ב-2013 הלכתי לקולנוע לראות סרט על רובוטים ענקיים. הוא נקרא “פסיפיק רים” (Pacific Rim), ובויים על ידי גיירמו דל טורו (Guillermo del Toro), אחד הבמאים המיוחדים ביותר בהוליווד, והאהובים עלי בהתאם. למרות ש”פסיפיק רים” עשה רושם של סתם עוד סרט על רובוטים ענקיים, משהו בו הרגיש שונה. הייתה לי תחושה טובה לגביו.
באולם הקולנוע גיליתי שלא היה לי מושג כמה צדקתי – במשך כל הסרט הרגשתי שאני שוב בן 13, והתלהבתי מכל מה שקרה על המסך. לפחות פעמיים צעקתי בהתרגשות, באמצע האולם, למבוכתי. בצפיה שניה צפיתי פחות בסרט ויותר בחברי, לראות את הבעות הפנים הילדותיות והנהדרות שלהם בכל הרגעים בהם אני צעקתי מהתרגשות בפעם הראשונה.
זמן קצר לאחר מכן קרה החלום הגדול – “פסיפיק רים 2” הוכרז. גיירמו דל טורו התחיל לעבוד על סיפור חדש, והוא יביים את סרט ההמשך. חשוב מכך – נקבע לסרט תאריך, שנפל במדויק על יום הולדתי ה-30. הרגשתי שאני מקבל מסר מהיקום! 30, הגיל המפחיד הזה שאומר שאני “מבוגר” סופית, יהפוך לרגע בו תחתם לעד ילדותי הנצחית!
אבל כמו תמיד במציאות, ההתבגרות הקשה מיהרה לבוא. “פסיפיק רים 2” הושהה, נדחה ולבסוף בוטל. היה ברור שהילדות, אבוי, חלפה לה. אחרי זמן מה הופיע מחדש השיח סביב הסרט, אחרי שכסף סיני החיה את המותג, שהיה פופולרי מאוד ברפובליקה העממית. דל טורו כבר לא ביים אותו, אבוי. במקומו הגיע יוצר “ספרטקוס” סטיבן ס. דינייט (Steven S. DeKnight). עם קאסט חדש וטריילר מצועצע, קיבלנו את “פסיפיק רים: המרד” (Pacific Rim: Uprising).
ולמה אני מספר לכם את כל זה? בטח תאמרו שעם רף ציפיות שכזה, עם כזה חיבור רגשי לסרט מטופש על רובוטים, אין שום סיכוי שלא הייתי מתאכזב מההמשך. תאורטית אתם צודקים, אלא ש”המרד” לא היה מאכזב כמו שפחדתי שהוא יהיה.
העלילה
ג’ון בוייגה (John Boyega) מ”מלחמת הכוכבים” משחק את ג’ייק פנטקוסט, בנו של סטאקר פנטקוסט. פנטקוסט האב היה אחד המפקדים המוערכים ביותר במלחמת הקאיג’ו שנערכה לפני עשור – מלחמה בה מפלצות עצומות מימדים יצאו תקפו את עולמינו, ואנו נלחמנו בהם בעזרת רובוטים ענקיים. אך מאז עבר זמן, פנטקוסט האב מת, והבן, גיבורינו, רחוק מאוד מלהיות הגיבור שאביו היה.
ג’ייק חי בהריסות קליפורניה, וגונב שרידים מהמלחמה כדי להתקיים. הוא נתקל בנערה צעירה בשם אמארה, אותה משחקת קיילי ספייני (Cailee Spaeny). אמארה היא מכונאית מוכשרת, שגונבת גם היא שרידים מהמלחמה – בעיקר שרידים של ייגרים, הרובוטים הענקיים. ג’ייק ואמארה נתפסים, ומקבלים שתי אפשרויות – ללכת לכלא, או להתגייס לצבא, ולעבור אימונים של טייסי ייגרים בעצמם, תחת עינו המשגיחה של טייס ייגרים אותו משחק סקוט איסטווד (Scott Eastwood). הצבא ממשיך להתאמן בייגרים, כי קיים חשש שהקאיג’ו עוד יחזרו.
למד מקודמו את כל מה שצריך
“פסיפיק רים: המרד” הוא לא רק סרט המשך. הוא המשך לסרט שזכה למעמד פולחן מאוד מהר, וככזה הוא יכול בקלות לעורר הרבה אנטגוניזם. מתוך הבנה של הסיטואציה, “המרד” מכבד מאוד את קודמו. ולא מדובר רק בדמויות שחוזרות להופעות קצרות או קצרות פחות, אלא בכל החוויה כולה.
“פסיפיק רים” היה סרט על רובוטים שנלחמים במפלצות ענק. הוא גם היה מחווה לשני ז’אנרים שונים של קולנוע ואנימציה יפנים. הוא היה סרט רב תרבותי, שגיבוריו הגיעו מכל רחבי העולם. הוא היה סרט אקשן ענקי עם דרמה אישית אפקטיבית. והוא כל הזמן ניסה להפתיע את הצופים. “המרד” מנסה לעשות את אותם הדברים.
בסיס הפעילות של הייגרים בסרט נמצא בסין, עם מפקד סיני. בין החניכים הצעירים יש שני רוסים, יפני, סיני והודי, ובין הריינג’רים הבוגרים יש גם מגוון רחב של לאומים שונים. אחרי הכל, כל המדינות שמגיעות לאוקיאנוס השקט הושפעו מהקאיג’ו, וכולן לוקחות חלק במאבק.
יש חוסר איזון כלשהו בין שלושת השחקנים הראשיים. בוייגה מצוין, בגדול. לפעמים התסריט פועל נגדו, עם שורות קצת מטופשות, אבל הוא מספיק מוכשר כדי להתגבר על זה ברוב הזמן. סקוט איסטווד משחק את אותו סטראוטיפ שהוא תמיד משחק – גבר נאה מאוד וקר, וכל הזמן כועס. גרסה קצת עצבנית יותר של אבא שלו, בעצם. בדרך כלל זה מרגיז ומשעמם, אבל כאן זה עובד לטובתו ברוב הזמן. החוליה החלשה היא ספייני הצעירה. בעוד שהדמות שלה סך הכל מעניינת, הטקסטים שלה חלשים והשחקנית הלא מנוסה לא מצליחה להתגבר על זה – מה שגורם לדמות מאוד מרכזית להרגיש מאוד מאולצת ומצועצעת.
ואם כבר מדברים על דברים מצועצעים, אי אפשר להתעלם מהמגרעה הכי גדולה של הסרט כולו.
חיקוי מאוד מורגש
סין הפכה למעצמה טכנולוגית. אבל זוכרים שרק לא מזמן היינו קוראים לדברים “חיקוי סיני” כסוג של גנאי? מוצרים שדומים למוצרים שהם אמורים לחקות, אבל הם בבירור לא עומדים בסטנדרטים המערביים שאנחנו רגילים אליהם? אז ככה מרגיש “פסיפיק רים: המרד”.
כל דבר ב”המרד” מתחשב בסרט המקור וכל דבר עובד כמעין סוג של חיקוי. אצל דל טורו הייתה דרמה – אצל דינייט יש רמזים לדרמה, אבל הדמויות מתפתחות ברגעים שהתסריט דורש את זה, ולא כתוצאה ברורה מהמתרחש בחייהן; אצל דל טורו הייתה כל הזמן תחושה של מימדים ומרחב – אצל דינייט ברור שהייגרים גדולים וברור בערך איפה הם נמצאים, אבל שוב ושוב אנחנו מאבדים את עצמינו במרחבים אורבניים מאוד לא מובהקים, והתנועה בהם גם לא תמיד מובנת.
הקאיג’ו של דל טורו היו מרהיבים, עם זמן מסך שמספיק כדי להכיר כל אחד ואחד מהם מקרוב, על פרטיהם השונים ונשקיהם המפחידים – בעוד הקאיג’ו של דינייט פשוט מופיעים, ואנחנו לא תמיד מצליחים אפילו להבדיל ביניהם.
“פסיפיק רים: המרד” מנסה מאוד להיות “פסיפיק רים”. מצד אחד, אם הוא לא היה מנסה, הוא סתם היה נופל לבורות של “רובוטריקים”. מצד שני, הניסוי שלו לא מספיק טוב ומורגש מאוד, למי שרגיש לזה. ולתחושתי אם אהבתם את הסרט המקורי, גם אתם תהיו רגישים לזה מאוד.
בשורה התחתונה
מכירים את זה שאתם אוהבים ממש סדרה, ואז יוצאת לה עונה שניה שהיא פחות טובה בכל הפרמטרים, אבל היא עדיין מזכירה לכם את מה שאהבתם בקודמת? אז זה “פסיפיק רים: המרד”. אם לא אהבתם את הראשון, כאן בטוח אין לכם מה לחפש, כי מדובר בסרט פחות טוב מכל בחינה אפשרית. אבל אם אהבתם את הראשון מאוד, יש סיכוי שתמצאו נחמה מסוימת בסרט ההמשך, פשוט בשל היותו עוד מאותו הדבר, גם אם כסוג של חיקוי לא אידאלי.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.