מה אם היית מת? כלומר, לא באמת מת, אבל מספיק מת כדי שזה ייחשב? ומה אם היית מת שוב? ושוב? ושוב? ואם יום אחד היית חוזר ומגלה שאתה כבר כאן? זו פחות או יותר נקודת הפתיחה של "מיקי 17", הסרט החדש של בונג ג'ון-הו, שמסתבר שמבוסס על הספר Mickey7 של אדוארד אשטון.
זה סרט עם רעיון נהדר, ויזואליה מדויקת, שחקן ראשי שמפוצץ בכישרון, ולצערי – יותר מדי כיוונים, שפשוט לא יודעים לאן הם רוצים ללכת.
מיקי 17 – העלילה
במרכז הסרט עומד מיקי בארנס (רוברט פטינסון), אדם שעבודתו היא להיות "מתכלה" – הוא מבצע את כל המשימות המסוכנות במושבה האנושית שהוקמה בכוכב לכת קפוא בשם ניפלהיים (על שם העולם הקפוא מהמיתולוגיה הנורדית).
אבל יש קאץ': בכל פעם שהוא מת, הוא משוכפל מחדש עם כל הזיכרונות שלו, כך שהוא אמנם "מת", אבל גם ממשיך להתקיים בגוף חדש. העסק עובד לא רע – עד שמיקי 17, שנחשב כמת, משוכפל מחדש כמיקי 18, שמגלה להפתעתו שהגרסה הקודמת שלו לא באמת מתה.
כשהוא מבין ששני מיקים לא יכולים להתקיים במקביל בלי לעורר כאוס, מיקי 17 נאלץ למצוא דרך לשרוד במערכת שלא באמת בנויה להתמודד עם "עודף" של עצמו.
ובזמן שהוא מנסה לנווט בתוך המציאות הלא אפשרית הזו, הכוחות ששולטים במשימה – בהובלת הפוליטיקאי קנת' מרשל (מארק רופאלו) ואשתו (טוני קולט) – מתנהלים כאילו כל העניין הזה הוא לא יותר מהפרעה קטנה ליעדים הכלכליים והפוליטיים שלהם.
Oh, Mickey, you're so…fine
רוברט פטינסון, האיש והלסת, מגלם את מיקי בארנס, בן אדם שמקצועו הוא… למות.
בעולם של הסרט, ישנם "מתכלים" – אנשים שנבחרו לבצע את כל המשימות הכי מסוכנות במושבה אנושית על כוכב לכת רחוק, כשהידיעה היחידה שמנחמת אותם היא שכל פעם שהם מתים, משכפלים אותם מחדש עם כל הזיכרונות הקודמים שלהם, כך שהם מתים וממשיכים בגוף חדש מאותה נקודה.
זו אומנם עסקה לא משהו, אבל למיקי אין יותר מדי ברירה והוא די משלים עם זה והוא מת וחוזר ומת וחוזר – עד שיום אחד הוא חוזר ומגלה שכבר ייצרו את מיקי 18 כי חשבו שהוא מת, והשניים צריכים להתמודד עם השאלה: אם שניהם מחזיקים באותם זיכרונות, אז מי מהם הוא המיקי האמיתי?
זה רעיון שמזכיר יצירות כמו "יוקרה" (2006) של כריסטופר נולאן, או "ירח" (2009) של דאנקן ג'ונס – אותן יצירות שחוקרות זהות, תודעה ומה זה בעצם אומר להיות "אתה".
והאמת? המערכה השנייה של הסרט אכן מרגישה כמו סרט שלם בפני עצמו. היא מרתקת, מלאה בקונפליקט חכם, ולרגע היה נראה שבונג ג'ון-הו הולך למצות את הרעיון הזה עד תומו. ואז… הוא פשוט מחליט שזה לא מספיק מעניין אותו וממשיך הלאה.
וזה העניין עם "מיקי 17". הוא מתחיל בתור מד"ב פילוסופי, עובר לדרמה פוליטית על ניצול עובדים בעידן החלל, מזגזג בין סאטירה להרהורים עמוקים, ואז מוסיף גם קצת קומדיה… כי למה לא? והכול עטוף בסיפור מסגרת על הבירוקרטים שמנהלים את המשימה הזו – בראשם הפוליטיקאי קנת' מרשל (מארק רופאלו) ואשתו אילפה (טוני קולט).
לכאורה, מדובר בדמויות שאמורות להכניס ממד נוסף של ביקורת על קפיטליזם, שכפול בני אדם ועבדות מודרנית – אבל הסרט אף פעם לא ברור אם הן באמת אמורות להיות ביקורת חדה, או פשוט אתנחתא קומית מרוב שהן מגוחכות.
רופאלו וקולט משחקים אותם כאילו הם קריקטורה של פוליטיקאים מסוימים שכולנו מכירים (לא נגיד שמות, אבל אתם יודעים בדיוק על מי אני מדבר), אבל בלי קו מנחה ברור, זה פשוט הופך לעוד אלמנט שמתווסף לבלגן.
פטינסון כוכב עליון
אם יש מישהו שמחזיק את כל העניין הזה על הכתפיים, זה רוברט פטינסון. האיש עושה פה תפקיד כפול, ולמרות ששניהם הם כביכול אותו אדם, מיקי 17 ומיקי 18 מרגישים שונים לחלוטין.
אחד שחוק יותר, סקפטי וציני, והשני קצת יותר… ובכן, הוא פשוט קצת יותר "מיקי" – אדם פשוט וממוצע שנקלע לסיטואציה מאוד מוזרה – וכל זה דרך שפת גוף, אינטונציות ודינמיקה מדויקת.
אם "המגדלור" (2019) או "באטמן" (2022) לא היו מספיקים כדי לשכנע אתכם שפטינסון כבר מזמן לא "ההוא מדמדומים", אז הסרט הזה אמור לסגור את הפינה.
מלבד פטינסון, גם שאר השחקנים עושים עבודה טובה. מארק רופאלו מגלם את קנת' מרשל בצורה מוחצנת ומכוונת, ויוצר דמות שנעה בין מגוחכת למאיימת – תלוי באיזה שלב של הסרט אנחנו נמצאים.
טוני קולט מצליחה להכניס נוכחות סמכותית אך גם לא מעט שיגעון מאופק לדמותה, מה שתורם לאווירה הלא יציבה של הסיפור.
סטיבן יואן ("בלתי מנוצח") נהדר בתור אחד מהחברים בצוות המשלחת שהוא חתיכת שמוק רציני, ונעמי אקי ("צאי מזה") מעולה בתור זוגתו של מיקי, ואני ממש מקווה שהיא תמשיך להתפתח ולצמוח עם תפקידים יותר גדולים כי ממש מגיע לה.
אבל כמו הרבה אלמנטים אחרים, גם הדמויות האלו נופלות קורבן לחוסר המיקוד של הסרט. הדינמיקה בין צוות המשלחת מעניינת, אבל אף אחת מהדמויות – למעט מיקי עצמו – לא מקבלת מספיק זמן מסך או פיתוח אמיתי כדי להשאיר חותם משמעותי.
טרילוגיה בסרט אחד
ופה בדיוק הבעיה המרכזית של הסרט. במקום להיצמד לרעיון המרכזי ולחקור אותו עד הסוף, "מיקי 17" מנסה להיות כמה סרטים בבת אחת.
מצד אחד, הוא מד"ב פילוסופי, מצד שני הוא ביקורת על קפיטליזם וניצול עובדים, באמצע הוא הופך לסאטירה פוליטית, ובאיזשהו שלב הוא גם מכניס אלמנטים שיכולים להיות גם סרט קומדיה לא רע.
כל אחד מהאלמנטים האלו מעניין בפני עצמו, אבל יחד הם יוצרים סרט שמרגיש לא אחיד.
דמויות כמו קנת' מרשל ואשתו אמורות להוסיף רובד של ביקורת חברתית, אבל הן כל כך מוקצנות שהן יותר מצחיקות מאשר מאיימות.
האם הן ביקורת חדה על פוליטיקאים מניפולטיביים? האם הן מייצגות את הניכור של הממסד כלפי אנשים כמו מיקי? לא ברור – והסרט לא באמת מתעכב להסביר.
לפחות מבחינה טכנית, הסרט הזה נראה מעולה. עולם המד"ב שמוצג בו מרגיש אמין, ההפקה מוקפדת והאפקטים שמכפילים את פטינסון עובדים נהדר.
אין רגע שבו ה-CGI מרגיש מזויף, והצילום תורם לתחושה של ניכור והתמודדות עם הזהות העצמית. אז אם יש משהו שאי אפשר לקחת מבונג ג'ון-הו, זה את היכולת שלו לבנות עולם בצורה שמרגישה טבעית וזורמת. זה הופך את הסרט למהנה לפחות מבחינה אסתטית, גם אם הסיפור שלו מתפרק ככל שהוא מתקדם.
השורה התחתונה – מה חשבנו על "מיקי 17"?
בונג ג'ון-הו הוא במאי שיודע לקחת ז'אנרים שונים ולחבר אותם לכדי יצירה ייחודית, אבל "מיקי 17" מרגיש כמו ניסיון שאפתני מדי – כזה שמנסה להיות יותר מדי דברים בו-זמנית, ולבסוף נותר עם רעיונות מעניינים אבל לא מפותחים מספיק.
עם הופעה מדהימה של רוברט פטינסון, קונספט מד"בי עמוק ועיצוב ויזואלי מרשים, "מיקי 17" בהחלט שווה צפייה, אבל קשה שלא להרגיש שהוא מחמיץ את הפוטנציאל שלו.
יש כאן מספיק כדי להצדיק צפייה – גם אם רק בשביל ההופעה של פטינסון, הקונספט המסקרן והוויזואליה הנהדרת. זה לא "פרזיטים", זה גם לא "רכבת הקרח", אבל זה כן סרט של בונג ג'ון-הו. ולמרות שהוא קצת הולך לאיבוד, הוא עדיין מספק חוויית צפייה מעניינת, גם אם לא תמיד מספקת.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.