-פרסומת-

מתוך "אמא!" (באדיבות גלובוס מקס)

ביקורת סרט: אמא! – פולנסקי בנוסח ארונופסקי
| יום חמישי, 19 באוקטובר 2017, 11:00 | בידור ופנאי

קוראים יקרים, אם חיפשתם המלצה לסרט, לצערי כל שאוכל לעשות זה רק לחזור אחר כל הביקורות שאולי כבר ראיתם וקראתם, כשהסרט יצא לפני כחודש בארצות הברית: “אתם כנראה לא תאהבו את ‘אמא!’ (!mother), אבל אתם חייבים לראות אותו”. עכשיו כשמגיע סוף סוף הסרט לישראל, אוכל לומר כי לטעמי מדובר בסרט מצוין, אבל הוא לחלוטין לא מיועד לכל אחד. למה? בשביל להסביר את זה, אהיה חייב לעבור ל…

ספוילרים!

דארן ארונופסקי (Darren Aronofsky) הפך לבמאי במאי שיכול לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה. אחרי “רקוויאם לחלום” שהפך כמעט מיד לסרט פולחן, ו”ברבור שחור”, שהיה לאחד מהמקרים הנדירים בהם מבקרי הקולנוע וקהל הצופים הסכימו פה אחד שמדובר בסרט לא פחות ממבריק, ארונופסקי יכול לבוא עם כל רעיון, מופרע ככל שיהיה, ולקבל בשבילו תקציב.

כך, למשל, החליט ארונופסקי לספר את סיפור המבול ותיבת נוח, בסרט “המבול”, כאפוס פנטזיה גרנדיוזי, עם יצורים מיתולוגיים וברואי-שטן אימתניים. ויש שיגידו שזה אפילו עבד לו במידה מסוימת, ואני ביניהם. אבל נדמה שסרטו החדש, “אמא!” הוא היומרני ביותר מכולם, שכן דארן ארונופסקי החליט, שעליו לספר סיפור על הקשר בין אלוהים היודו-נוצרי לאמא אדמה, דרך מטאפורה מגושמת שבמרכזה יש משורר, אשתו, ובית משוחזר אחרי שריפה.

מה שארונופסקי כנראה פספס, זה שהסרט, למעשה, מספר סיפור אחר לגמרי – הוא מספר את סיפורו של היוצר, אולי אפילו דארן ארונופסקי בכבודו ובעצמו, והצורה השיטתית בה הוא מחריב את מערכות היחסים שלו פעם אחר פעם, בשם האומנות שלו.

האלגוריה המקראית הבנאלית

אם פספסתם את המטאפורה שנמצאת בסרט, הנה היא לפניכם בכל הדרה – המשורר, אותו משחק חאוויר ברדם (Javier Bardem) הוא אלוהים, ומשרדו הוא גן העדן. אדם וחווה נוגעים בפריט שנאסר עליהם, ומגורשים – במקרה הזה מדובר ברופא ואשתו. בניהם הם קין והבל, כאשר קין, הבכור, רוצח את אחיו הצעיר. על מצחו הוא נושא צלקת – אות קין. המשורר, אלוהים, עוזר למשפחה להתמודד עם הכאב, להם ולכל הקהילה שלהם, ומלמד אותם שהמתים עדיין נמצאים איתנו, כשאנחנו זוכרים אותם, אחת מהפונקציות החשובות ביותר של דת בחיי היום-יום.

כאשר המשורר מצליח לכתוב את יצירתו השניה, הוא שוב נהייה כוכב – הברית החדשה מתקבלת באושר. אך מעריציו הופכים לפנאטים נוראיים, ומתחילים לעשות בשמו דברים איומים. הם רוצחים את בנו של אלוהים ואוכלים את בשרו, כדי שאלוהים ימחל להם, בדומה להקרבה של ישו, שמת בשביל החטאים של האנושות.

כל זה נצפה דרך עיניה של אמא אדמה, אותה משחקת ג’ניפר לורנס (Jennifer Lawrance). היא נותנת את כל כולה כדי להכיל את המשורר, אך האנושות ממשיכה לפגוע בה, לעתים אפילו בשמו. לבסוף, היא קמה על כולם ושורפת את הבית, ומעגל חדש מתחיל – תחילה היו הדינוזאורים, עכשיו אנחנו כאן, ובגלגול הבא, מי יודע?

עד כאן, דימוי מאוד בנאלי ומאוד משעמם, אפילו ילדותי. כאילו שלראשונה בחייו, למד דארן ארונופסקי מהי מטאפורה, ואיך ניגשים אליה. אך בעצם, חבוי בסרט סיפור אחר לגמרי, ככל הנראה תת-הכרתי – סיפור על דארן ארונופסקי בכבודו ובעצמו, על גבר שיוצר, וביצירתו הוא שוב ושוב פוגע בנשים שבחייו.

ג'ניפר לורנס וחאווייר ברדם מתוך "אמא!" (באדיבות גלובוס מקס)

ג’ניפר לורנס וחאווייר ברדם מתוך “אמא!” (באדיבות גלובוס מקס)

למה לא התכוון המשורר

בעולם הספרות קיימת חלוקה ברורה בין פרוזה לשירה. פרוזה היא סיפורת, מילים שמתחברות למשפטים שמתחברים לסיפורים. שירה, לעומת זאת, היא יותר נוזלית, פחות קלה להגדרה, כשמילים לא תמיד מתחברות למשפטים, והרגש שהן מעוררות לרוב יותר חשוב מהמשמעות של המילים עצמן. בתוך המדיום הכתוב, שתי צורות ההגשה האלה שונות לחלוטין.

גם בקולנוע יש מקום לחלוקה בין פרוזה לשירה. רוב הסרטים אותם אנו רואים הם פרוזה, כמובן – השוטים מתחברים לסצנות, והסצנות מספרות סיפור ברור ולינארי, בגדול. אבל ישנם מהלכים, שהם מהלכים שמזכירים יותר שירה, כשהכלים הקולנועיים פועלים יותר על הרגש ועל הלא-מודע, כדי לעורר בנו מחשבות מורכבות יותר, ממה שנצפה על המסך.

סרטיו של ארונופסקי תמיד היו חוצי-ז’אנרים וקשים להגדרה. “פאי” הוא דרמה פסיכודלית על קבלה וחתך הזהב, “רקוויאם לחלום” הוא מעין וידאו-קליפ ארוך מאוד על אנשים שמשמידים לעצמם את העתיד, ו”ברבור שחור” הוא דרמת-אימה על נשיות והתבגרות מינית מאוחרת. אפילו “המתאבק”, שהוא אולי הסרט הכי סטנדרטי של ארונופסקי, מציג מספר אלגוריות לא פשוטות לפיענוח.

אם יש משוררים בעולם הקולנוע, אז אין ספק שארונופסקי הוא אחד מהם. אך “אמא!” הוא סרטו הראשון, שלא משלב פרוזה עם שירה, אלא הוא שיר מתחילתו ועד סופו. וכמשורר כזה, הוא עדיין משורר לא מנוסה כל כך – נדמה שבנסיון לספר סיפור אחד, יצא לו סיפור אחר לחלוטין, עמוק יותר, כואב יותר, שגם מציג אותו באור לא מחמיא בעליל.

דארן ארונופסקי (באדיבות גלובוס מקס)

דארן ארונופסקי (באדיבות גלובוס מקס)

הבא נסתכל על הסרט מזווית שונה מעט – המשורר הוא אלגוריה ליוצר. הוא סוג של אלוהים, בכך שהוא בורא דמויות ועולמות. הוא גר בבית בו הוא גדל, לפני שהבית נשרף עד היסוד, והוא גר בו עם אשתו. אשתו היא, במובן מאוד פשוט, אשתו. והיא הדבר היקר ביותר בחייו, כרגע. היא, מנגד, רואה אותו כעולמה כולו – הוא מבוגר יותר, מנוסה יותר, חכם, רגיש ומפורסם. היא מאוהבת בו, ואהבתה היא שמתדלק את אש יצירתו.

אך לא נדמה שהמשורר מאוהב בה, אלא באהבה שלה אליו. לכן כשאנשים באים כדי לראות אותו, ולדבר איתו, הוא רק רוצה להיות איתם – כי הוא לא מפלה בין אהבה לאהבה, וכל מי שאוהב אותו נאהב באותה מידה. ואנחנו חווים את כל הסרט מהצד של אשתו, ובאופן קיצוני – המצלמה צמודה אליה, חובקת אותה, אופפת אותה, ואנחנו רואים יותר עורף או פנים משאנחנו רואים את שאר הדברים שמתרחשים בסרט. אנחנו ממוקמים במקום בו אנחנו מזדהים איתה ומבינים אותה – היא, חד משמעית, הקורבן של המשורר.

והמשורר לא יודע גבול. אמת, האישה מעט רכושנית מדי – היא לא חשה בנוח עם אנשים שנכנסים לבית שלהם שהיא שיפצה, שמסמל את כל המאמצים שלה בלשקם אותו, לתת לו השראה, להיות לו למוזה, אבל הרכושנות שלה הופכת למוצדקת כאשר אנחנו רואים שבאמת הוא לא יתן לה את הזמן ותשומת הלב שמגיעים לה.

הסצנה החלשה ביותר בסרט היא הסצנה בה האישה נכנסת להריון. זאת נפילה כה חזקה, שהסרט כמעט ולא משתקם ממנה, והיא חזקה כל כך במיוחד בגלל שהיא משבשת את הסיפור. זה חלק שמסופר לא טוב, בכל מקרה, וגם לא ברור מה ארונופסקי מנסה לומר – שכל מה שאשת המשורר רצתה היה תינוק? או שמא זה פשוט הסיפור המקראי החלוש, שמשבש את הסיפור האמיתי שמתחבא מתחת לפני השטח? איך שלא נסתכל על זה, זה חלק שכדאי לשרוד, כדי להגיע למערכה השלישית העסיסית של הסרט.

ג'ניפר לורנס מתוך "אמא!" (באדיבות גלובוס מקס)

ג’ניפר לורנס מתוך “אמא!” (באדיבות גלובוס מקס)

כי במערכה השלישית אנחנו רואים איך כל מאמציה משתלמים – המוות שקרה בבית, יחד עם החיים שנבראו בו, נותנים למשורר את ההשראה ליצור את יצירתו החדשה, והיא הגדולה ביותר שאי פעם הייתה לו. ושם, בעולם התוכן העשיר שנברא כתוצאה מזה, עולם תוכן שמלא באלימות וסגידה עיוורת ליוצר מבולבל, המשורר מאבד את כל מה שהוא לכאורה עבד בשבילו ואהב – את המשפחה שלו, ובעיקר את אשתו. אך אהבתה נשארת איתו, הזכרון שלה מחזיק אותו, עד לאישה הבאה שבאה לחייו.

האמא, דמותה של לורנס, היא לא האישה הראשונה, כפי שניתן לראות בסצנת השריפה בתחילת הסרט, והיא לא האחרונה, כפי שניתן לראות בסצנת המיטה בסופו. היא חיונית ליצירה, אבל במקום מסוים היא רק עוד תחנה, ליוצר שמזין את יצירתו מהדרמה בחייו, ומחריב מערכות יחסים אחת אחרי השניה, בחוסר אונים וללא כוונה תחילה, בשם האומנות.

הקשר בין המשורר לארונופסקי עצמו בלתי מעורער, והעובדה שהוא ולורנס כבר זמן מה במערכת יחסים רק מחזקת את הסימבוליות שבסרט – כעת זו לורנס, הצעירה ממנו משמעותית, שמזינה את יצירתו. אבל הלהבות של היצירה שלו יאכלו אותה, כמו שהן אכלו את אלה שקדמו לה, וכנראה גם את אלה, שיבואו אחריה.

הקשר הפולנ(סק)י

וכאן אנחנו מגיעים גם לקשר הסמוי/גלוי בין דארן ארונופסקי לבמאי הפולני רומן פולנסקי, שנתן לסרט השראה רבה. ספציפית, מדובר בסרט האימה “תינוקה של רוזמרי” מ-1968. הקשר בין הסרטים לא גלוי לעין לחלוטין, עד ששמים לב שאחד הפוסטרים ל”אמא!” הוא הומאז’ ישיר לפוסטר של “תינוקה של רוזמרי”.

בסרטו של פולנסקי, רוזמרי עוברת לגור עם בעלה בבניין חדש, ונכנסת להריון. היא מתחילה לחשוד שהיא מגדלת ברחמה את תינוקו של השטן, ושהשכנים שלה יודעים את זה. היא נלחמת בפלישה של האנשים הזרים לחיי המשפחה שלה, חוששת לשלומה ולשלום תינוקה, ולהשלכות של לידת התינוק על העולם כולו, אם אכן פחדיה נכונים.

מלבד קווי העלילה בעלי הדמיון הקל, ישנם מספר רפרנסים ויזואלים בסרט “אמא!” עצמו, שלקוחים ישירות מ”תינוקה של רוזמרי”. קשה לחשוב שהנסיון של ארונופסקי לרפרר דווקא לפולנסקי הוא מקרי. בשני המצבים מדובר בסרטים שבמרכזם נשים, שהן קורבנות של הגברים בחייהן, ושניהם בוימו על ידי גברים שאכולים מרגשות אשם. רגשות האשם של פולנסקי לא השתפרו, כמובן, כאשר שנה לאחר מכן אשתו ההרה נרצחה באלימות בזמן שהוא איחר לחזור הביתה מלונדון, ועוד עשור אחרי זה, כאשר אנס קטינה בת 13 באחוזתו של ג’ק ניקולסון. אבל אלה כבר סיפורים אחרים.

נראה שאין מתאים מארונופסקי לבחור יצירה של במאי כה שנוי במחלוקת כפולנסקי, כדי להביע ביקורת סמויה על עצמו. וכל הזמן נדמה שהביקורת הזאת סמויה גם מעיניו שלו, אבל אולי אני טועה. אולי בכל זאת ארונופסקי רצה שנראה את הביקורת העצמית הזאת, נלטף את ראשו ונאמר לו “זה בסדר, דארן. אנחנו מבינים. אתה בכלל לא נוראי כמו פולנסקי, אתה אחלה של בחור רגיש, וכל הכבוד שעשית סרט אמיתי כל כך”.

כי במקום ללכת לטיפול זוגי, או פסיכולוגי, דארן ארונופסקי יכול לגייס כמה עשרות מיליונים, ולעשות סרט אלגורי יפהפה ומטופש על התנ”ך. ו”אמא!”, כטיפול זוגי שמוקרן על המסך באמצעי שירה קולנועיים, הוא חוויה יוצאת דופן, שחבל מאוד אם תפספסו. אחרי הכל, הוא באמת במאי מאוד מוכשר. מספיק מוכשר, כדי להראות לכולם כמה העולם הפנימי שלו פגום ומשובש, בלי להתייחס לזה בכלל בשום אופן ישיר.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות