-פרסומת-

מתןך "קינג ארתור: אגדת החרב" (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

ביקורת סרט: קינג ארתור, אגדת החרב – כנופיות לונדיניום
| יום חמישי, 11 במאי 2017, 09:30 | בידור ופנאי

הסיפורים על המלך ארתור, החרב אקסקליבר ואבירי השולחן העגול הם מסיפורי האגדות הותיקים ביותר שהשתמרו בתרבות המערב, לפחות בין סיפורים ללא קונטקסט דתי. ובעוד שבשביל רובינו אלה אגדות ששמענו אי אלו פרטים וחלקים מהן, אגדות אלה הן חלק בלתי נפרד מתרבותה של אנגליה.

במשך שנים רבות אבירי השולחן העגול צצו שוב ושוב ובסרטים, סדרות וספרים, לעתים כסיפורים רגעיים ולעתים כמרכזיים, אך כעת, כשספרי פנטזיה עכשויים כגון “שר הטבעות”, “משחקי הכס” ו”המגדל האפל” מספקים חומר עשיר וקולח לתסריטאים, הופעתו של המלך ארתור וחרבו הקסומה נהיית יותר ויותר נדירה.

אך גאי ריצ’י (Guy Ritchie), הבמאי האנגלי שהתחיל את הקריירה שלו בסרטי פשע כמו “לוק סטוק”, והמשיך בלספר סיפורים אחרים כגון “שרלוק הולמס” כסרטי פשע, החליט שהגיע הזמן שהוא, כיליד אנגליה שגדל גם הוא על אותן האגדות, יספר את סיפורו של ארתור.

אבל לא ארתור המלך, אלא ארתור הפרחח הוא גיבור “קינג ארתור: אגדת החרב” (King Arthur: Legend of the Sword) – תרגום תמוה לסרט תמוה עוד יותר.

העלילה

מלחמה פקדה את ממלכת קמלוט. לאחר שנים רבות של שלום בין קמלוט לבין המכשפים, הכריז המכשף מורדרד מלחמה על הממלכה, ועל מלכה, אות’ר פנדרגון, האוחז בחרב הקסומה אקסקליבר ומגולם על ידי אריק באנה (Eric Bana).

כוחות קמלוט מצליחים לגבור על המכשפים, אך במחיר כבד מאד – אות’ר ואשתו נהרגים, ובנם הצעיר נעלם, כמו גם החרב. ורטיגרן, אחיו של אות’ר אותו משחק ג’וד לאו (Jude Law), חובש את כתר השלטון כיורש הבא אחרי הילד שנעלם, ועידן של חושך פוקד את הממלכה.

מתןך "קינג ארתור: אגדת החרב" (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

מתןך “קינג ארתור: אגדת החרב” (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

הילד הצעיר מגיע עלום שם למזח בלונדיניום, העיר הרומאית שתהפוך ללונדון בעתיד, ומאומץ על ידי קבוצת זונות. הילד, ארתור שמו, גדל בבית הבושת, שם הוא רוכש לעצמו חברים, כישורי מנהיגות, הבנה במסחר וכספים ובונה עצמו כאחד מהאנשים החזקים והמשפיעים ביותר בסמטאות העיר. את ארתור הבוגר מגלם צ’ארלי האנם (Charlie Hunnam) מ”פסיפיק רים” ו”ילדי האנרכיה”.

בקמלוט, בינתיים, מתגלה לפתע החרב הקסומה. היא נעוצה בסלע, ואין מי שיוכל לשלוף אותה, מלבד בנו האבוד של אות’ר פנדרגון. ורטיגרן, שמעוניין לשמור את מקומו על כס המלכות, שולח את חייליו לכל רחבי הממלכה כדי שימצאו את הבחור שיצליח להוציא את החרב מהאבן. דרכיהם של ורטיגרן וארתור מצטלבות, וכל אחד מהם מגלה שהשני חזק ומסוכן משהיה נדמה להם.

מתחיל בכל הכוח ומתפגר בחצי הדרך

“קינג ארתור: אגדת החרב” מתחיל עם כל התותחים הכי כבדים. אנו צוללים מיד ללב ליבה של מלחמה בין קמלוט למכשפים של מורדרד, בסצנות מרהיבות שמשלהבות את החושים. ללא שום שימוש בתלת-מימד שנהייה כה פופולרי, גאי ריצ’י שואב אותנו לעולם שהוא ברא באפקטים ויזואלים עוצרי נשימה ומוזיקת רקע עצמתית ואפקטיבית.

סיפור המלחמה בין אות’ר פנדרגון למורדרד, כמו גם תאוות הכוח של אחיו, ורטיגרן, מניחים מיד את היסודות לסיפור מרתק שאנו רוצים לראות אותו ממשיך להתפתח. ריצ’י מניח שאנו מכירים כבר את שלד הסיפור המקורי של ארתור, ולא מלאה אותנו בפרטים – לא ניתן לנו מידע רב מדי על אקסקליבר, החרב הקסומה של שושלת פנדרגון, ולא מספרים כל כך על מרלין, שנעלם לפני זמן מה, אך לא לפני שהעניק למלך אות’ר את חרבו.

במקום, הסרט בוחר להתמקד באלמנטים שריצ’י הביא איתו לסרט. מצד אחד, סיפור האגדה נופח לסטנדרטים הויזואליים של סרט פנטזיה עכשווי. מצד שני, אנו רואים כיצד ארתור גדל בלונדיניום כפרחח רחוב מן המניין עד שהוא נהייה ראש כנופיה אהוד ומכובד, בדיוק סוג הדמויות שגאי ריצ’י הכי טוב בלעבוד אתן. שני האלמנטים הברורים האלה, של הקסם הפנטסטי הויזואלי מאד ושל הנבל הכריזמטי, הערמומי וטוב הלב, מבטיחים לנו סרט שיהיה תענוג לכל אורכו. זו הבטחה שאינה מתקיימת.

מתןך "קינג ארתור: אגדת החרב" (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

מתןך “קינג ארתור: אגדת החרב” (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

לאחר ההתחלה העצמתית, “קינג ארתור” מתחיל להאט את הקצב באופן מידי כמעט. כאשר אנו פוגשים את ארתור הבוגר בלונדיניום, אנחנו רוצים לגלות עוד עליו, על אורח החיים שלו ועל ההתנהלות היומיומית שלו. הרי לא בכל יום אנו זוכים לראות דמות מחוספסת שכזאת הופכת לאחד המלכים האגדיים שסיפורם סופר אי פעם. אך סיפור זה מפסיק להיות מעניין כאשר ארתור מגיע אל החרב.

נדמה שלא הגורל הוא שמביא את ארתור להכיר במורשתו, אלא ידו המנחה של כותב מגושם שקוטע את הרצף הסיפורי כדי להתחבר למה שכולנו מחכים לו – שהחרב תשלף כבר מהאבן. אחרי שהחרב נשלפת, הסרט ממשיך בסדרה של ארועים אקספוזיציונים שמראים לנו כיצד ארתור מתמודד עם הנטל, כיצד הוא מתמודד עם ורטיגרן, שרוצה ברעתו, וכיצד, בסופו של דבר, הוא מצליח להביס אותו. מאחת החוויות הקולנועיות המוצלחות יותר של השנים האחרונות הסרט מתדרדר לסרט פעולה/הרפתקאות שבלוני ומשעמם.

הסחות דעת לא מספקות

ריצ’י בפרט, והפקת הסרט בכלל, עבדו מאד קשה כדי להסיח את דעתינו מכמה ש”קינג ארתור” סתמי ומשעמם. אנו רואים שחקנים סימפטיים ומוכרים, ביניהם גם איידן גילן (Aidan Gillen) ומייקל מקאלהטון (Michael McElhatton) מ”משחקי הכס”, ואפילו דייוויד בקהאם (David Backham). אנו רואים אפקטים משוכללים ושומעים פס קול מוצלח ומעניין שמנסים לרתק אותנו אל המסך. אבל כל אלה גם יחד לא מפצים על חוסר האונים של הסיפור.

אחד הטריקים המוצלחים ביותר של הסרט הוא גם אחת הבעיות המרכזיות שלו. במהלך “קינג ארתור: אגדת החרב” ישנן מספר סצנות בהן דמויות מנהלות שיחה, ומסבירות אחת לשניה, כמו גם לצופים, את מה שהולך להתרחש. סצנות אלה, כשלעצמן, יכולות להיות ארוכות ומשעממות. כדי להתגבר על זה, סצנות אלה שזורות בתוך מונטאז’ בו אנו רואים את התכנית יוצאת לפעולה – לא רק מדומיינת, כמו בסרטי “אושן”, אלא ממש קורית, כולל התוצאה הסופית, שלא תמיד תואמת את התכניות.

מתןך "קינג ארתור: אגדת החרב" (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

מתןך “קינג ארתור: אגדת החרב” (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

זו טכניקה מאד מוצלחת שעושה לסרט חסד רב – היא מגבירה את הקצב של הסצנות האיטיות, ומדלגת באלגנטיות על מעברים לא נחוצים, כך שאנחנו מתחילים את המונטאז’ בשלב התכנון ומסיימים אותו כבר לאחר ביצוע התכנית, או בעיצומה. בנוסף, זה מאפשר לעלילה להתקדם מהר יותר, וזה חשוב, כי דמויות של גאי ריצ’י, כרגיל, אוהבות לדבר כמה שיותר.

הטכניקה הזאת, אבוי, טובה רק לחלק מהמקרים, וזה משהו שריצ’י ועורכי הסרט לא שמו לב אליו בזמן. ישנם מספר מקרים, בהם קורה משהו מעניין על המסך, גם סיפורית וגם ויזואלית. ההתרחשות הזאת קורית במקביל לשוטים של דמויות שמסבירות את מה שמתרחש, ועד שההסבר נגמר, גם ההתרחשות יוצאת הדופן מסתיימת. עוד לא הספקנו להבין מהו הדבר המצוין אותו אנו רואים, והוא נגמר כבר, ולא יחזור יותר. ההחלטה לזרז בצורה זו את הסצנות נהיית אף יותר תמוהה, כאשר סצנות אחרות נמתחות כמו מסטיק ונגררות שלא לצורך.

בנוסף, לסרט יש עוד מגוון רחב של תכסיסים בכיס שמטרתם לשעשע את הצופים – דמויות שלא תואמות את התקופה, כמו אבירים אפריקאים ולוחמי קונג-פו מסין, לצד מכשפים רבי עוצמה עם כוחות לא מוסברים כל כך, ובגדים שלעתים נראים מודרניים לחלוטין, אף על פי שהם עשויים מחומרים שהולמים את התקופה.

מתןך "קינג ארתור: אגדת החרב" (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

מתןך “קינג ארתור: אגדת החרב” (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

כל אחד מהאלמנטים האלה מתפקד לחלוטין לחוד. כן, אפילו לוחמי הקונג-פו של לונדיניום בימי הביניים המוקדמים. המבנה של הסרט, שמציג עצמו בראש ובראשונה כסיפור פנטזיה בדיוני, מאפשר לכל הדברים האלה להתקיים בחופש יחסי. אך כל האלמנטים האלה יחד מייצרים אנדרלמוסיה מיותרת – האם זו אגדת-עם אנגלית מימי הביניים, או סיפור פנטזיה מכושף? האם זה סרט על כנופיות בלונדון העתיקה, או על תככי החצר של קמלוט הבדיונית? האם ורטיגרן הוא הנבל המרכזי, או שמא הוא בכיס של המכשפים?

לכל אחת מהשאלות האלה התשובה כמעט תמיד היא “כן”, גם אם לפעמים נדמה שהן סותרות אחת את השניה. ואין כל ניואנס של תחכום בכל ערימת הדימויים הזאת, רק עוד ועוד עשן שמכסה על אחד מהסרטים הסתמיים והמאכזבים ביותר של השנים האחרונות.

בשורה התחתונה

“קינג ארתור: אגדת החרב” הוא סרט שמצליח להבטיח לצופים חצי מלכות, ונדמה שהוא עושה זאת בלי להתאמץ. עם פתיח מצוין ומעורר צמא, הוא מפסיק להתפתח ומתפזר פשוט לכל הכיוונים, מפיל את הכדור בכל אחד מהמגרשים אותם הוא עצמו בחר לבנות.

חדש! מעתה ניתן לקבל עדכונים על כתבות בנושאים שמעניינים אתכם דרך פייסבוק מסנג'ר. נסו בעצמכם:
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
  • אביב וקסלר

    יותר מדי מונטאז’ים. לא אהבתי את הסרט בגלל זה.
    התסריט כול הזמן חוזר אחורה וקדימה וזה מציק.

גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות