ביקורת סרט: מיסטר גלאס – שאמלאן חוזר לסורו

מיסטר גלאס (תמונה באדיבות פורום פילם) מיסטר גלאס (תמונה באדיבות פורום פילם)

ברוכים הבאים לרכבת ההרים של מ. נייט שאמלאן (M. Night Shyamalan). מ”החוש השישי המופתי” ל”ביום שזה יקרה” המביך מהרגיל, הבמאי שהיה לכוכב העולה הגדול ביותר של סוף המאה הקודמת הפך לבדיחה מוחלטת, ועל הדרך הוציא שם רע לכל הקונספט של טוויטס. אחרי הכל, כשכל סרט נגמר בטוויסט מופרך יותר מהקודם, עדיף כבר סרט שהולך ישר עם הסיפור שלו, ולא מנסה להסתיר סיפור רע מאחורי תפנית מאולצת בעלילה.

ספליט“, שעלה למסכים לפני שנתיים כמעט במדויק, בסוף ינואר 2017, היה סרטו הראשון של שאמלאן לאחר זמן רב מאוד שייצר באזז חיובי די עקבי. בסוף סרט המתח המוצלח נחשף שלמעשה מדובר בסרט שמתרחש באותו עולם עם “בלתי שביר”, סרטו השני של שאמלאן משנת 2000, שהיה סרט אהוב מאוד בעיני צופים ומבקרים כאחד. “מיסטר גלאס” (Glass) הוא, למעשה, סרט המשך לשניהם – סרט שמחבר את “בלתי שביר” ו”ספליט” יחד, וממשיך את שני הסיפורים השונים כסיפור אחד רלוונטי. האם יצא מזה משהו טוב?

העלילה

כמעט 20 שנה אחרי, ברוס וויליס (Bruce Willis) חוזר לנעליו של דיוויד דאן – אדם פשוט לחלוטין שגילה, לאחר תאונת רכבת קטלנית, שהוא בלתי שביר. למעשה הוא הבין שבמהלך חייו הוא לא היה חולה מעולם, לא נפצע אף פעם, ולמעשה תאונת הרכבת לא הייתה המקרה היחידי בו הוא היה אמור להיפגע ואולי אפילו להיהרג. כעת דיוויד ובנו מנהלים עסק למכירת ציוד אבטחה, מה שנותן להם גם את כל הציוד שהם צריכים לפעילות שלהם – דיוויד יוצא לסיורים ברחובות, בזמן שהבן שלו מפעיל אותו מרחוק, ויחד הם נלחמים בפשע.

בינתיים, השבט ממשיך להזין את החיה. השבט הוא קבוצה של זהויות שונות, שכולן שוכנות בגוף של אדם שפעם קראו לו קווין. את קווין, וכל שאר הזהויות הללו, משחק שוב ג’יימס מקאבוי (James McAvoy). לאחר אירועי “ספליט” השבט נהייה יותר ויותר אובססיבי, וממשיך לחטוף נערות אותן החיה, הזהות האלימה והמסוכנת ביותר של קווין, טורף. החיה היא לא רק זהות אלימה של קווין – כאשר החיה שולט בגוף הזה, הוא נהייה חזק יותר, ומפגין כוח, סיבולת ומהירות על-אנושיים. החיה מאמין שכל מי שלא ידע סבל בחייו הוא טמא, והוא מעניש את הטמאים במוות אלים ונוראי.

האובססיה של דאן ללוחמה בפשע מתנגשת עם האובססיה של השבט לחיה. דאן מצליח להתחקות אחר פעילות השבט, ומתעמת עם החיה – עד ששניהם נתפסים. הם לא נשלחים לכלא, אלא לבית חולים לחולי נפש, לאגף מיוחד אותו מנהלת ד”ר סטייפל, אותה משחקת שרה פולסון (Sarah Paulson). סטייפל עוסקת בסוג מיוחד מאוד של הפרעה – היא מטפלת באנשים שחושבים שיש להם כוחות על.

יחד עם דיוויד והשבט, יש מטופל נוסף שמאושפז במקום עוד לפני הגעתם – אלייז’ה פרייס, המכנה את עצמו “מיסטר גלאס”. גלאס, אותו משחק שוב סמואל ל. ג’קסון (Samuel L. Jackson), הוא אדם פריך, עם עצמות שנשברות ממגע קל שבקלים. כל חייו הוא היה אובססיבי לחוברות קומיקס, והאמין שהוא נבל על. הוא היה זה שגילה את כוחותיו של דיוויד, בכך שהוא הטמין ברכבת את הפצצה שגרמה לתאונה. כעת שהוא מאושפז במקום אחד עם דיוויד והשבט, הוא רוקם תכניות שמשלבות את כולן – בעוד שד”ר סטייפל מנסה לשכנע את שלושתם שכל התופעות ה”על טבעיות” שסובבות אותם ניתנות להסבר מדעי פשוט, והם חייבים להתנער מהדלוזיות שלהם, למען הבריאות של עצמם.

שבו, ילדים, ואספר לכם סיפור לא מעניין

בואו נדבר לרגע על מה שחשוב באמת בחיים – כסף. “בלתי שביר” הוא סרט שהופק בתקציב של 75 מיליון דולר, בלי להתחשב באינפלציה של שני עשורים. תקציב שעולה משמעותית על זה של “דדפול”, למשל. מאז זה בערך היה תקציב סטנדרטי לסרטיו של שאמלאן – תקציב גבוה ביותר כאשר מדובר בדרמות מתח. התקציב הזה אפשר לשאמלאן לשכור שחקנים מפורסמים, לעבוד בלוקיישנים מגוונים, ואפילו להוסיף אפקטים מעטים אך לא מביכים בכלל לסצנות מפתח בסרטיו. ועם התקציבים האלה הוא הוציא גוף עבודות שקבר את המוניטין שלו סופית.

“ספליט”, לעומת זאת, הופק בתקציב הזעום של 9 מיליון. כן, זו לא טעות – 9 מיליון דולר, תקציב שחצי ממנו הלך כנראה רק לג’יימס מקאבוי, שחקן עולה בהוליווד, שוודאי גם שמח להשתתף בתפקיד מאתגר ולא פשוט. המגבלה התקציבית הוציאה משאמלאן את כל הטוב – עם קאסט קטן של שחקנים לא מאוד מוכרים ולוקיישן אחד מרכזי לרוב הסרט, “ספליט” היה הברקה. חלק גדול מזה רכב על כתפיו של מקאבוי, אבל אין ספק שהכתיבה המדויקת והבימוי הנכון הם אלה שאפשרו למקאבוי לפרוח בתנאים האלה.

והנה עכשיו נפרש לפנינו “מיסטר גלאס”, סרט שעלות ההפקה שלו מסתכמת בכ-20 מיליון דולר. מצד אחד, מדובר בסכום כפול (ועוד קצת) מזה של “ספליט”. מצד שני, זה עדיין סכום זעום בסטנדרטים של היום, כאשר במרכז הסרט יש לא אחד אלא שלושה שחקנים גדולים. אמת, בשיאו ברוס וויליס היה לבדו עולה 20 מיליון דולר, אך גם היום הוא שחקן עם מוניטין לא מבוטל. לכן התקציב הזה לא השאיר לשאמלאן הרבה מקום להתפרע, ובדומה ל”ספליט” גם “מיסטר גלאס” מתרחש רובו בלוקיישן אחד – בית המשוגעים. אבל הפעם, זה לא מספיק לשאמלאן.

מיסטר גלאס (תמונה באדיבות פורום פילם)
מיסטר גלאס (תמונה באדיבות פורום פילם)

יש פה ניסיון לבנות סיפור מורכב ומסועף, עם המון חלקים נעים שאמורים לבלבל אותנו. כמו אשליין, שאמלאן רוצה שנסתכל על הפנים שלו, בזמן שהידיים שלו עושות טריקים מתחת לאף שלנו. והוא עושה את זה עם כלי מאוד מוגבל ודל תקציב – דיבור. ואיכשהו כל מה שהיה ממש טוב ב”בלתי שביר” ו”ספליט” משתבש לחלוטין ב”מיסטר גלאס”. גלאס עצמו לא מפסיק לדבר על ספרי קומיקס בצורה שמרגישה אינפנטילית ולא מחוברת למציאות, הזהויות השונות של קווין מציגות את עצמן בצורה מגושמת ללא שום סיבה, אפילו הבן של דיוויד דאן מספר לדיוויד דברים שדיוויד כבר יודע, פשוט כדי שאנחנו הצופים נשמע אותם.

אין מצד שאמלאן אפילו ניסיון להשתמש במדיום הקולנועי כדי להציג את הסיפור שלו – הוא פשוט נותן לשחקנים היקרים שלו להקריא את כל מה שהוא לא הצליח לדחוף לסרט. השיא מגיע כאשר מובטח לנו עימות קליימטי במיקום שהסרט לא מגיע אליו לעולם, כנראה מיקום שהיה קיים בדראפט מוקדם של התסריט שהסתמך על תקציב גבוה יותר – ושלא עבר התאמה לתקציב המוגבל של “מיסטר גלאס”. אחרי שהוא עבד נפלא בתוך הגבולות הברורים ש”ספליט” הגדיר, שאמלאן קפץ מ-3 ל-10, ונחת בערך על 5 – אבל המשיך להעמיד פנים שהוא נותן לנו “אקס-מן” או “נוקמים”.

מה שעבד ב-2000 לא עובד ב-2019

ל”מיסטר גלאס” יש עוד בעיה אחת לא קטנה בכלל – הסרט מנותק לחלוטין מהמציאות שבה אנחנו, הצופים, נמצאים. כש”בלתי שביר” יצא בשנת 2000, הוא היה מפתיע, מיוחד ומרענן. מדובר בסרט שעסק בקומיקס, בתרבות הקומיקס ובמחשבות על קומיקס, רגעים ספורים לפני שקומיקס הפך למיינסטרים. לפני שיצאו “אקס-מן” ו”ספיידרמן” הראשונים, והרבה לפני מרוץ החימוש שמתרחש כרגע בין מארוול, פוקס, סוני והאחים וורנר. בשנת 2000 קומיקס היה משהו של חנונים, והפילוסופיה של “בלתי שביר” היוותה מצד אחד הצצה מבחוץ לעולם הקומיקס, ומצד שני אפשרות לאוהבי קומיקס לצפות בסרט מיינסטרים שעוסק בנו.

מיסטר גלאס (תמונה באדיבות פורום פילם)
מיסטר גלאס (תמונה באדיבות פורום פילם)

אני לא צריך לספר לכם שהמצב שונה היום. אף אחד לא צריך לספר לכם את זה, אתם יודעים טוב מאוד מה מצב הקומיקס היום, ומה זה אומר בכלל. אתם מבינים גיבורים ונבלים, אתם מכירים סיפורי מקור, אתם בקיאים בתאוריות שונות על הדיכוטומיה בין טוב ורע… ראבאק, רק מלרפרף בגאדג’טי אתם נתקלים בטייק חדש פעם בחודש לפחות.

פתאום כל הרעיון הזה של “הגיבור והנבל הם הפכים מושלמים” נהייה בסיסי, משעמם ופשוט לא מדויק. כל הפילוסופיה של גלאס עצמו מצוצה מהאצבע, והייתם חושבים שהגאון הגדול ביותר שהעולם ידע, גאון כה חכם שרק בעזרת מוחו הוא שווה ערך לשני אנשים שמסוגלים להפוך מכוניות ולטפס על קירות בידיים חשופות, היה מפתח ראיית עולם קצת יותר משוכללת ממשהו שאפשר לקרוא ב”הידעת?” של מסטיק בזוקה.

ב”מיסטר גלאס” שאמלאן הוא הבחור הזה שבא לעבודה בוקר אחד וצועק “ואוו, משחקי הכס! איזה מדהים זה, מישהו ראה?”, מנותק לחלוטין מהקהל שכבר התקדם הרבה מעבר. במקרה הטוב נדמה שהוא פשוט לא עירני למה שקורה בעולם הקולנוע והטלוויזיה. במקרה הרע הוא עובר כלא פחות ממתנשא, מישהו שחושב שלו יש רעיונות מבריקים שאף אחד לא הבין, כשכולם מסביב מזמן כבר שכחו את הרעיונות ה”מבריקים” האלה.

בשורה התחתונה

“מיסטר גלאס” הוא סרט שנע בין מעייף למעליב לצופה. יש בו רגעים טובים, בעיקר אלה שסובבים את מקאבוי, שעדיין עושה עבודה מדהימה עם השבט ועם מגוון הזהויות של קווין, אבל באף שלב הוא לא מגיע לגבהים שהוא הגיע אליהם ב”ספליט” – לא לגבהים הדרמטיים, לא לגבהים הרגשיים, ובטח ובטח לא לתהומות הקריפיות והחלחלה שדניס, פטרישיה, הדוויג והחיה עצמו העבירו בסרט הקודם.

ג’קסון וויליס נותנים את המשחק הבסיסי ביותר שלהם, שהוא טוב מאוד אבל גם לא תורם כלום לתסריט עצלני ומתנשא. אם תהיתם למה בכלל צריך לחבר את “בלתי שביר” ו”ספליט” לעולם אחד, שאמלאן לא הצליח לענות על השאלה הזאת בצורה מספקת. לא ברור אם הוא עצמו יודע להסביר למה טוב החיבור הזה, ובאמת עדיף שלא לשאול אותו.

השוואת מפרטים