ביקורת סדרה: Powerless, עונה 1 פרק 1 – מבדר אך מקרטע

מתוך Powerless (תמונה: NBC) מתוך Powerless (תמונה: NBC)

Powerless היא סדרה חדשה של רשת NBC בעולם גיבורי העל של DC. בניגוד לשלל הסדרות האחרות ביקום הטלויזיוני הזה, Powerless היא סדרת גיבורי על ללא גיבורי על. היא עוקבת אחרי חייהם ועבודתם של עובדים בחברת Wayne Security, חברת בת של תאגיד העל של ברוס וויין (Bruce Wayne), המפתחת פתרונות לקורבנות חסרי-כוחות של מתקפות של נבלי-על.

Powerless ממצבת את עצמה כקומדיה חסרת-בושה, שלא מפחדת לצחוק על הז’אנר שמתוכו היא צמחה. משתתפים בה שניים משחקני הקומדיה היותר ורסטיליים בתחום – דני פודי (Danny Pudi) מ”קומיוניטי” (Community), ואלן טיודיק (Alan Tudyk) מ”פיירפליי” (Firefly) ו”רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים” (Rogue One: A Star Wars Story). לצדם משחקים עוד לא מעט שחקני קומדיה מוכשרים, בסדרת גיבורי-על שמנסה מאד להיות הסדרה הקלילה ביותר מכל סדרות גיבורי-העל שבסביבה, לפחות כשמדובר בסדרות של DC או מארוול (Marvel).

מכאן יתחילו ספוילרים לפרק – ראו הוזהרתם!

סדרה במתח קיומי

ישנה תחושה ש-Powerless מאד מתאמצת להיות מה שהיא. בדומה לוואן וויין (Van Wayne), דמותו של טיודיק, נראה שהסדרה מנסה להוכיח כמה היא “קלילה” ו”מצחיקה” ו”נשכנית”. בשונה מוואן, היא כנראה רוצה גם להצליח ולספק את הלקוחות שלה. המאמץ הזה גורם לה להרגיש קצת מאולצת.

בעולם רווי בסרטים וסדרות של גיבורי על, הרעיון מאחורי Powerless פשוט ואלגנטי. כיום, גם האדם המנותק ביותר, שמנסה בכוח להמנע מתוכן פופולרי מכל סוג, נחשף במידה כזו או אחרת לעולם גיבורי על. חלקינו כמו אמילי (Emily), גיבורת הסדרה המגולמת על ידי ונסה הדג’נס (Vanessa Hudgens), מצפים בהתלהבות לבוא במגע עם העולם הקסום הזה, וחלקינו אדישים כמו הגבר בחליפה שברכבת, שרק רוצה להגיע לעבודה עם כמה שפחות אינטרקציה עם כל המוזרים בטייטס.

אך Powerless לא מסתפקת בפשוט ואלגנטי. חלק מזה זה לטובה – וואן וויין, לצורך העניין, הוא דמות מצוינת. הוא מוגזם ומופרך עד כדי כך שהוא קובע את הטון של הסדרה כולה, ועל הדרך מדלל מעט את אמילי, שנראית ומרגישה, ביחס אליו, הרבה יותר נורמטיבית. מצד שני, ההגזמה הזאת מתחילה להתפספס כשמגיעים לצוות ה-R&D שבראשו אמילי עומדת.

הצוות מורכב מלא מעט אנשים, אך במרכז ישנם שלושה מפתחים צבעוניים במיוחד – רון (Ron), אותו משחק רון פנצ’ס (Ron Funches), וונדי (Wendy), אותה משחקת ג’ני פירסון (Jennie Pierson), וטדי (Teddy), אותו משחק דני פודי. בעוד ששלושת השחקנים האלה מצחיקים בפני עצמם, שלוש הדמויות האלה הן לא ממש דמויות, וגם לא מנסות להיות.

מתוך Powerless (תמונה: NBC)
מתוך Powerless (תמונה: NBC)

זאת מכיוון שהדמויות האלה מתבטאות אך ורק בגימיקים שלא מלמדים אותנו שום דבר. בעוד שאותם גימיקים עשויים להתפרש כ”פיתוח דמות”, בפועל הם ריקים מתוכן, מכיוון שהם לא מתחברים לשום דבר שייחודי באף אחת מהדמויות. וונדי היא זאת שלא השתתפה במתנה לאמילי בסוף הפרק, אך זה יכל להיות גם טדי. טדי הוא זה שמייחס חשיבות רבה מאד לצבע, אך זה יכל להיות גם רון. שלושת הדמויות הללו, בשלב הזה של הסדרה, עדיין זהות לחלוטין מבחינת התפקיד שלהן, הן בצוות, והן בעלילה – שלושה מדענים צעירים שקיצצו את כנפיהם, והם מקשים על המנהלת החדשה.

אף על פי ששלושתם זהים לחלוטין במהותם, כותבי הפרק כבר התחילו לחלק להם “גאגים”, בדיחות פרטיות שכאלה שאמורות להצחיק אותנו מתוך הכירות עם הדמויות. וכשסדרה מנסה לספר בדיחות פנימיות לקהל שעדיין לא בפנים, זה מרגיש נואש. נואש יותר מלגנוב חליפות מלקסקורפ (Lexcorp) ולחקות אותן.

הרפרנסים הפנימיים הם, כנראה, מה שהסדרה רוצה שיהיה הכוח העיקרי שלה. כל עניין המודעות העצמית גם עובד, כשזה מעט עדין יותר. עקיצות קטנות על חשבון ז’אנר גיבורי העל, או בדיחות שהופכות את הציפיות שלנו כלפי מצב כזה או אחר, הן בדיחות שיעבדו תמיד, ועובדות גם בפרק הראשון. מנגד, ישנו נסיון לפתח לדמויות ב-Powerless התנהגויות של ארכיטיפים מוכרים מסדרות וסרטים אחרים, עם קריצה לצופים, מתוך חשיבה מוטעית שכל מה שצריך בשביל סיטואציה מצחיקה זה שנבין ונזהה אותה.

מתוך Powerless (תמונה: NBC)
מתוך Powerless (תמונה: NBC)

ישנו מקום רב לפיתוח דמות מעניין ב-Powerless, אך בפרק זה הכל הוקרב על מזבח ה”מטא”, תחושת ה”אנחנו יודעים שאתם יודעים שאנחנו יודעים” שסדרות קומיות רבות משחקות עליה היום. ולסדרות מסוימות זה גם עובד, אבל דווקא ל-Powerless יש רעיון בסיסי מוצלח והומוריסטי מספיק שלא מצריך גם ג’אגלינג של אפיוני דמויות קצת עבשים.

דוגמה טובה מאד לבעיתיות בזה היא ג’קי (Jackie), מזכירתו של וואן המגולמת על ידי כריסטינה קירק (Christina Kirk). ברגע היחיד בפרק בו יש לה הזדמנות לגלות לנו משהו על עצמה, היא מצביעה על כך שאמילי היא סתם דמות בנאלית, וג’קי גם הייתה אותה הדמות, ועכשיו היא נהייתה כבר דמות אחרת, ושתיהן די בנאליות, בין אם נאיביות או ציניות, כי הן חד מימדיות לחלוטין, דבר ש-Powerless מנסה להתגאות בו באופן קצת מוזר.

בשורה התחתונה

ל-Powerless יש פוטנציאל אדיר. היא בקלות רבה תוכל לפנות גם לאלה מאתנו שממש מאושרים מכל מופע חדש של גיבורים, וגם לאלה שלחלוטין כבר מאסו בז’אנר. בשביל שהיא תהייה סדרה טובה, אבל, היא צריכה גם לגבש זהות משל עצמה. בשלב הזה נדמה שנלקחו רעיונות מ”קומיוניטי”, “צוות איי. טי.” (The IT Crowd) ו”מינדי” (The Mindy Project), נזרקו לבלנדר יחד ותובלו בקצת ברוס וויין.

הרעיון של הסדרה מספיק מוצלח כדי לצפות בה גם בלי פודי וטיודיק. הביצוע הסופי, מצד שני, עשוי להיות כזה שגם פודי וטיודיק לא יצילו אותה. ברגעים המצחיקים היא לא מספיק מצחיקה, ברגעים המרגשים היא לא מספיק מרגשת, והיא מעדיפה לסמן את מה שהיא רוצה להיות במקום ממש להיות שם. כמו אחרי דייט שמשאיר בפה טעם מוזר, ודאי ניקח אותה לעוד סיבוב או שניים, אבל ביחס לפוטנציאל האדיר שגלום בה, Powerless תצטרך להוכיח שהיא לא לחלוטין חסרת אונים.

ולא, אם כל פרק יסתיים בעוד סיפור על איך באטמן מיישם את הטכנולוגיות של הגיבורים, זה לא יהיה “הדבר הכי מגניב אי פעם”. נחמד, משעשע, מדי פעם אולי קצת מרגש, אבל על “כולנו בצילו של באטמן” אין סיבה לבנות סדרה, במיוחד סדרת קומדיה.


חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.

הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.

השוואת מפרטים