס, הצלחתי למצוא לא מעט רגעים בסרט שרק חיכיתי לראות על המסך הגדול ולראות איך היקום הזה יכול להתפתח אחרי הסרט הזה, וכן הצלחתי למצוא הנאה מסויימת ברגעים האלו.
אבל היו לא מעט דברים שהפריעו לי בדרך וגרמו לסרט הזה להרגיש הרבה יותר קטן ממה שהוא היה אמור להיות, לפחות בעיניי.
5 שנים של ציפיה בשביל זה?
איכשהו, ואני באמת לא יודע איך, האנימציה הממוחשבת ב”הפלאש” היא מהמחרידות שראיתי השנה על המסך. משהו בדרך שבה הדמות של בארי זזה, ובמיוחד במהלך הסצנות בהן הוא נמצא בתוך כוח המהירות המאפשר לו לחזור בזמן נראה פשוט לא במקום.
בביקורת ל”בת הים הקטנה” הזכרתי את המונח Uncanny valley, ואני קצת מרגיש שהייתי צריך לחכות שבועיים בשביל להציג אותו באמת, כי ב”פלאש” הוא חוגג ובגדול. אין דמות שעושה שם פעולה שדורשת “כוחות” על שלא נראת כמו משהו ממשחק מחשב ואפילו לא מהדור הנוכחי, אלא מהדור הקודם.
באותו החודש שבו יצא “ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש“, שמתח את הגבולות של מה שניתן לעשות בעזרת אנימציה ואנימציה ממוחשבת, מגיע “הפלאש” ומראה לנו איך מותחים את הגבולות של כמה שניתן לסבול סרט בגלל האנימציה הממוחשבת שלו.
ואומנם זו לא ההשוואה הכי טובה כי ספיידרמן הוא סרט אנימציה בבסיס שלו, אבל השימוש באנימציה ממוחשבת ב”הפלאש” מרגישה לפעמים כאילו הוא עצמו גם יותר סרט אנימציה מלייב אקשן, וזה ממש לא פועל לטובתו.
בעייתי
התחושה ביציאה מהסרט היא שהוא לא באמת משנה, הרי היקום של DC הולך לכיוון של אתחול מחדש עם הפלאש או בלעדיו, כך שזה לא באמת מרגיש שלסרט קיימים סיכונים, גדולים כקטנים, או רגעים שהולכים לגרום לנו להתפעל בצורה יוצאת דופן ממה שאנחנו רואים על המסך, וגם כשמגיעים רגעים כאלה הם מרגישים כמו חיקוי לא מוצלח של קונספטים שכבר ראינו בצורה טובה יותר במקומות אחרים, ולכן אין להם את המטען הרגשי שהיה אמור להיות להם, אלא שהם פשוט קיימים בסרט.
כמובן שאי אפשר לדבר על “הפלאש” בלי לדבר על הפיל שבחדר – עזרא מילר. פלאש של עזרא מילר הוא נהדר ובסרט אנחנו עדים לדמות מורכבת מאוד ורואים לא מעט צדדים שלה, ועזרא מילר עושה את התפקיד של הפלאש בצורה נהדרת.
הבעיה מתחילה כשקשה מאוד לנתק את הדמות של בארי מהאדם שמאחוריו, עזרא מילר (שזהותו.ה המגדרית א-בינארית) והצל הגדול הזה מעיב על הסרט.
עזרא מילר עבר.ה בשנים האחרונות תהפוכות רבות, מטיפוס מופנם עם כשרון משחק פורץ דרך לדמות פרובלמטית בהוליווד. פרובלמטית עד כדי כך שדי.סי ויתרו על כל מעורבות של מילר בקידום הסרט, על אף התפקיד הכפול שבמרכזו.
“הפלאש” היה אמור לצאת ב-2018, לפני כל השערוריות האלה. להוציא אותו עכשיו כאילו לא קרה כלום, כשיש סיכוי שיעבור זמן רב עד שנראה שוב את מילר על המסך אם בכלל, מרגיש שגוי.
השורה התחתונה: מה חשבנו על “הפלאש”
“הפלאש” הוא הסרט שהיה אמור להביא עימו בשורה חדשה ליקום של DC, בשורה אופטימית ומעודדת בקשר לעתיד, אך למרות כמה רגעים טובים וסיפור מסגרת שרק חיכיתי לראות על המסך הגדול, אני מרגיש שכגודל הציפיה שלי כך גם גודל האכזבה, ואני רק מקווה שג’יימס גאן באמת יצליח לעשות סדר בתסבוכת הזו.
שירות לציבור: לסרט יש סצינת פוסט קרדיטים אחת, וגם אותה אני מרגיש שאין באמת צורך לראות.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.