-פרסומת-

סיקאריו 2: הנקמה (באדיבות פורום פילם)

ביקורת סרט: סיקאריו 2, הנקמה – חצי סרט באורך שעתיים
| יום חמישי, 28 ביוני 2018, 17:00 | בידור ופנאי

ב-2015 יצא “סיקאריו” (Sicario), סרט שטלטל קלות את עולם הקולנוע. סביר שרוב מי שראה אותו, קבע שמדובר בסרט איטי, יבש ומשעמם – סרט שכמעט ולא קורה בו כלום, למרות כל הדרמה והמתח. אבל הצופים שהסרט דיבר אליהם, במיוחד אלה שצפו בו יותר מפעם אחת, מהר מאוד קבעו לו סטטוס של סרט פולחן. הסרט בוים על ידי דני וילנב (Denis Villeneuve), ונכתב על ידי טיילור שרידן (Taylor Sheridan), שניהם אשפים בז’אנר המתח, במיוחד כשמדובר בסיפורים אווירתיים וכבדים במיוחד. בסרט גם כיכבו אמילי בלאנט (Emiliy Blunt), ג’וש ברולין (Josh Brolin), ובניסיו דל טורו (Benicio Del Toro) בתפקיד הסיקאריו עצמו – מתנקש של קרטלי הסמים המקסיקנים.

כעת יוצא סרט ההמשך, והוא מעורר חששות – אל אלה שלא אהבו את הסרט המקורי, הוא לא מדבר בכלל. ובמקרה של אלה שאהבו ואהבו מאוד, חסרים שני צירי מפתח חזקים – אמילי בלאנט, והבמאי וילנב, שהוחלף בסטפאנו סולימה (Stefano Sollima), במאי טלויזיה איטלקי. ובכל זאת, עדיין מדובר בתסריט של שרידן – כך שאולי, בעצם, יש גם ל”סיקאריו: הנקמה” (Sicario: Day of the Soldado) סיכוי?

העלילה

לאחר שמחבל מתאבד מגיע לאדמת ארצות הברית דרך הגבול המקסיקני, בבית הלבן מתחילים לדאוג. מכיוון שהאחראים הגדולים על הברחת אנשים דרל הגבול הם הקרטלים המקסיקנים, ממשלת ארצות הברית לא מתבלבלת לשניה, ומחליטה להכריז על הקרטלים כארגוני טרור, מה שיתן לה יכולת חוקית להפעיל את הצבא שלה על אדמת שכנתה מדרום. אבל לפני ההכרזה, צריך להכין את הקרקע.

סוכן ה-CIA מאט גרייבר, אותו משחק ברולין, מומחה בשיבוש והטעיית ארגונים וממשלות. מזכיר ההגנה האמריקאי מבקש ממנו אישית לערער את הכח של הקרטלים, וגרייבר מתחיל בתכניות שלו ליצירת מלחמת אזרחים. לשם כך הוא שוב מגייס את אלחנדרו, הסיקאריו אותו משחק בניסיו דל טורו, עם הבטחה שהוא יוכל לחזור ולנקום בעוד חברים מהקרטל שהיה אחראי לרצח משפחתו. הבעיה היא שהאינטרסים של אלחנדרו ושל ממשלת ארצות הברית לא תמיד עולים בקנה אחד.

כשקל להזדהות עם אנשים נוראיים

ההישג הגדול ביותר של “הנקמה” הוא הדרך בה הוא מציג לנו מחדש את הדמויות. להזכירכם, בסרט הראשון דמותה של אמילי בלאנט הייתה גיבורת הסרט, שסופר מנקודת מבטה. הבלבול, התסכול, חוסר האונים וחוסר הוודאות שלה תורגמו ישר אלינו. אלחנדרו היה תמיד חשוד ומסתורי, וגרייבר היה, במידה מסוימת, אפילו הנבל המרכזי של הסרט. אבל כאן אנחנו כבר מכירים את גרייבר ואלחנדרו, כך שאין עוד הפתעות, וכאן אין לנו דמות חיצונית להזדהות איתה.

למעשה גיבור הסרט, במקום מסוים, הוא גרייבר. כן, זה שחלקית היה הנבל בסרט הקודם. והחלק המוזר הוא שלמרות שהוא אדם בעל סמכות עם דם על הידיים ואפס נקיפות מצפון, אנחנו די מחבבים אותו. חלק מזה קורה בזכות המשחק של ברולין, וחלק בזכות הצורה בה הדמות מוצגת ומתנהגת – בין הרציחות הנוראיות שהוא מבצע בשם ארצות הברית, כמובן. בנוסף, הסרט מחזק את הנרטיב של הסרט הקודם – ממשלת ארצות הברית מתערבת ובוחשת. הם בעצם ה”רעים” פה, ואם בסרט הראשון גרייבר היה הנציג שלהם, כאן גם הוא כלי משחק מעט חסר אונים.

ג'וש ברולין בסיקאריו 2: הנקמה (באדיבות פורום פילם)

ג’וש ברולין בסיקאריו 2: הנקמה (באדיבות פורום פילם)

את אלחנדרו כבר קל לכבד ולהעריך, גם בזכות “סיקאריו” המקורי. כבר אז, למרות המסתורין שבו, היה בו משהו עדין ומעורר הזדהות. כעת משלמדנו את סיפור הרקע הטראגי שלו, והבנו למה הוא עושה את מה שהוא עושה, להתחבר אליו זה כבר קלי קלות. מהרגע שהוא נכנס הוא מאמץ נקודת מבט שהופכת אותו כמעט לגיבור ראשי כמו גרייבר, למרות שעדיין נדמה שהוא מוצג בעיקר מעיני דמויות אחרות.

נקטע באמצע בשם המסתורין

גם מבחינת הקצב, “סיקאריו: הנקמה” נאמן למורשת של קודמו. הוא איטי יותר ממערבון ספגטי, עם שוטים ארוכים ושקטים בהם דמויות חושבות יותר משהן מדברות. כל זה כמובן על רקע מוזיקה מלחיצה במיוחד. זה עובד כי זה פועל בתוך קונבנציה ברורה ומוכרת, אפילו אהובה – זה לא עובד כשהזמן שניתן לנו לעכל דברם לא נחוץ לעיכול בכלל, או כשהמתח לא מותח. למרות זאת, במשך רוב הסרט הקצב הזה עובד.

אבל הקצב האיטי נהייה צורם במיוחד בהתחשב בסוף הסרט (בלי ספוילרים), סרט שפשוט לא נגמר. מה שיוצר לסרט מבנה ממש מוזר, של חמש מערכות שהן בעצם שתיים. המערכה הראשונה מתפרקת בעצמה לשלוש מערכות, כמו מעין סרט קצר שעומד כמעט בפני עצמו. אחרי יותר משעה של סרט, קורה אירוע שגורם לנו להרגיש שהסרט עצמו רק עכשיו מתחיל לקרות  – מעבר למערכה שניה. ואז הוא שוב מתקדם למערכה חדשה, שהיא בעצם עדיין ההמשך של אותה מערכה שניה, ואז הסרט נעצר.

כן, נעצר, לא נגמר – כי שום דבר בסרט הזה לא מסתיים. הוא פשוט מחליט שמה שהוא הרבה וסיפר לנו מספיק, ולא צריך יותר. אחרי שעתיים של תסריט ארוך ומבלבל, שלא מספר סיפור בשום צורה קונבנציונלית, הוא מפסיק. ובשלב הזה גם לא ברור איך להתייחס לזה, כי בגלל האיטיות של הסרט יש תחושה של הקלה שהיא אולי אפילו חזקה יותר מהאכזבה שמתעוררת מסרט שנקטע באמצע. כי הסרט טוב, ומעניין, ומעורר סקרנות ומחשבה, אבל גם הוא עושה חשק ללכת לעשות משהו יותר כיפי ומהנה. ולא קשה להיות יותר מהנה מהסוף הקטוע הנוראי הזה.

בניסיו דל טורו וג'וש ברולין בסיקאריו 2: הנקמה (באדיבות פורום פילם)

בניסיו דל טורו וג’וש ברולין בסיקאריו 2: הנקמה (באדיבות פורום פילם)

בשורה התחתונה

“סיקאריו: הנקמה” הוא קצת כמו סיפור מור”ק של איש זקן. זה מתחיל ממש מוצלח, עם הצגה של דמויות פועלות צבעוניות שנשמעות כמעט לא אמיתיות; זה ממשיך בתיאור ארועים יוצאי דופן, כמעט לא אמיתיים. ואז, פתאום, סיפור המור”ק מתחיל לתאר דברים לא עקרונים כמו נוף, וטמפרטורת בונקר, ושעועית על גזיה, וכשנדמה שהנה הזקן חוזר כבר לספר את חלק הפיקנטי – הוא מתעייף פתאום, קם, והולך.

“הנקמה” מרגיש כמו הקדמה באורך שעתיים לסרט שעתיד לבוא. ואם נדבר בכנות, זה סרט שכנראה יהיה שווה לראות. אבל “הנקמה”? הוא לא לגמרי מכבד את הזמן שלכם, ואני לא בטוח שכדאי לכבד אותו בכרטיס.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות