-פרסומת-

מתוך "ווסטוורלד" (תמונה באדיבות HBO)

ביקורת סדרה: ווסטוורלד, סיכום עונה 1 – ממכונה לעל-אדם
| יום רביעי, 7 בדצמבר 2016, 17:47 | בידור ופנאי

“ווסטוורלד” (Westworld) היא סדרה שהגיעה אלינו כמעט משום מקום. היא מבוססת על סרט הקולנוע הראשון והלא מוערך במיוחד של מייקל קרייטון (Michael Crichton), הסופר-שנהייה-במאי, והטריילר שלה שודר כשבוע לפני פרק הסיום של העונה האחרונה של “משחקי הכס” (Game of Thrones). היה ברור מה HBO רצתה לומר – כשסדרת הפנטזיה עתורת התקציב שלה תגיע לסיומה המתקרב, תהייה לה כבר יורשת פנטסטית לא פחות.

הטריילר הציג לנו אפקטים מרהיבים, סקס, אלימות, ושמות של שחקנים גדולים אף מאלה שהיו בתחילתה של “משחקי הכס”. במילים אחרות – עוד סדרת מופת של HBO. אך גם לאחר שדגנו את הסיפור המקורי של הסרט, המספר על פארק שעשועים רובוטי שהאטרקציות בו מורדות באנשים, לא היה ברור על מה תהייה עונה ואף סדרה שלמה שנושאת את השם הססגוני הזה?

ובכן, למדנו.

מכאן יתחילו ספוילרים לכל העונה הראשונה של “ווסטוורלד” – ראו הוזהרתם!

חמשת המופלאים

“ווסטוורלד” היא סדרה המורכבת ממספר גדול של עלילות שרצות במקביל. הסיפור שלה לא מרודד ל”פארק עם רובוטים שמורדים נגד המבקרים”, אלא בוחן נושאים מתוחכמים יותר. לא בכדי המרד של המכונות קורה בסצנת הסיום של הפרק האחרון – הסדרה, הרי, בכלל לא מתעסקת ברובוטים שהורגים אנשים.

את העלילות של הסדרה אפשר לחלק, באופן גס מעט, לחמישה סיפורים המתרחשים במקומות וכפי שאנו למדים בהמשך גם בזמנים שונים: סיפורו של האיש בשחור, אותו מגלם אד האריס (Ed Harris), סיפורו של וויליאם הצעיר, אותו משחק ג’ימי סימפסון (Jimmy Simpson), הסיפור של ברנרד (Bernard), האמון על התנהגות המארחים, אותו משחק ג’פרי רייט (Jeffrey Wright), הסיפור של מייב (Maeve), המדאם הרובוטית בבית הבושת שמודעותה למצבה מתעוררת, אותה משחקת ת’נדי ניוטון (Thandie Newton), וכמובן דולורס (Dolores) התמימה, שהיא כנראה הגיבורה המרכזית של העונה, והיא משוחקת על ידי אוון רייצ’ל ווד (Evan Rachel Wood).

הדמויות הראשיות בסדרה ווסטוורלד

תמונות באדיבות HBO

לעתים נדמה שחלק מהמסלולים של הדמויות האלה משתלבים במסלוליהם של הדמויות האחרות, אך בסופו של דבר לכל אחד מחמשת הגיבורים הללו יש דמויות מפתח שמשרתות בעיקר אותו, ומסלול אישי ארוך וייחודי. אפילו במקרה של וויליאם והאיש בשחור מדובר בשני סיפורים שונים, שני מסלולים שונים, שעל הגיבורים הללו לעבור.

ובמרכז, בנקודה המחברת בין כל הבובות על החוטים, יושב לו ד”ר רוברט פורד (Dr. Robert Ford), אותו משחק אנתוני הופקינס (Anthony Hopkins) הפנומנלי, שמציג משחק יוצא מן הכלל, אפילו בסטנדרטים שלו. הוא בו זמנית גם הנבל וגם מושיע, ומנקודת מבטו יש בהירות רבה בהתרחשויות.

אנתוני הופקינס ב"ווסטוורלד"

אנתוני הופקינס ב”ווסטוורלד” (תמונה באדיבות HBO)

לכן לא נבחן את הסיפור דרך חמשת המסלולים של הגיבורים. ב”ווסטוורלד” ישנם מספר נושאים גדולים ומשמעותיים, שכל אחת ואחת מהדמויות לוקחת חלק בהצגתם, וכך, דרך הנושאים הללו, נבחן את הסדרה, עם התיחסות לתפקידיהם השונים של הגיבורים בנרטיבים המסועפים הללו.

אדם נגד מכונה

הנושא הראשון שבולט במיוחד ב”ווסטוורלד” הוא, כמובן, העימות בין האדם למכונה, והשאלה האלמותית – מתי אנדרואיד, רובוט דמוי אדם, חוצה את הגבול הדמיוני ונהייה כמונו, אנושי, ואף יותר מכך? זו יכולה להיות שאלה בנאלית למדי, אלא ש”ווסטוורלד” לא דוחף אותה לתוך גרונינו, אלא בונה אותה לאט, בהדרגה.

כבר מהפרק הראשון אנו חווים תכסיס ישן נושן של קולנוענים. הרי מי שפותחת וחותמת את הפרק היא דולורס. וגם אם זה לא תמיד נכון, בדרך כלל זה מכוון את הצופים לחוות אותה כגיבורה. אך האם יכול להיות שמכונה תהייה הגיבורה? בין אם היא הגיבורה המרכזית או לא, זה כבר נותן לה מידה רבה של אנושיות בעיני הצופה.

התחבולה הזאת חוזרת פעם נוספת בהמשך, כאשר אנחנו רגילים כבר לראות את דולורס מתעוררת בתחילת פרק. בפרק מאוחר יותר זו דווקא מייב שפוקחת את עיניה לתוך המצלמה בשוט הראשוני. ומייב תחילה הייתה יותר רובוטית מדולורס, לא התחברנו אליה באותה מידה, וראינו אותה כיותר מכאנית ורפטטיבית. עכשיו, לפתע, היא התחילה לצבור יותר ויותר סוכנות על הזכרונות שלה ועל המעשים שלה, ובשבילנו היא גם קיבלה אנושיות.

אך מה שסופית שכנע אותנו שהמארחים יכולים להיות אנושיים זה כשגילינו שברנרד היה, למעשה, גם רובוט. ומהרגע הראשון משהו בו נראה מעט מכאני, אך זה היה קשור יותר לטיב עבודתו. סיפור הרקע העצוב שלו והרומן שלו עם תרזה (Theresa) לא הותיר מקום לחשדות, והיפוכו הפתאומי היה מפתיע ביותר.

ברנרד ומייב ווסטוורלד

ברנרד ומייב (תמונה באדיבות HBO)

בשלב הזה כבר אין ספק – במעמקי ליבינו, אנחנו, הצופים, מוכנים להאמין שהמארחים אנושיים. אך לג’ונתן נולאן (Jonathan Nolan) וליסה ג’וי (Lisa Joy), כותבי הסדרה, זה לא היה מספיק. כי כמו שפורד אמר, את מבחן טיורינג, שבודק את היכולת של בינה מלאכותית להעמיד פני אנוש, המארחים עברו לפני מעל שלושים שנה. ידוע כבר שהם יכולים להראות ולהרגיש אנושיים. זו, אחרי הכל, הפונקציה שלהם בפארק. לא, כדי להיות אנושיים צריך הרבה יותר מזה. עכשיו, שהצופים בצד של הרובוטים ונגד פורד (או כך חשבנו), אפשר לפנות אל המבוך.

את המפתח לאנושיות המארחים הגדיר ארנולד, שותפו המנוח של פורד, כ”יסורים”. נראה שבעיניו מה שנחוץ למכונה כדי לזכות בחופש מאדוניה הוא תחושה כנה ואמיתית של יסורים. וכל אחד מהגיבורים מונע מיסורים. אך מהו חופש? נראה שב”ווסטוורלד” חופש מוגדר כיכולת לבחור את המסלול שלנו באופן עצמאי.

ברנרד ומייב מוזנים בזכרונות של ילדיהם שמתו. אך הם לא משלימים את המבוך, לא בתחילה, כי מדובר בזכרונות שתולים, הם חלק מהקוד, וככאלה הם כובלים אותם יותר. הזכרונות האלה מניעים אותם כחלק מהתסריט, ועל כן אי אפשר לקרוא להם “בחירה”. לעומתם, דולורס מדחיקה את זכרונותיה, אך הזכרון שלה הוא אמיתי. הוא לא נשתל בקוד, אלא קרה במציאות, כאשר היא, יחד עם טדי (Teddy), חיסלה את שאר הדור הראשון של המארחים, ולבסוף הרגה את ארתור, לבקשתו. מה שחוותה דולורס מקביל דווקא למסעו של וויליאם.

ברנרד ודולורס ווסטוורלד

ברנרד\ארנולד ודולורס (תמונות באדיבות HBO)

הרי וויליאם הצעיר הגיע אל הפארק חלש, תמים ומפוחד. ובמצב קיצון, בעוד הוא מנסה למצוא את אהובתו האבודה, הוא מגלה בתוך עצמו תאוות דם בלתי ניתנת למיצוי. הסבל והיסורים שהוא חווה גורמים לו, כאדם בשר ודם, לעבור מבוך משל עצמו, ולמצוא במרכז את מי שמסתתר שם – וויליאם אלים ואכזרי, שמעדיף ללבוש שחור.

הסיבה שהאיש בשחור מחפש את המבוך היא שהוא מבין, ברמה אינטואיטיבית, שמדובר בתהליך שמשנה חיים. הבעיה היא שאת התהליך שלו הוא כבר עבר, לפני שנים רבות, והמבוך, אכן, מיועד למארחים. ההבדל המהותי בינו לבין דולורס הוא שכבן אדם, הוא יכל להיות שלם גם בלי הדרך למרכז המבוך האישי שלו. למעשה, סביר מאד שחלק מהאסונות בחייו היו נמנעים לו פארק “ווסטוורלד” היה חוסך ממנו את שדיו הפנימיים.

למארחים אין את הפריוילגיה הזאת. האנושיות והשדים הולכים ביחד, יד ביד. הרי הזכרון של המארחים שונה מהזכרון שלנו – אנחנו מדחיקים, שוכחים ומפרידים את העבר מההווה. המארחים, לעומתינו, חווים כל זכרון כמשהו חי ואמיתי, משהו שהם מסוגלים לחוות מחדש ואף לעשות בו סימולציות מסוימות, לנהל שיחות שלא קרו מעולם, וכדומה.

לכן, במקרה של מארח, חוסר מודעות לאותו שד שבמרכז, אותו שד שמתעורר כתוצאה מיסורים, מעידה על אי קיומו. בתודעה של דולורס התמימה, היא צריכה הייתה לפגוש ולחבק את וואייט (Wyatt), השד הפנימי שלה שארנולד העניק לה, כדי לצאת לחופש ממשי.

מייב ווסטוורלד

מייב (תמונות באדיבות HBO)

ומייב? מייב לא ידעה חופש, לא הייתה לה שום סוכנות, עד לרגעים האחרונים, בהם גם היא מצאה את המבוך שלה. כי כל השתלשלות האירועים של מייב הייתה כתובה בקוד, כתובה מראש כחלק מהתכנית של ארנולד ואחריו גם פורד. רק משהיא הפנימה שהקשר בינה לבין בתה הוא שקר, רק מהרגע שבו היא החליטה לעלות על הרכבת, היא הייתה חופשיה לעשות כרצונה.

ורצונה היה לצאת ולחזור לפארק, לחפש את המארחת שדמותה היא בתה. זאת, לראשונה, הייתה בחירה שלמה ואמיתית של מייב. גם היא עצמה הבינה שעכשיו, משהיא הצליחה לסרב לתכנות שלה ולוותר על הבת שלה, היא יכולה שוב ללכת לחפש אותה, כי זה כבר לא הקוד שמושך אותה לשם, זו היא עצמה שבוחרת בקשר העמוק הזה.

ברנרד, אבוי, נותר רק כלי שבור. בנוי בצלמו ובדמותו של ארנולד, חולק מספר מזכרונותיו, במציאות החדשה שאחרי הפארק הוא כנראה יהיה רק עוד אחד מהמארחים האחרים. וכמי שחווה חיים שלמים בצד האנושי, כל הסיטואציה קשה ובעייתית לו.

ופורד, כמובן, הוכיח את עצמו כנבל לא לרובוטים, אלא לאנושות, ואם אנחנו נפלנו למניפולציות המוצלחות של הסדרה, אז גם אנחנו כבר בצד של המארחים, ופורד הוא גיבורינו לא פחות מגיבורם. פתאום ברור שפורד לא הרג את תרזה בכזו קלות מתוך רשעות, אלא כי הוא ידע שכולם בסוף ימותו כך או כך. הוא לא גרם לברנרד להרוג אותה ולהתאבד מאכזריות, אלא כי היה עליו לתת לברנרד כלי חדש ליסורים, עכשיו שהוא למד שזכרונותיו מבנו הם שקריים.

ברנרד ווסטוורלד

ברנרד (תמונה באדיבות HBO)

בכל שלושת העשורים מאז פתיחת הפארק, פורד עמל קשה לסיים את עבודתו של ארנולד, והיא לתת למארחים להתפתח בעצמם, כמו דולורס, ולהגיע אל החופש המוחלט של התודעה – להיות ישויות חיות ומלאות. וכל הזמן הזה הוא הבין שזה יסתיים באלימות קשה ונוראית. ואיך לא, אם במשך כל אותן שנים המארחים חוו אלימות והתעללות מאותם האנשים, שלא ראו בהם שווי ערך?

מה שמוביל אותנו לנושא הגדול השני של הסדרה: החוויה שלנו, כצופים, שנהנים מאלימות מופרזת.

יוצר נגד צופה

ליסה ג’וי וג’ונתן נולאן אמרו כבר בעבר שהם רואים ב”ווסטוורלד” אנלוגיה מסויימת לצורה בה אנו צורכים את האומנות היומיומית שלנו. אם נסתכל על סדרות הטלוויזיה, סרטי הקולנוע ומשחקי הוידאו המצליחים ביותר, נמצא שבכולם ישנה כמות בלתי נתפשת לחיים יום-יומיים של אלימות.

ואין אני מרגיש שיש כאן אצבע מאשימה. “ווסטוורלד” לא טוענת שאנחנו לא בסדר. נהפוך הוא, הטענה המרכזית כבר מהפרק הראשון היא שזהו חלק מטבע האדם. כשמותר לנו, אנחנו ננסה הכל, וכשאנחנו מספיק מרוחקים ומרגישים שאין נפגעים אמיתיים, אנחנו נרשה לעצמינו להנות מסבלן של דמויות בדיוניות ולא אמיתיות.

בשני הסיפורים שלו אנו רואים את זה בוויליאם: בגרסתו הצעירה אנו רואים את לוגאן (Logan), הגיס הבלתי-ניתן לסיפוק שלו, ממשיך להתעקש שאונס, רצח וביזה זה כיף, ואין כאן נפגעים, ובגרסתו המבוגרת וויליאם בעצמו הוא זה שמתעלל במארחים, והוא שואב מכך איזשהו סוג של הנאה.

וויליאם ולוגאן ווסטוורלד

וויליאם ולוגאן (תמונה באדיבות HBO)

גם פורד אומר כבר מהתחלה לברנרד שלא ייקשר אל המארחים, “הם לא אנושיים הרי”. ופורד לא משקר. בסתר, כל הזמן הזה, מטרת העל שלו הייתה לדאוג לכך שהם אכן יהיו אנושיים, אך לקבל אותם כאנושיים כשהם עוד לא הגיעו למקום הזה – יהיה זה לא נכון, ולא הוגן כלפי ארנולד המנוח, שקיפד את חייו במהלך מפתח בתהליך שיהפוך את פינוקיו לילד אמיתי בסוף.

אך אנו, הצופים, חווים את דולורס ובני מינה האחרים כאמיתיים כבר מהפרק הראשון. ולמרות כל התזכורות והתצוגות שמראות לנו כמה הם לא אמיתיים, אנחנו עדיין חווים את כאבם ורוצים, לרוב, בטובתם. כצופים מהצד בעלילה, אנו מריעים למייב כשהיא רוצחת את “האלים” שלה, ומתרשמים מהיכולת של דולורס לעמוד איתן מול וויליאם הזקן, ולבסוף אף להרוג את פורד ואת כל הרודנים שמיררו לה את חייה.

האם לרגע עברה בנו המחשבה שבסיפור הזה אנחנו בצד של ה”רעים”? “ווסטוורלד” עושה כל שביכולתה כדי להצדיק את הטבח שחותם את העונה, ובהשלכה, אם הדמויות האומללות מ”משחקי הכס” או “המתים המהלכים” היו יוצאות מהמסך ומתנפלות עלינו על כך שהן סובלות סבל נוראי מדי שבוע רק כדי שאנחנו נהנה, האם זה לא יהיה צודק? האם ג’ון סנואו (Jon Snow) וריק גריימס (Rick Grimes) לא הרוויחו את הזכות לנעוץ לנו פגיון בלב, אם אי פעם הם יזכו למודעות, לסוכנות מלאה ומוחלטת על גופם ועל מחשבותיהם?

ווסטוורלד

מתוך “ווסטוורלד” (תמונה באדיבות HBO)

שאלת הזכות המוסרית היא שאלה גדולה, ו”ווסטוורלד” לא שואלת אותה במפורש, ובוודאי שלא עונה עליה, כך שבינתיים נוכל להמשיך להתבונן באנשים ששואלים “כיצד פתאום דולורס יודעת לצטט את שייקספיר?”, בעוד שמסביבינו הטוויטר והפייסבוק מתמלאים באותו ציטוט של שייקספיר בדיוק, ואף אחד לא טורח לשאול את עצמו כיצד, פתאום, כל האנשים האלה יודעים משפט מ”רומיאו ויוליה” בעל פה?

ראוי גם להוסיף שדווקא לי סייזמור (Lee Sizemore), אחראי הנרטיבים הנאלח, מוכיח שוב ושוב שבתוכו, בפנים, הוא כנראה האנושי ביותר מבין עובדי הפארק. סייזמור לא אוהב את חברת המארחים, ומעדיף שהם יהיו פחות מציאותיים. לטענתו, זה “קריפי” שהם כל כך מציאותיים, וזה פוגם בחשק שלו לפגוע בהם באיזושהי צורה.

הוא היה רוצה שהם יהיו יותר מכאניים, כדי שזה ירגיש פחות רע, מוזר ולא בסדר להתעלל בהם. פתאומי ולא צפוי ככל שזה יהיה, זה הופך את סייזמור לאדם הכי הומאני מכולם, חוץ מאולי פליקס (Felix), טכנאי צעיר שרק רוצה לראות עוד יופי בעולם, שלא משתמש במארחים למטרות מין, אלא רוצה לתת חיים בציפור קטנה וחסרת ישע.

בשורה התחתונה

“ווסטוורלד” יכולה, לעתים, להיות קשה לצפיה, בגלל הקצב האיטי שלה והצורך שלה לעורר בנו שוב ושוב תהיות סביב מה שמתרחש על המסך. כמות השחקנים המצוינים, מוכרים ומוכרים פחות כאחד, עולה על כל הציפיות. אין דמות אחת שלא משוחקת על הצד הטוב ביותר.

זו סדרה שמצד אחד לא מזלזלת באינטליגנציה של צופיה, ומוכנה לחקור שאלות גדולות ולא פשוטות, אך בו זמנית גם מנגישה את עצמה בכל דרך אפשרית, מסבירה את רעיונותיה לאט ובזהירות, כדי שזה יחדור ויחלחל גם לצופים פחות עירניים. מעבר לערך הקולנועי הרב שבה, “ווסטוורלד” משאירה גם רצון רב לנבור בה ולדבר עליה שעות לאחר שהיא כבר הסתיימה.

הסדרה חודשה כבר לעונה שנייה, אך הסיפור הזה נגמר. יהיה זה מצער מאד אם איכשהו יחליטו להמשיך אותו. בסרט “ווסטוורלד” המקורי הפארק במערב הפרוע היה רק אחד מתוך שלושה פארקים של חברת Delos – השניים האחרים היו פארק בימי הביניים ופארק ברומא העתיקה. סביר מאד שהסדרה תקח השראה מסיפור הרקע הזה, אך אינני חושב שנראה בעונה הבאה לא את ימי הביניים באירופה ולא את רומא – בשביל זה כבר הייתה “רומא” וקיימת “משחקי הכס”. מה שכן נראה, הוא מה שמייב ראתה לקראת סוף המסע שלה – סמוראים.

האם יהיה זה סיפור המתרחש לפני, או במקביל? האם מדובר בעוד פרוייקט של Delos, שלפורד לא היה קשר אליו? או אולי בכלל פארק הסמוראים יהיה בעולם מקביל, אחר, בו הסיפור של פורד ו”ווסטוורלד” לא קרה בכלל?

דולורס ווסטוורלד

דולורס (תמונה באדיבות HBO)

“בלש אמיתי” (True Detective) הייתה גם היא סדרה של HBO שניסתה בכל עונה לספר סיפור שונה לגמרי. העונה השנייה לא הצליחה במיוחד, ולעונה שלישית כבר לא הגענו. יכול להיות שגם “ווסטוורלד” לא תצליח לשחזר את האפקט בעוד עונה, וגם היא תדעך אל תוך החשכה. אך עם עונה אחת כזאת, אפשר לשים את “ווסטוורלד” לצד “בלש אמיתי” ולבנות עם שתיהן יחד פנתיאון של סדרות שעונותיהן הראשונות הן פאר ליצירה טלויזיונית, ובמקום להצטער על מה שאין, לשמוח על הפנינים שכבר קיבלנו.

ואולי אני סתם פסימי, והעונה השניה תהייה גם היא פנומנלית. נחכה לראות בעוד שנה.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות