-פרסומת-

ביקורת סרט: קופסת הציפורים – אם תעצמו את העיניים, הסרט הרע לא יגע בכם

סנדרה בולוק מתוך "קופסת הציפורים" (צילום: Merrick Morton, תמונה באדיבות נטפליקס)

סנדרה בולוק מתוך "קופסת הציפורים" (צילום: Merrick Morton, תמונה באדיבות נטפליקס)

“קופסת הציפורים” (Bird Box) הוא סרט אימה מסקרן מאוד שמופץ על ידי נטפליקס (Netflix) ויעלה לשידור בשירות הזרמת התוכן בישראל ביום שישי הקרוב, ה-21 בדצמבר. הוא נכתב על ידי אריק הייסרר (Eric Heisserer), שכתב את סרט המדע הבדיוני המעולה “המפגש”, מבויים על ידי הבמאית הדנית המצליחה סוזן ביאר (Susanne Bier), ומציג קאסט מרשים ביותר, הכולל את סנדרה בולוק (Sandra Bullock), טרוונטה רודס (Trevante Rhodes), ג’ון מלקוביץ’ (John Malkovich), שרה פולסון (Sarah Paulson), רוזה סלזאר (Rosa Salazar) וטום הולנדר (Tom Hollander). על הנייר זה נשמע כמו להיט ענק – אבל מה זה שווה בפועל?

העלילה

“קופסת הציפורים” מתרחש במקביל בשני זמנים – שניהם עתידיים לנו, אבל לצורך הנוחות נקרא להם “ההווה” ו”העבר”. בהווה אנחנו פוגשים את מאלורי, אותה משחקת סנדרה בולוק. מאלורי לוקחת איתה שני ילדים לשיט במורד נהר. המטרה? להגיע למושבה בה מתגוררים עוד אנשים – אנשים ששרדו במציאות החדשה, מציאות שהכחידה את רוב האנושות. אבל יש קאץ’ – גם היא וגם הילדים נאלצים לשוט בעיניים עצומות. כן, זה מסוכן מאוד, אך נדמה שמסוכן הרבה יותר לפקוח את העיניים.

בעבר, מאלורי בהריון. היא וזוגתה, אותה משחקת שרה פולסון, נוסעות לבית החולים כדי לעשות בדיקות למאלורי. בינתיים הן שומעות ברדיו שבמספר מקומות בעולם אנשים מתחילים להתאבד בכמויות מדאיגות – ואין לכך שום הסבר. בדרך החוצה מבית החולים, המגפה המסתורית מגיעה גם אליהן – ואנשים מתחילים להתאבד סביבן בדרכים אלימות ומחרידות. נדמה שהם רואים משהו, רואים דמויות מהעבר שלהם, שקוראות להם לבוא – והם לא מסוגלים להתנגד להן בכלל. הדרך היחידה להתנגד לדחף ההרסני הוא לא להסתכל.

לא מספיק משום דבר

“קופסת הציפורים” הוא סרט באורך די סטנדרטי, אבל מרגיש קצר מאוד. זאת מכיוון שבשעתיים הוא מצליח לזרוק לאוויר את כל מה שרק אפשר, ומנסה לתת מספיק זמן מסך לכל אחד מהחלקים האלה. אם תצפו ב”קופסת הציפורים”, תמצאו בו קטעים קצרצרים, שבמקרים אחרים הוקדשו רק להם סרטים ואף עונות שלמות של סדרות. מסע מסוכן של מבוגרת עם שני ילדים, התמודדות עם איום חדש ולא מוסבר שהורג את כולם, קבוצה של אנשים שלא מכירים זה את זה שנאלצים לחיות יחד במרחב לא גדול ולשרוד ממעט, מאבק בין קבוצות אידאולוגיות שונות שקמות אחרי האפוקליפסה… אחד או שניים מכל אלה מספיקים כדי לבנות סיפור מעניין מאוד.

ב”קופסת הציפורים” הכל זרוק ביחד בתוך הקלחת, ולכן הסרט לא ממש מצליח לספר שום דבר. מה טיב הזוגיות של הגיבורה וזוגתה? מי הם האנשים שאיתם היא שורדת בימים הראשונים? מהו הכוח שגורם לאנשים להתאבד, ומה רואים אלה שלא מתאבדים, אלא סוגדים לאנרגיות האפלות, אם הן אפלות בכלל? איך גדלו הילדים? מה סדר היום שלהם? מה הם יודעים ולא יודעים על העולם? איזה כישורים הם למדו, איך, ולמה?

השאלות האלה לא מחייבות תשובות קונקרטיות, אבל כן צריכה להיות תחושה שהתשובה קיימת. כלומר, גם אם אנחנו לא מבינים מה קורה, כמו הדמויות, לפחות אנחנו צריכים להרגיש שיש פה משהו קוהרנטי, משהו עם חוקים פנימיים משלו שמתקשרים לנושא כלשהו.

מעבר לאמירה סתמית שדמות אחת זורקת על זה ש”בתרבויות רבות יש חזון אחרית ימים שדומה למה שקורה פה“, לא נאמר שום דבר בכלל על התרבויות הרבות האלה, ומה בכלל אומר “אחרית ימים” ו”מה שקורה פה”. חוץ משאגות “אתם חייבים להסתכל”, אין שום אינדיקציה שהאנשים שסוגדים לכוחות המוות בכלל יודעים על מה צריך להסתכל. המסתורין הזה יכול לעבוד, אבל הוא לא עובד – כי “קופסת הציפורים” הוא סרט שלא מצליח להעביר אף לא מסר ברור אחד.

סנדרה בולוק מתוך "קופסת הציפורים" (תמונה באדיבות נטפליקס)

סנדרה בולוק מתוך “קופסת הציפורים” (תמונה באדיבות נטפליקס)

לא מתחייב לשום דבר

משחר האנושות סיפרנו זה לזו סיפורים מפחידים, כדי ללמוד מהם משהו. “כיפה אדומה” הוא סיפור שמזהיר נערות צעירות לא לדבר עם גברים זרים במקומות חשוכים, “גרמלינים” מביע את הפחד של הורים מילדים חמודים שמתבגרים לבני-עשרה הורמונליים ואגרסיביים, ו”המתים המהלכים” טוען שהמוסר האנושי יתפורר מיד ברגע שיפלו המערכות והתשתיות החברתיות שמגבות ומחזקות אותו. סרטי אימה מפחידים בגלל שהם אומרים לנו משהו על עצמינו שאנחנו לא רוצים לדעת, והם מעניינים אותנו כי אנחנו רוצים להסתכל ולבחון את הצדדים המכוערים שלנו בסביבה בטוחה ומוגנת.

אז מה מספר “קופסת הציפורים”? מה המסר שלו? מהי האמירה המתוחכמת על האנושות? אין לי שמץ של מושג. יש כמה אמירות שמתחבאות פה ושם, אבל הן ממש, ממש בנאליות: במצב קיצון, מתגלים הפרצופים האמיתיים של אנשים (פיהוק), אל תסמוך על מי שמשתמש בכוח כדי לומר לך מה טוב לך (ידענו), ילדים זה עתיד האנושות, ואם לא נצליח להגן על ילדינו אין טעם לנסות להתקיים בכלל (נניח, לא חדש ולא ממש עמוק), ועוד כמה נקודות כאלה שלא באמת אומרות שום דבר.

אז למה כל זה טוב? בבירור יש שם סיפור מוצלח איפשהו מתחת. הרי ספר נכתב, ומישהו קרא את הספר והחליט להפוך אותו לתסריט, ועוד אנשים הסכימו איתו – אז בספר, אולי, נמצא את הסיפור המעניין שהביא קאסט כה מוצלח של שחקנים לעבוד יחד. אבל התרגום של הספר לתסריט למסך הוא קטסטרופה. הסיפור אמנם קוהרנטי וברור, אבל בכלל, בכלל לא מעניין, ולא משאיר אחריו שום דבר ששווה להתייחס אליו.

בשורה התחתונה

“קופסת הציפורים” צריך היה להיות מיני סדרה – שישה עד שמונה פרקים היו עושים לו חסד רב. היינו מקבלים דמויות מפותחות יותר, עולם עשיר יותר, מבנה עלילה מעניין יותר, והיינו מבינים מה בעצם המסרים והרעיונות מאחורי הסיפור.

בפועל קיבלנו גרסה מזורזת של סיפור אפוקליפטי גנרי שלא מצליח לעניין או לרגש, וגם לא מפחיד בכלל – שזה עצוב לסרט אימה. ולא עצוב נעים, של סרט עצוב טוב, אלא עצוב מעאפן, עצוב כמו השעתיים שבוזבזו על הצפייה במילוי החלל המיותר הזה.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות