רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים (Rogue One: A Star Wars Story) הוא הנסיון הראשון של דיסני (Disney) ו-Lucasfilm לסרט ביקום של “מלחמת הכוכבים” שאינו חלק מהסאגה המרכזית, אלא סיפור צדדי קטן ועצמאי. הסרט מבוסס על שורה אחת מתוך הטקסט המטפס שבתחילת “פרק 4 – תקווה חדשה”. האם היה צורך להרחיב את השורה הזו לסרט שלם?
העלילה
ג’ין ארסו (Jyn Erso), אותה משחקת פליסיטי ג’ונס (Felicity Jones), היא בתו היחידה של גיילן ארסו (Galen Erso), אחד המהנדסים הראשיים של כוכב המוות, אותו משחק מאדס מיקלסן (Mads Mikkelsen). גיילן ניסה להמלט מהאימפריה הגלקטית, אך ללא הועיל. לפני שנתפס כדי שימשיך לעבוד על הפרויקט, הספיק לשלוח את ג’ין לאחד ממנהיגי המחתרת הנלחמת נגד האימפריה, סו גררה (Saw Gerrera), אותו משחק פורסט ויטאקר (Forest Whitaker).
אצל סו היא לומדת להלחם, ומתדרדרת במהרה לפשע, עד שהמורדים אוספים אותה בחזרה כדי לשלוח אותה למשימה מסוכנת במיוחד, במטרה ליצור קשר עם אביה, שמעוניין לסייע למחתרת בהשמדת כוכב המוות.
סיפור מורכב ומעניין
“רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים” מציג קאסט דמויות מאד מוצלח. ג’ין עצמה היא גיבורה יוצאת דופן מעט, שכן היא אנוכית מאד ולא נוטה לשתף פעולה עם אחרים. פליסיטי ג’ונס מצליחה להכניס לדמותה של ג’ין הרבה עוקץ ומרדנות טבעית, אך גם נותנת לדמות להתפתח.
קסיאן אנדור (Cassian Andor), אותו מגלם דייגו לונה (Diego Luna), הוא סוכן חשאי בכיר של המורדים, והוא מפקד על המשימה. גם דמותו מעניינת יחסית, שכן מעבר לקסם הנוכלי בסגנון האן סולו שהוא משדר כמעט מיד, אנו לומדים מהר מאד שקסיאן אינו בוחל באמצעים, ובשם המחתרת מסוגל להיות מאד שפל. בשבילו, “רוג אחת” הוא סיפור של גאולה.
את קסיאן מלווה K-2SO, או K-2 בקיצור, דרויד אימפריאלי שתוכנת מחדש לשרת את המורדים. K-2 הוא דרויד אסטרטגי, והיכולת העיקרית שלו היא לחשב את דרכי הפעולה המועדפות בכל תרחיש, כמו גם את הסבירות להצלחה. בעקבות התכנות מחדש הוא פיתח אופי סרקסטי ומריר, שמועצם על ידי הדיבוב המעולה של אלן טודיק (Alan Tudyk) מ”פיירפליי”.
כמו כן ישנו טייס תובלה אימפריאלי עריק בשם בודהי רוק (Bodhi Rook), אותו משחק ריז אחמד (Riz Ahmed), ושני חברים במסדר עתיק שלא קיים יותר, שמטרתו הייתה לשמור על מקדש ג’דיי שנטוש כעת. אחד הוא רובאי קשוח ושקט בשם בייז מלבוס (Baze Malbus), אותו משחק וון ג’יאנג (Wen Jiang), והשני הוא נזיר עיוור עם רגישות מוגברת לאנרגיות הקוסמיות של “הכוח” (the Force), ששמו צ’ירוט אימווה (Chirrut Imwe) ומשחק אותו דוני ין (Donnie Yen) מ”איפ מן”. צ’ירוט הוא אמן לחימה רציני ומנוסה, על אף העוורון שלו, וין, אמן לחימה מנוסה מאד בזכות עצמו, תרם רבות לכוראוגרפיה של הדמות, מה שמורגש.
מדובר בקאסט דמויות צבעוני ומגוון, כשלכל אחת ואחת מהדמויות יש אפיק אישי ומיוחד להתפתח בו. כמו כן, אנו רואים פילוג גם באימפריה וגם בקרב המורדים. יש מספר עלילות שמתקדמות במקביל זו לזו, מה שיכל לייצר סרט מושלם.
ישנה חוליה חלשה מעט בין הדמויות, והיא של הנבל המרכזי, המנהל אורסון קרניק (Director Orson Krennic), אותו משחק בן מנדלסון (Ben Mendelsohn). מכיוון שהגיבורים הם דמויות משניות ביחס לגיבורי “מלחמת הכוכבים” אליהם אנחנו רגילים, ראוי שגם הנבל יהיה קטן יותר.
מהבחינה הזאת, קרניק עונה לחלוטין על הדרישות – הוא מנהל את הפיתוח של כוכב המוות, אך הוא לא עונה ישירות אל הקיסר, אלא יש עוד מספר דרגים בצבא האימפריה הממונים עליו. כמו כן, הוא נבל די מאיים, במיוחד עם הגלימה הלבנה וחיילי הסער השחורים שלו, אך במידה פרופורציונלית לכישוריהם של הגיבורים.
הסיבה שקרניק הוא נבל בעייתי היא שבניגוד לגיבורים, שאין אבירי ג’דיי ממונים מעליהם, קרניק בא במגע גם עם המושל טרקין (Tarkin), וגם עם ויידר (Vader) בעצמו, מה שמקטין אותו מאד ומסרס אותו מהיכולת להיות הנבל המרכזי הממשי של הסרט.
ובכל זאת, אם רק קרניק היה החוליה החלשה, נראה ש”רוג אחת” היה עדיין סרט מצוין. אלא שישנן בעיות עמוקות וחמורות יותר, שהן הן פוגמות ב”רוג אחת” באופן לחלוטין בלתי הפיך.
עבודה חובבנית
בכל ההיסטוריה של סרטי “מלחמת הכוכבים” לא נראה סרט כה חובבני. מצד אחד, ישנו סיפור הסרט, והוא סיפור מעולה. הוא מורכב, עמוק, עמוס בניואנסים, יש בו דמויות מאד מיוחדות, והוא שונה לחלוטין מכל דבר שראינו עד עכשיו בסרטים האלה. מצד שני, הדיאלוגים חלשים, ממוצעים ומטה, הדמויות אומרות דברים מטופשים, וישנה הנטיה הבזויה לתאר במילים את שקורה על המסך.
כמו כן, “רוג אחת” מחליט מדי פעם להיות קיטצ’י בלי סיבה, כשלפתע הדמויות מתחילות לומר אחת לשניה דברים מרגשים לא במקום, ומוזיקה דרמטית שאינה הולמת את הסיטואציה מכסה סצנות שלמות. בסרט בו אנשים שאכפת לנו מהם נפגעים ואף מתים, סרט שמצפה שנמרוט את שיערינו מראשינו במתח, קשה להתרגש אפילו ברגעים הקשים ביותר, וסצנות גרנדיוזיות רבות פשוט מעוררות פיהוק.
התחושה היא שגארת’ אדוארדס (Gareth Edwards), במאי הסרט, רצה לספק כמה שיותר אנשים בבת אחת, וכמו שקורה לרוב בסיטואציות אלה, הוא נכשל לחלוטין. בנסיון לפנות גם לקהל ותיק וגם לקהל חדש, גם לקהל צעיר וגם לקהל בוגר, ולספק גם את הצופים וגם את המפיקים, אדוארדס הצליח להכניס לתוך סיפור קטן מאד עומס של פרטים מיותרים, בדיחות פרטיות שנמתחות כמו מסטיק והופעות אורח שנעות בין מוגזמות למיותרות לחלוטין. ללא שמץ חוש דרמה או הבנה של מידתיות, אדוארדס הצליח להפוך את “רוג אחת” גם לפריקוול, גם לסיקוול, וכל הזמן הזה שמר על הסרט לחלוטין לא רלוונטי.
בשורה התחתונה
“רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים” יכול היה להיות אחת מהיצירות המיוחדות והמעניינות יותר בעולם הרחב של “מלחמת הכוכבים”. במקום זה יצא פלסטר, סרט שמדביק באופן מגושם את “פרק 3” אל “פרק 4”, והופך כל הופעת אורח לחגיגת פאנדום מיותרת.
“רוג אחת” הוא בהחלט הישג מרשים, שכן לקחת סיפור מסגרת טוב עם דמויות מצוינות, ולהחריב אותו לחלוטין בכתיבה חלשה, עריכה רשלנית ובימוי חסר מעוף אפשר רק עם שימוש נרחב ב”כוח”, כנראה. ואם תהיתם איך הוא משתלב בסדר הצפיה של הסאגה הקיימת, התשובה היא כנראה: “הוא לא”.
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.