-פרסומת-

ביקורת סרט: מרי פופינס חוזרת – לא יודעת להתחיל, לא יודעת לסיים

מרי פופינס חוזרת (תמונה באדיבות פורום פילם)

מרי פופינס חוזרת (תמונה באדיבות פורום פילם)

עוד חודש, עוד סרט של דיסני (Disney). הפעם זה סרט שנמצא על הגבול שבין רימייק לסרט המשך – “מרי פופינס חוזרת” (Mary Poppins Returns) הוא סרט המשך ל”מרי פופינס” המקורי של דיסני, אך הוא מתרחש מעל 20 שנים אחרי, ומציג את דמותה של השמרטפית הקסומה לקהל צעיר חדש, ובו בזמן מרענן את הזיכרון של ההורים שאולי שכחו שבילדות עוד האמנו בקסם ופלאים. הכל טוב ויפה, אתם אומרים, אבל האם זה טוב? ובכן, לשם כך נתכנסנו!

העלילה

בלונדון, בזמן השפל הכלכלי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, מתגוררים אח ואחות – מייקל וג’יין בנקס. מייקל הוא אלמן צעיר, שמגדל את שלושת ילדיו בבית שהם ירשו מהוריו, בסיוע המשרתת הסנילית שבאה עם הבית. הוא משוחק על ידי בן וישו (Ben Whishaw). אחותו, ג’יין, היא רווקה שחיה לבדה, ונלחמת בשפל על ידי קידום איגודי עובדים. היא מגולמת על ידי אמילי מורטימר (Emily Mortimer).

חייהם השלווים של דרי בית בנקס מופרים כאשר הם מגלים שמייקל לקח הלוואה, ואם היא לא תוחזר לבנק עד סוף השבוע ביתם יעוקל. אותו בנק בו מייקל עובד, למעשה. בזמן שמייקל וג’יין מנסים למצוא מסמך אבוד שיוכיח לבנק שיש להם מניות בו, ילדיו הצעירים של מייקל יוצאים לפארק בזמן סופה – סופה שמביאה איתה שמרטפית מהשמים.

מרי פופינס, אותה משחקת אמילי בלאנט (Emily Blunt), באה לחיים של האחים לבית בנקס כשהם היו צעירים, ועזרה להם לפתור משבר שהם חוו. עכשיו שהם מבוגרים הם כבר הדחיקו את יכולות הקסם שלה, אבל ילדיו של מייקל מגלים שגם כשהכל נראה חסר תקווה, יש אור וקסם ויופי בחיים.

משחק נפלא

החוזק הגדול ביותר של “מרי פופינס חוזרת” הם השחקנים שלו. מעבר לצורך הבסיסי ביכולת משחק, צורך שקיים בכל סרט, הסרט הספציפי הזה הוא גם מחזמר – מה שדורש גם יכולת שירה וריקוד מרשימים. אם זה לא מספיק, במרכז הסרט ישנם שלושה ילדים. אלה שלושה ילדים שצריכים לדעת גם לשיר וגם לשחק! לפחות את הריקודים חסכו להם. דיסני לא אכזבה כאן בכלל – שלושת הילדים מוצלחים מאוד. הטווח שלהם לא רחב במיוחד, אבל הם צריכים בעיקר להיראות מופתעים ו/או לעשות אותנו עצובים, והילדים האלה טובים מאוד בזה בדיוק. אבל חשובה עוד יותר מרי פופינס.

אמילי בלאנט היא מרי פופינס המושלמת. לאחר שתראו אותה בתפקיד לכמה רגעים, השחקנית תיעלם בשבילכם ותישאר במקומה שמרטפית קסומה נצחית. חלק גדול מזה הוא גם בזכות האינטרפרטציה של הדמות. נדמה שאמילי בלאנט יכולה לשחק כל גרסה של פופינס ולהפוך אותה למשולמת, אבל הגרסה הזאת ספציפית היא הגרסה הכי טובה שיכולה להיות.

הספר של “מרי פופינס”, אחרי הכל, נכתב באנגליה של אמצע המאה ה-20 – ארץ ה-stiff upper lip, תרבות שבמשך מאות שנים התגאתה באיפוק המוחלט שלה, בהקפדה מופרזת על נימוסים ומראית עין, ועל נוקשות שנהייתה לקריקטורה עצמית עם השנים. סביבה שלא מתאימה בכלל לגידול וחינוך ילדים, לפחות כמו שרובינו רואים את זה בחברה המערבית המודרנית. לא מפתיע שבשביל ללמוד איך לדבר עם ילדים, האנגלים היו צריכים לא פחות משמרטפית קסומה, שכוחותיה גובלים באלוהיים. רק ישות קוסמית רבת עוצמה מסוגלת להבין ילד, אחרי הכל, ולדבר איתו. מרי פופינס של אמילי בלאנט היא בדיוק הישות הקוסמית הקסומה הזאת, שבלב ליבה מבינה ילדים ברמה אישית עמוקה מאוד.

כלפי חוץ, פופינס מפגינה את כל אותה הנוקשות המופרזת שמצופה ממחנכת בלונדון של שנות ה-30. היא לא מחייכת, נוזפת ועוקצת, דורשת בקול אסרטיבי שגובל בתוקפני, ומזכירה גם למבוגרים שהחינוך שלהם עוד לא הסתיים – כי הם רחוקים שנות אור מלהתנהג כמו אנשים מתורבתים. אבל כשאף אחד לא מסתכל, מרי פופינס היא ממזרית שובבה לא פחות מילדון מנקה ארובות. היא רק מחפשת הזדמנות ליצור קצת בלגאן ומהומה יחד עם הילדים.

בלאנט מצליחה לשלוט בתפקיד בחן רב עם מבטים, קריצות, חיוכים נסתרים שרק המראה רואה, ותגובות רבות-משמעות לילדים. בעוד שהם, הילדים, ממשיכים לראות מבוגרת מאיימת למדי, הם גם סומכים עליה, כי באינטואיציה שלהם הם יודעים שהיא בצד שלהם. לכן, גם כשהיא נהיית חמה, נעימה ומחבקת יותר, היא לא מאבדת מהאסרטיביות שלה. שלופה ישר מעולם חינוך זר ומנוכר, מרי פופינס היא מחנכת מושלמת גם למאה ה-21, ומוצגת כמודל אלמותי של מחנכת.

החלק החלש ביותר של הסרט, הוא גם השחקנים שלו – או, ליתר דיוק, השימוש בהם. ובעיקר בג’ק. רגע, מי זה ג’ק? זאת בדיוק הנקודה.

מרי פופינס חוזרת (תמונה באדיבות פורום פילם)

מרי פופינס חוזרת (תמונה באדיבות פורום פילם)

מהבמה אל המסך

יש דמות אחת בסרט שלא דיברנו עליה עדיין – ג’ק. הסיבה לכך היא שג’ק לא ממש קשור לעלילה. ג’ק מכנה את עצמו “מאירן” – והעבודה שלו היא להדליק ולכבות את מנורות הגז המפוזרות ברחבי לונדון. הוא הדמות הראשונה שאנחנו פוגשים בסרט, והוא מופיע לכל אורכו. הוא שר יותר משהוא מדבר, ובעיקר מתאר לנו את מה שמתרחש בין הסצנות. צופי מחזות-הזמר כבר הבינו מה התפקיד של ג’ק – הוא הקריין. ה-MC, המנחה שמלווה את הסיפור ומגשר על פערים בעלילה. והקריין, ככלל, הוא לא דמות בסרט. לפעמים הוא מתקשר עם הדמויות ומנחה אותן מעט, אבל אין לו סוכנות – הוא לא אמור לעשות פעולות שמשפיעות על העלילה מרצונו החופשי.

אבל ג’ק מוזר. כנראה בגלל שמשחק אותו לין-מנואל מירנדה (Lin-Manuel Miranda), היוצר והכוכב של המחזמר המצליח “המילטון”. ההפקה רצתה לדחוף אותו לחזית, לסחוט עוד קצת מאנרגיית הכוכבים הקסומה שלו וג’ק נהייה מעורב בדרכים המוזרות ביותר שאפשר. תחילה הוא רק מדבר על גיבורי הסרט, לאחר מכן מתחיל לבוא עימם במגע ישיר, ולבסוף הוא ממש מחליט על דרכי פעולה ויוזם אותן. מהעוזר הפתאומי של מרי פופינס, ג’ק הופך כמעט לגיבור בפני עצמו – וזה פשוט מבלבל מאוד.

וזה למעשה משהו שמאפיין את כל הסרט – “מרי פופינס חוזרת” לא יודע מתי לעצור. למעשה הוא גם לא תמיד יודע מתי להתחיל. כמחזמר, חלק גדול ממנו מסופר בשירים כמובן. רק שחלק מהשירים האלה ממש, ממש ארוכים. ואם הם לא ארוכים, הם מרגישים ארוכים, כי הם לא מעניינים. לעתים קרובות במהלך הסרט יקרה מצב בו שיר יגרר יותר משצריך, וגם המצב ההפוך יקרה – ששיר ישעמם אתכם כבר מהתחלה, ורק בסוף שלו הוא יתפתח לכיוון מעניין. חלק מזה קשור גם לתרגום לא מוצלח של מחזמר למסך.

הרעיון המקורי של מחזות זמר קולנועיים היה להביא לציבור הרחב גרסה זולה ונגישה של אומנויות במה יקרות ויוקרתיות יותר. וולט דיסני היה מהמובילים בתחום, למעשה, עם “פנטזיה” שהיה פשוט מופע סימפוני קולנועי, ושרשרת של מחזות זמר. הז’אנר התקבע עד כדי כך, שגם בקולנוע הוא פיתח חוקים משל עצמו – וכמו כל ז’אנר קולנועי, גם מחזות זמר חייבים להתפתח. רבים מתפתחים, אבל “מרי פופינס חוזרת” לקח כמה צעדים לאחור.

להראות בסרט ריקודים שהיו נראים מאוד מרשימים על במה זה לא מספיק. אחרי הכל, אנחנו צופים בסרט – לא בשחקנים ולוליינים על הבמה. לראות סלטות וקפיצות מסונכרנות זה פחות מעניין יחד עם זוויות מצלמה נעות, תיקונים גרפיים ויכולת לקחת טייקים אינסופיים. זה לא כמו לראות רקדנים חיים על הבמה, לשמוע את הנעליים שלהם רוקעות על הפרקט ולראות את המבטים שלהם כשהם הופכים לדמויות בהצגה. קולנוע הוא מדיום קר ומנוקר יותר מאומנויות הבמה השונות, ודורש יותר כדי להרשים אותנו. לעתים הסרט מבין את זה, ולעתים הוא סתם מראה ריקוד ארוך ודי סתמי. פשוט כי הוא יכול.

מרי פופינס חוזרת (תמונה באדיבות פורום פילם)

מרי פופינס חוזרת (תמונה באדיבות פורום פילם)

המוזרים הם השפויים

למרות הבעיה שבג’ק, הוא גם מסמל את אחד מהדברים היפים יותר בסרט. מוטיב חוזר ב”מרי פופינס חוזרת” הוא שמבוגרים לא מאמינים בקסם שלה, והיא מקפידה לא לעשות שום דבר קסום מול מבוגרים – כדי לא לערער אותם, כנראה. אז מי כן מקבל טעימות מהקסם? ילדים, כמובן, שאף אחד לא יאמין להם גם ככה, זקנים, ואנשים שנמצאים בשולי החברה – מנקי ארובות, למשל, או “מדליקנים” של פנסי רחוב, כמו ג’ק.

המסר ברור – המבוגר הממוצע צריך להתאמץ להיות חבר יעיל ובריא בחברה הבוגרת. הוא לא יכול להשתטות עם שמרטפיות קסומות, זה מטופש, לא הולם את מעמדו, וכנראה יתייג אותו כלא שפוי. אבל אנשים שאין להם מה להפסיד, הם רואים את הקסם בעולם כפי שהוא, ומחבקים אותו. זה מסר נאיבי, אבל “מרי פופינס חוזרת” הוא סרט ילדים נאיבי. מותר לו להיות כזה, וזה מסר מאוד מוצלח.

אם במסרים עסקינן, כל העבודה הטובה שהסרט עושה מוחרבת לחלוטין בסצינות האחרונות שלו, עם מסרים בוטים שסותרים את כל מה שנאמר והוצג בסרט עד לאותו רגע – אבל כדי להימנע מספוילרים לא נכנס לזה. רק תדעו מראש, כשאתם נכנסים, שגם אם נדמה שקפיטליזם הוא זה שפוגע במשפחת בנקס, יש גם קפיטליזם טוב שעוזר לה בדרך פלא.

בשורה התחתונה

“מרי פופינס חוזרת” הוא סרט מתוק. כל כך מתוק שהוא נדבק במקום לפעמים, ולא מצליח להתקדם הלאה לשלב הבא. המוזיקה חביבה ולא יותר, ומה שמפצה על זה הם קטעי אנימציה מוצלחים ומשחק לא פחות ממבריק של אמילי בלאנט. חוויה נעימה למשפחה ולא יותר.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות