בעוד שכולם מדברים על ההצלחה המסחררת של היקום הקולנועי של מארוול, שהולך ומשתפר כבר קרוב לעשור, בפוקס המאה ה-20 מסתמן סוף של עידן – סרטי האקס-מן, שהראשון מהם יצא בשנת 2000 הרחוקה, הגיעו לאקורד סיום. אין זו הפעם הראשונה שהסתיימה טרילוגיה בכיכובם של המוטאנטים, אבל “אפוקליפסה” עשוי להיות, לפי מה שידוע לנו כרגע, סרט האקס-מן האחרון של בראיין סינגר (Bryan Singer), והסרט האחרון בהמשכיות שסינגר יצר, מלבד סרט וולברין (Wolverine) הבא, שיחתום את ההמשכיות הזאת סופית וגם יציג את יו ג’קמן (Hugh Jackman) בתור וולברין בפעם האחרונה בהחלט.
“אפוקליפסה” מנסה להיות רגע השיא של היצירה של סינגר בעולם הזה, והוא משלים גם מעגל, כשכמה מהאקס-מן הותיקים מהסרט הראשון משנת 2000 מתהווים כאן כגיבורים לראשונה. אקס-מן: אפוקליפסה מגיע לקולנוע בישראל ב-19 במאי.
הגיבורים החדשים
“אפוקליפסה” הוא הסרט השלישי בסדרה שמציג את הגרסאות הצעירות יותר של לוחמי האקס-מן המוכרים לנו. הגיבורים ה”צעירים” כבר הפכו מבוגרים, וכעת הם מחנכים גם את הדור הבא, של מוטאנטים צעירים אף יותר.
התוספת הנוצצת ביותר היא של קורט וגנר/נייטקרולר (Nightcrawler), אותו מגלם קודי סמית מקפי (Kodi Smit-McPhee). זוהי הופעתו הראשונה בגרסה הצעירה שלו, והוא חמוד ומעורר סימפטיה כפי שמצופה מנער גרמני כחול ומפוחד בשנות ה-80. לבוש במעיל עור אדום ומאובזר בזנב, נייטקרולר נראה כאילו הוא נשלף מלהקת גלאם-רוק של מוטאנטים, אך הוא עדין, ביישן ומבוהל, ומעביר לנו את התחושות שמרגישים מוטאנטים אחרים כשהם פוחדים שיגלו אותם.
לקורט וגנר אין אפשרות להסתתר כמו לאחרים, בגלל צבע עורו, תווי פניו והזנב שלו. הכוח שלו, לשגר את עצמו למרחקים קצרים, הוא כוח די מדליק, שהסרט לא הצליח ליישם בצורה מעניינת במיוחד. נייטקרולר הפך במהרה למונית ספיישל למוטאנטים האחרים, והאספקטים המעניינים של כוחותיו לא באו לידי ביטוי כלל.
סקוט סאמרס, שלימים יהיה סייקלופס (Cyclops), משעמם כהרגלו. מגולם הפעם על ידי טיי שרידן (Tye Sheridan), סקוט מאד עקבי עם איך שהוא מוצג בשלל הגרסאות שלו – מצוברח, לא מרוצה מהחיים ומיוסר מהנכות שהכוחות שלו כופים עליו. הוא מחייך רק כשהוא נמצא בנוכחותה של ג’ין גריי (Jean Grey), מערכת יחסים צפויה מראש שמתחילה להתפתח מהרגע הראשון בו שניהם על המסך.
את ג’ין משחקת סופי טרנר (Sophie Turner), המוכרת בעיקר כסאנסה סטארק מ”משחקי הכס“. את האנרגיות של סאנסה היא מביאה איתה גם לדמותה של ג’ין באופן חלקי, אך בגרסה הרבה יותר מפותחת ובוגרת. היא כנראה המוטאנטית החזקה ביותר בכל הסרט (למעט אפוקליפס עצמו), אך היא גם המרוסנת ביותר, והקונפליקט הפנימי הזה ניכר בה כל הזמן. את הטריקים הפשוטים של להזיז דברים ולמחוק מחשבות היא עושה בלי למצמץ, אך את הפוטנציאל האמיתי שלה היא שומרת קבור עמוק עמוק בפנים, מחשש שהיא תביא אסון על חבריה.
המוטאנטים הותיקים
הותיקים של פעם כבר לא חלק מהתמונה, והחדשים של הסרטים הקודמים נהייו כעת הותיקים. ישנן הופעות חוזרות של אלכס סאמרס/האבוק (Havok), אותו משחק שוב לוקאס טיל (Lucas Till) והאנק מאקוי/ביסט (Beast) אותו משחק ניקולס הולט (Nicolas Hoult), ושניהם הפכו כבר לדמויות ותיקות ואהובות, עם מקום כבוד בפנתיאון האקס-מן, הן בשביל הצופים והן בשביל הדמויות הצעירות יותר בסרט.
את קוויקסילבר (Quicksilver) לא ברור עם מי נכון לכלול. הוא לא לגמרי מהצעירים, כי הוא הופיע כבר בסרט הקודם, אך הוא גם לא אחד מהותיקים בשום צורה, כיוון שבהופעתו האחרונה הוא הופיע לפרק זמן קצר בלבד, ובעיקר כאתנחתא קומית. אוון פיטרס (Evan Peters) מ”קיקאס” מגלם את פיטר/קוויקסילבר שוב, ואף על פי שהופעתו הקודמת הייתה לא חשובה לעלילה, היא גם הייתה הסצנה המבדרת והזכורה ביותר בסרט, עד כדי כך שמארוול החליטו לוותר לחלוטין על הגרסה לקוויקסילבר שלהם ביקום הקולנועי.
ב”אפוקליפסה” תפקידו של פיטר גדל משמעותית, והוא עומד לצד מיסטיק ותלמידיו של צ’ארלס נגד אפוקליפס, אך לא לפני שהוא חוזר לסצנה נפלאה נוספת בה הוא לועג למוסכמות הזמן שלנו. בתמונה הגדולה, הוא לא גיבור משמעותי, אך הוא מצחיק ומהנה ומספק לסרט רגעים נהדרים, שיהיו זכורים לנו גם אחרי שנשכח את שאר הסרט.
הגיבורה האמיתית היא, כרגיל, רייבן/מיסטיק, אותה שוב מגלמת ג’ניפר לורנס (Jennifer Lawrence), שמוכיחה פעם נוספת שהיא תגנוב את ההצגה תמיד, בכל מצב ובכל סצנה בה תופיע. מאז “אקס מן: ההתחלה” (First Class) היא בוססה כאחת מהדמויות המרכזיות שבסדרה, ומכל הדמויות שבסרטים היא זו שגם עוברת את פיתוח הדמות המעניין והמורכב ביותר. אידאולוגית היא תמיד הייתה מחוברת למגנטו, אך בליבה היא דואגת למוטאנטים כמו אקסבייר, ושלומם של הצעירים חשוב לה אף יותר מהצדק שהיא תמיד רצתה לזן שלה. בעוד שבעבר היא הייתה פשוט עוד דמות מרשעת ודמונית בארסנל הנבלים של מגנטו, מיסטיק בגרסתה של לורנס היא דמות שראויה להערצה ולהערכה שהיא זוכה לה מהמוטאנטים האחרים.
צ’ארלס אקסבייר (Charles Xavier) שוב מגולם על ידי ג’יימס מקאבוי (James McAvoy), ואחרי מיסטיק הוא ללא ספק השני בעל פיתוח הדמות המעניין והמוצלח. הוא מבוגר יותר, והוא דואג אישית לילדים בבית ספרו, שבשבילו הם ילדיו שלו. מעבר לכתיבה, מקאבוי עצמו מוכר לחלוטין את התהליך שצ’ארלס עבר, ואנחנו מצליחים להאמין לו גם כשהוא שנון ומלא הומור, אך גם כשהוא קודר ורציני.
פניו הן הפנים של נהנתן צעיר שהתפכח, ושדואג לאחרים. מי שעוזרת ביצירת הקונטרסט הזה היא רוז ביירן (Rose Byrne), המגלמת את מוירה מקטאגרט, שהייתה אהבתו של צ’ארלס ב”ההתחלה”. לאחר שנעדרה ב”העתיד שהיה”, היא חוזרת כסוכנת CIA שמלווה את צ’ארלס וחבריו במשימתם. מעבר לזה תפקידה לא מעניין מדי, אך בסרט עם אנסמבל כה רחב היא גם בכלל לא מפריעה.
מהדמויות הותיקות, הדמות האבודה, החלשה והמאכזבת ביותר היא ללא ספק מגנטו. אריק לנשר/מגנטו שוב משוחק על ידי מייקל פסבנדר (Michael Fassbender), שמתבזבז על התסריט לחלוטין. בתור שחקן עם מנעד רחב ומגוון של סוגי דמויות המשוייכים לו, פסבנדר מדקלם בעייפות את השורות המאוסות שנכתבו לו, כנראה במטרה לשמור את הדמות האיקונית כחלק מהסרט ומהעולם. אך כעסו על בני האדם והפרנויה שלו כבר לא מעוררות חמלה או הזדהות – נראה שגם לסינגר אין מה לעשות איתו, חוץ מלתת לו דברים מתכתיים לזרוק, ואולי להזכיר שוב את הנאצים.
הדרמה האישית שלו כבר לא עובדת, וכל רגע בו אמורים אנו להזדעזע או לבכות, אנו מוצאים עצמנו מגכחים או פשוט צוחקים לנוכח המלודרמטיות המוגזמת בה מוצגים חייו, ללא כל רמז לעידון וחן. כתוצאה מכך, כאשר הוא נעמד לצד אפוקליפס, אנחנו מבינים את מניעיו, אך גם כבר לא ממש אכפת לנו ממנו, או מנשמתו, שרק מיסטיק וצ’ארלס אקסבייר עדיין מעוניינים לחלץ.
אפוקליפס ופרשיו
מה שמביא אותנו אל הנבלים התורנים. חוץ ממגנטו, אפוקליפס גייס שלושה מוטאנטים נוספים: אנג’ל, סיילוק וסופה.
את אנג’ל מגלם בן הארדי (Ben Hardy), ומעבר לכך שברשותו כנפיים מרשימות שיורות להבים מתכתיים, אין עוד הרבה דברים לומר עליו. גם סיילוק (Psylock), המגולמת על ידי אוליביה מאן (Olivia Munn) מ”חדר החדשות” מוצגת תחילה כדמות די מסקרנת, אך במהרה הופכת לעוד נשק בידיו של האויב.
ההופעה המעניינת היא של אלכסנדרה שיפ (Alexandra Shipp), שמשחקת גרסה צעירה ומרדנית של אורורו מנרו (Ororo Munroe), המוכרת לנו כ”סופה”. היא נכנסת לנעליה של האלי ברי, ששיחקה את גרסתה המבוגרת של סופה בסרטים הראשונים, ובעוד שאין לה תפקיד גדול מאד בסרט, המראה והמשחק שלה מעבירים במדויק את סופה הצעירה, שלא פגשה עדיין את אקסבייר, ומחפשת את מקומה בעולם עוין, שמפחד מכוחותיה העצמתיים. עתיד סרטי האקס-מן לא ברור לחלוטין עדיין, אך אם יפיקו עוד סרטים עם השחקנים הנוכחיים, שיפ עושה רושם של ליהוק פנטסטי גם לסרטים שבעתיד (שיהיה).
ומה עם הנבל המרכזי, אפוקליפס בכבודו ובעצמו? ראשית, שמו הוא עין סבאח נור (En Sabah Nur), או “אן סאבה נור” לפי הכתוביות, אז זה תלוי את מי שואלים, ובאף שלב הוא לא נקרא “אפוקליפס”, לפחות לא ישירות. אן סאבה נור הינו מוטאנט עתיק ורב עצמה, אותו מגלם אוסקר אייזק (Oscar Isaac) מ”אקס מכינה” ו”מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר“. אייזק הוא שחקן מוכשר, שנכנס לרשימה ארוכה של שחקנים נהדרים שפניהם נצבעו בכחול בשביל הנבלים שהם משחקים. בניגוד לרוב אותם השחקנים, קולו של אייזק גם עוות, כדי לתת לו עומק ורבדים רבים של כל מאות הגלגולים שהוא עבר, שזה מרשים, אך מי שבא לראות את אייזק, לא יחווה הרבה ממנו.
אן סאבה נור ליווה את האנושות עוד מימי אנשי המערות, ובתקופה הזו הוא העביר את תודעתו בין מוטאנטים שונים, וזכה בצורה כזו בכוחותיהם. הוא בן אלמוות, רואה עצמו כאל אחד יחיד ואמיתי, ומעוניין לשלוט באנושות. מדוע? כנראה כי הוא יכול. בתוך כל הרעש והצלצולים סביב הישות העתיקה, לא הושקעה מחשבה רבה מדי במניעים של הנבל, שעושה את מה שהוא עושה כי זה מה שנצפה ממנו, ולא יותר.
הופעתו על המסך גדולה ומאיימת, אך בסופו של יום, בתור הנבל המפלצתי והמפחיד ביותר שהאקס-מן אי פעם התמודדו איתו, הוא לא מספק במיוחד. הוא צועק וזועק ומטיח איומים, אך הפעולות המפחידות שלו מתבררות תמיד כחצי-אפויות, כמהלכים חצי-דרמטיים שמרשימים אולי את הדמויות בסרט, אך לצופים זה כבר נהייה סתמי ורפיטטיבי. מאכזב כפליים שבשביל נבל די סתמי ובנאלי שכזה, הנבל המעניין ביותר של האקס-מן, שתמיד יהיה מגנטו, עבר סדנה מזורזת של השטחה ושטיפת מוח מאולצת.
השורה התחתונה
“אקס-מן: אפוקליפסה” הוא סרט אקס-מן. הוא סרט קומיקס, והוא לא מצליח להיות יותר מזה וזה בלבד. הוא לא סרט נורא, אך הוא גם לא מצליח לספק דבר מעבר למה שכבר הכרנו וראינו – גיבורים עם כוחות מיוחדים נלחמים בעד שלום וצדק, ונגד כוחות הרשע שרוצים לפגוע ולשעבד את האנושות. הדרמות האישיות של הדמויות נבלעות לחלוטין בתוך כל מיצג הראווה, שגם הוא לא מהמרשימים שנראו לאחרונה, וטכנולוגית מרגיש כמעט כמו צעד לאחור, עם האפקטים המצועצעים שלו.
ומה שמרגיז מעט זה שלכל אורכו הסרט מתעקש לקרוץ למעריצי האקס-מן הותיקים, החל בהופעה המיותרת של וולברין וכלה בפתרון הסרט, שמי שלא מכיר את הדמויות מראש גם לא יבין בכלל. האם נמאס לנו כבר מסרטי הקומיקס והגיבורים? ודאי שלא! אבל בהתחשב בכמות סרטי הגיבורים שיוצאת למסכים בכל שנה, סתם עוד סרט של “הנה הגיבורים” כבר לא עושה את העבודה כמו שצריך.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.