זה זמן מה שרוב הסרטים המבוססים על גיבורי העל של DC סובלים מבעיית תדמית. למרות זאת, ההצלחה הקופתית שלהם הייתה מספקת, גם אם לא מדהימה, ובאולפני האחים וורנר (Warner Bros) המשיכו באותו כיוון – עד לכישלון הכואב של “ליגת הצדק“, שנכשל לא רק בקרב המבקרים, אלא גם במקום החשוב ביותר למפיקים. בקופות.
2018 הייתה שנה של חשבון נפש ל-DC והאחים וורנר. שנה של הכרזות, הצהרת כוונות, שינויים בהנהלה, בקיצור – בקרת נזקים. רגע לפני שהשנה נסגרה, לקולנוע התגנב לו “אקווהמן” (Aquaman), סרט שהפקתו החלה לפני גל השינויים. האם הסרט, בו מככב ג’ייסון מומואה (Jason Momoa), קרוב יותר ל”וונדר וומן” המצליח, או עוד בלאגן מעייף ומיותר?
העלילה
פעם, לפני כמה עשורים, חי לו שומר מגדלור בעיירת חוף קטנה בארצות הברית, לחופי האוקיאנוס האטלנטי. יום אחד, בזמן סופה, נסחפה לחוף ניקול קידמן (Nicole Kidman) בתלבושת גומי צמודה. היא אמרה שהיא אטלנה, מלכת אטלנטיס, והוא הניח שהיא פצועה בראש, המסכנה, וטיפל בה עד אשר החלימה. היא החליטה להישאר, ולבסוף גם נולד לשניים בן, ילד חמוד בשם ארתור.
ארתור למד מאביו על היבשה, מאמו על הים, ומעצמו למד גם לשוחח עם דגים. כאשר היה עדיין ילד, אמו נלקחה על ידי לוחמים מסתוריים בחליפות עתידניות. היא נלקחה חזרה לאטלנטיס, להתחתן עם המלך כפי שהייתה אמורה. עברו שנים, ארתור התבגר, למד להילחם כמו בני היבשה, אך גם כמו בני הים, ופיתח לשיא את היכולות שירש מאמו האטלנטית – לנשום מתחת למים, לשחות מהר מטורפדו, ולהיראות ממש טוב עם שיער רטוב. מאביו הוא ירש קעקועים פולינזיים, וגם על זה אנחנו מודים לו לא מעט.
כעת ארתור מתחיל להתפרסם בכל העולם כ”אקווהמן” – גיבור תת מימי שמציל ספינות טובעות, ונלחם בפיראטים סופר-טכנולוגיים. כמובן שאי אפשר לחיות ככה מאושר לנצח. הנסיכה התת-ימית מרה, אותה שוב משחקת אמבר הרד (Amber Heard), חוזרת להציק לו לגבי אטלנטיס. הפעם, היא אומרת, הנוכחות שלו קריטית. אחיו, המלך אורם, אותו משחק פטריק ווילסון (Patrick Wilson), מנסה לאחד את כל הממלכות התת מימיות, ולהרים צבא עצום שיכבוש את היבשה. אם אקווהמן, אחיו הבכור, לא יבוא לטעון לכתר ולעצור אותו, אורם ימחה את האנושות היבשתית מעל פני האדמה.
למה? איפה? מי? מתי?
“אקווהמן” הוא קצת כמו פרק של משחקי הכס, רק פחות מעניין משמעותית. הנה הגיבור, והוא הבן של המלכה הזאת, שהיא אשתו של המלך ההוא שעכשיו מת, והבן שלו שהוא גם הבן השני של המלכה הוא המלך החדש, והוא אמור להתחתן עם הבת של המלך האחר שצריך לעזור למלך הצעיר לגייס את הצבאות של עוד שני מלכים. והגיבור, שהוא לא מלך, אבל האח הבכור של המלך, יוצא למסע עם הבת של המלך האחר כדי להפוך למלך של כולם ולעצור את כל הממלכות של הים מלמלוך על היבשה.
אם התחלתם לדמם מהאף, סליחה. אולי תרצו לקרוא את זה עוד שלוש או תשע פעמים כדי להבין מה קורה פה, אבל אין צורך. זה לא באמת כזה מסובך, אבל גם בכלל לא מעניין. כל הפוליטיקה התת מימית הזאת היא מסך עשן, היא לא חשובה בכלל. מי שחשובים פה הם שני האחים, והדמויות המידיות שמקשרות ביניהם – הנסיכה מרה, אטלנה אימם, והויזיר הנאמן וולקו, אותו משחק ווילם דפו (Willem Defoe) המלחיץ.
אבל זה לא תואם את המדיניות של האחים וורנר, או של רוב סרטי הקומיקס בימינו. למה להראות פחות כשיש הזדמנות להראות יותר? אקווהמן לא קיבל סרט משלו מעולם, ומלבד כמה סצינות לא משמעותיות ב”ליגת הצדק”, לא ראינו כל כך את העולם התת מימי. אחרי עשרות שנים של כתיבה סביב הדמות, ככה לוותר על כל העושר הזה?
התשובה הפשוטה היא “כן”. חייבים לוותר על כל העושר הזה. אקווהמן אולי מככב בקומיקסים של DC כבר עשרות שנים, אבל לדחוס עשרות שנים של קומיקס לתוך סרט של שעתיים וחצי זה רעיון לא מוצלח. להעמיס על הצופה כל כך הרבה מידע פשוט לא רלוונטי ולא יכול להיות מהלך מוצלח. מה שכן, זה נראה טוב. ממש טוב.
כמו לצפות במשחק וידאו ממש מגניב
יש נטייה לומר על סרטי קומיקס: “למה ציפית? זה סתם סרט קומיקס. למי אכפת מהעלילה, העיקר שהוא יפה!”. זו אמירה מכעיסה שמזלזלת בז’אנר שהצליח לא פעם להגיע לגבהים אדירים לא רק במה שהוא מציג, אלא גם במסרים שהוא מעביר וברגש שהוא מעורר. אך במקרה של “אקווהמן”, האמירה הזו די נכונה – כי הסרט הזה מאוד, מאוד יפה.
מיותרים ככל שיהיו, אי אפשר להתכחש לכמה מרהיבים העמים התת מימיים השונים. חלק מהעמים אנושיים, חלק יותר דומים לחיות ים, ועם אחד הפך למפלצות – ואין אף עם שזהה לחלוטין לאחד אחר. בעיצוב השריונות, כלי המלחמה, המאפיינים הגזעיים, כלי השיט, בכל הדברים האלה נעשתה עבודה מפורטת מאוד שיוצרת עולם עשיר ויזואלית, שמאוד מעניין להסתכל עליו.
כמו כן, הקברניט של הסרט הוא הבמאי המצליח ג’יימס ואן (James Wan). ואן ביים מספר סרטי אימה מצליחים ביותר, ביניהם סרטי “לגרש את הרוע” והסרט הראשון בסדרת “המסור”, אך גם אחראי על “מהיר ועצבני 7″ ו”סטארטרק: אל האינסוף”, סרטי פעולה בהם הוא הפגין יצירתיות אדירה בניהול סטים מורכבים וכיפיים לצפיה. גם כאן, היכולת של ואן לייצר אנרגיה מדהימה בסצנה ניכרת.
הסרט, שנראה מצוין, מרגיש בסצינות האקשן שלו כמו משחק מחשב. המצלמה מתנהגת כמו במשחק – היא עוברת בין “מסכים”, לפעמים עוקבת אחרי דמויות מזוויות שפחות אופיניות לאקשן קולנועי ויותר אופייניות למשחקי הרפתקה מגוף שלישי בסגנון Uncharted ו-Tomb Raider.
איפה שמשחקים כאלה מנסים להראות כמו סרטים, הגיע תורם של הסרטים להיראות כמו משחקים, ולסצינות האקשן של “אקווהמן” זה רק תורם. כמו כן, יש לסרט סצינת אימה אחת נפלאה. היא לא מפחידה בכלל, כי בכל זאת הסרט מיועד לכל המשפחה, אבל ואן, שאימה היא המומחיות הראשית שלו, ייצר סדרה של רגעים מרהיבים ומאיימים ביותר בעזרת שימוש מתוחכם באור וצבע. אתן לכם לגלות לבד למה אני מתכוון, אך בפירוש זו אחת הסצינות הכי יפות ומיוחדות שיצא לכם לראות על המסך השנה.
בשורה התחתונה
למרות הבלאגן העלילתי של “אקווהמן”, ולמרות הכתיבה הבינונית ביותר שלו, מדובר בסרט פעולה כיפי מאוד. אם אתם אוהבים לראות עולם חדש, מוזר ולא מוכר, “אקווהמן” יספק את אחד העולמות הכי מיוחדים שהוצגו אי פעם על מסך הקולנוע. הוא בהחלט שווה צפיה בשביל זה. אם חשוב לכם שהעולם יהיה ברור ובעל היגיון פנימי חזק, “אקווהמן” מגמגם בתחום הזה כל הזמן. הוא לא נכשל, אבל גם לא ממש מצליח.
יש בסרט שלל בעיות, שקשה היה לפתור בגלל הגודל שלו. כבר מההתחלה, הסרט היה צריך להיות יותר קטן. אבל מתוך כל ההגזמה הפראית הזו צף הסרט הכי טוב ש”אקווהמן” יכול היה להיות, בהתחשב בנסיבות. כן, זה רף נמוך מאוד למדוד ממנו סרט, אבל גם מסרט לא טוב אפשר ליהנות לפעמים, אם הוא עושה מספיק טוב את הדברים הבסיסיים שהוא אמור לעשות. במקרה של “אקווהמן”, הוא צולח בקלות רבה את המטרות החשובות שלו – ג’ייסון מומואה מרביץ למפלצות ים על רקעים עוצרי נשימה לחלוטין. לפעמים זה באמת כל מה שצריך.
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.