-פרסומת-

אמה סטון כאביגייל היל מתוך "המועדפת" (תמונה באדיבות פורום פילם)

ביקורת סרט: המועדפת – אין חוקים באהבה, במלחמה ובקולנוע
| יום חמישי, 31 בינואר 2019, 17:00 | בידור ופנאי

היסטוריונים אוהבים מאוד את הסיפור של המלכה אן של אנגליה, הדוכסית שרה ממרלבורו, והמשרתת אביגייל היל. אם קראתם את המשפט הזה ואתם רוצים למות משעמום, חכו רגע. אם סרטים היסטוריים מייגעים לא מדברים אליכם, אל תברחו עדיין. כי יורגוס לנטימוס (Yorgos Lanthimos) הוא לא היסטוריון – הוא במאי ביזארי שאוהב למתוח את גבולות המציאות בסרטי האבסורד שלו, ולפעמים סיפור פוליטי מימיה הראשונים של המאה ה-18 הוא בדיוק הסיפור שנחוץ לזה, כפי שאפשר לראות בסרט “המועדפת” (The Favourite).

העלילה

אוליביה קולמן (Olivia Colman) היא המלכה אן – מלכת אנגליה בסוף המאה ה-17 ובשנים הראשונות של המאה ה-18, והאחרונה לשושלת הסטיוארטים. מבוגרת וחולנית, המלכה לא יציבה הן בגופה והן בנפשה, בזמן שכל אירופה שרויה במלחמת הירושה הספרדית. גם אנגליה נעוצה עמוק בתוך המלחמה, ובעוד שהמילה האחרונה היא תמיד של המלכה, הפרלמנט האנגלי כבר חזק מאוד בימים אלה, ומצליח לתמרן אותה בקלות. למעשה ראש ממשלת אנגליה לא מתמרן את הוד מעלתה לבד – יש לו עוזרת.

רייצ’ל וייס (Rachel Weisz) היא הליידי שרה, הדוכסית ממלבורו. חברתה הטובה של המלכה אן שנים רבות מאוד, הליידי שרה מתפקדת כאשת הסוד ולעתים אף כעוזרת האישית של הוד מעלתה. אן לא מקבלת אף החלטה ללא התייעצות עם שרה, ובמידה מסוימת שרה היא זו שמולכת באנגליה דרך המלכה, יחד עם בעלה ובני בריתה הפוליטיים. שרה מתמרנת את המלכה לטובת עצמה, אך גם טוענת שזה נעשה בראש ובראשונה לטובת המדינה. כמו כן, נדמה שלשרה באמת אכפת מהמלכה המזדקנת – החברות ביניהן אמיתית וחזקה, אף על פי שהיא מושתתת, בין השאר, על שקרים ומניפולציות.

אמה סטון (Emma Stone) היא אביגייל היל, דודנית של הליידי שרה שאיבדה את רכושה וכל תאריה. היא מגיעה לארמון המלכה אן כדי לבקש משרה שתיקח אותה תחת כנפה ותדאג לה, תיתן לה מקום בטוח להחזיר לעצמה את כבודה האבוד. שרה לא מחבבת את אביגייל במיוחד, אבל מאפשרת לה לעבוד כמשרתת – היכן ששאר המשרתים מתעמרים באביגייל יום וליל. לכן זה לא מפתיע שאביגייל מנצלת כל הזדמנות למצוא חן בעיני המלכה אן, אישית, מה שמוביל לעימותים חריפים עם ליידי שרה – עימותים שעלולים להפוך לקטלניים.

שלוש גיבורות שהן שלוש נבלות

“המועדפת” מציג מבחר לא גדול אבל מאוד מרשים של שחקנים, אך אין ספק ששלוש הנשים שבמרכז הסרט הן הכוח העוצמתי שמניע אותו. מי מכם שעוקב אחרי טקס האוסקר, ודאי שם לב ששלושתן זכו למועמדויות בטקס הקרוב, ועשויות לקחת פסלון מוזהב הביתה. אל תתנו לביורוקרטיה של האקדמיה לבלבל אתכם – אוליביה קולמן מועמדת לתואר “השחקנית הטובה ביותר”, בעוד שוייז וסטון מועמדות ל”שחקנית משנה”, אבל זה לא משקף את מה שמתרחש בסרט.

ההיגיון העקום והמיושן של האקדמיה קובע שיש מקום לשחקנית ראשית אחת, ושחקן ראשי אחד. וזהו. כל השאר הם שחקני משנה. לאורך כל הסרט יהיה קשה לומר מי משלוש הנשים המופרעות הללו היא הגיבורה של הסיפור. הקרובה ביותר היא כנראה אמה סטון דווקא, כיוון שאביגייל היא הדמות שפועלת הכי הרבה, משנה הכי הרבה, ובמקום מסוים היא גם הדמות שלנו הכי קל להזדהות איתה – אבל בסופו של דבר שלושתן מחזיקות את הסרט יחד על כתפיהן, והמשחק שלהן בלתי ניתן להפרדה. שלושתן שחקניות ראשיות, וניצחון של אחת מהן יהיה, במידה מסוימת, ניצחון של כולן.

אוליביה קולמן ודאי קיבלה את המועמדות היותר יוקרתית מתוקף המעמד – היא השחקנית המבוגרת ביותר מהשלוש, והיא גם משחקת דמות יותר גדולה היסטורית, לכאורה. אבל נדמה שיש עוד סיבה לחלוקה המוזרה. נבלים בסרטים הם בהגדרה שחקני משנה. כמה מהנבלים הגדולים ביותר זכו בפרס “שחקן המשנה הטוב ביותר”, כמו הית’ לדג’ר למשל, שזכה בפרס לאחר מותו על הייצוג שלו לג’וקר. ומי הנבל ב”המועדפת”? ובכן… כולן.

אוליביה קולמן כמלכה אן מתוך "המועדפת" (תמונה באדיבות פורום פילם)

אוליביה קולמן כמלכה אן מתוך “המועדפת” (תמונה באדיבות פורום פילם)

המלכה אן היא אולי הדמות הכי פחות נבלית מהשלוש, לכן היא יוצאת “הגיבורה”, “השחקנית הראשית”, פשוט באלימינציה. יורגוס לנטימוס הוא לא במאי שנותן לכללי דרמה לא מעודכנים להכתיב מבנה ומהלך הסרט. על הנייר, אם היינו רוצים למצוא עימות מובהק בין גיבורה לנבלה, אז ודאי שאמה סטון גדולת העיניים וחביבת הקהל הייתה הגיבורה הראשית של הסרט. אצילה שאיבדה את תאריה וכעת היא משרתת שסובלת מהתעמרויות והטרדות לרוב, יש הרבה סימפטיה אליה. מנגד ישנה רייצ’ל וייז, ליידי שרה התוקפנית והנוקשה, שמתעלמת מהסבל של דודניתה ומנצלת את היחסים שלה עם המלכה כדי לשלוט באנגליה. היא בבירור הנבלה על הנייר… בפועל, שוב, זה לא נכון בכלל.

גם אביגייל וגם שרה הן גיבורות שמצליחות לעורר סימפטיה ואמפתיה אדירות במהלך הסרט. אתם תעודדו את שתיהן יותר מפעם אחת, ולפעמים לפרקי זמן ארוכים. הן גם הנבלות של “המועדפת”. את מגרעותיה של שרה כבר פירטנו, אך מה על אביגייל המסכנה, שכולם רק מתעללים בה? כן, מסכנה, אבל אם חיפשתם סיפור מקור מוצלח לג’וקר, הרי הוא לפניכם.

אביגייל עוברת תהליך שינוי צורה מדהים, בו היא הופכת ממשרתת ענייה שמקורבנת שוב ושוב, לאישה עוצמתית המקורבת להוד מעלתה. היא מאבדת את המצפן המוסרי שלה לחלוטין, ולא נותר בה שום צלם אנוש. זה גורם לנו לשאול אם היו לה כאלה מלכתחילה. האם אביגייל בכלל הייתה אדם סביר שאפשר להזדהות איתו, או שתמיד הסתתר נחש בשיחים? ואז אנחנו נזכרים בכל מה שהיא עברה, באינסטינקט ההישרדות שהיא פיתחה, ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו מזדהים עם המפלצת הזאת.

והמלכה אן, כאמור, היא רק קרבן של שתי אלה, לפחות במבט ראשון. אבל במבט נוסף, ולנטימוס מספק לנו מספיק מבטים על אן ועל ההתנהלות שלה, כל מה שהיא עושה פשוט מחפיר. קשה שלא לרחם על מלכה בודדה ואומללה, שעברה 17 הריונות כושלים וכעת הגוף והמוח שלה נרקבים בדמדומי ימיה… אבל היא מתנהגת כמו ילדה בת 5, ילדונת עם קפריזות קשות, ועם כוח לנשל אדם מנכסיו ואף להוציאו להורג. זוהי מלכת הלבבות מ”אליסה בארץ הפלאות”, בגרסה המציאותית והגרוטסקית שלה. אין שום הצדקה לכוח שהיא אוחזת בו. בחייכם לא תראו אישה זקנה וחולנית שמזרה אימה על סביבתה כמו שאן עושה את זה.

המציאות היא האבסורד האיכותי ביותר

בנוסף למחול הגרוטסקי של שלושת גיבורות הסרט, ישנו גם הטון יוצא הדופן של “המועדפת”. מדובר חד משמעית בסרט מז’אנר האבסורד, שמטרתו להציג את המציאות דרך עדשה של הגחכה. האבסורד נוטה להיות בעל אופי מיסטי – במחזה “קרנף” פשיסטים הופכים לקרנפים, ואנשים לא קיצוניים לכאורה מתקרנפים בהדרגה בלי לשים לב. בספר “הגלגול” של קפקא הגיבור הופך בהדרגה לג’וק, ובסרט “הלובסטר” של לנטימוס עצמו מוצגת ביקורת מוזרה ובוטה במיוחד על הצורה בה החברה המערבית מתיחסת לזוגיות. כמו כן, ניתן לראות שיש לז’אנר האבסורד אובססיה מוזרה לחיות שמתבטאת מפעם לפעם.

“המועדפת” הוא סרט אבסורד לכל דבר, אלא שהוא סרט אבסורד מאוד מוזר. ודאי תאמרו לעצמכם שזה ברור! אם זה אבסורד אז בהגדרה זה צריך להיות מוזר, לא? כן, אבל הנה הקאץ’ – הסיפור של “המועדפת” לא מוזר, אבל הסרט כן. כלומר, הוא ביזארי לחלוטין וכל האנשים בו מוזרים בטירוף, אבל הכל בגבול המוזרות הסבירה. אין שום טרנפורמציות לחיות, אין מטאפורות ססגוניות על התנהגויות חברתיות שקל לפענח… אז מה המסר הגדול שלנטימוס מנסה לספר לנו כאן? במבט ראשון נדמה שאין.

מתוך "המועדפת" (תמונה באדיבות פורום פילם)

מתוך “המועדפת” (תמונה באדיבות פורום פילם)

אם תתנו לי עוד צפייה או שתיים ושבוע-שבועיים לעכל את זה, ודאי אמצא בסרט מסרים חברתיים עמוקים ועכשוויים. מצד שני, אם תתנו לי עוד צפייה או שתיים בפרק אקראי של “ברני הדינוזאור”, עם אותם שבועיים לעיכול, גם שם אמצא מסר חתרני קיצוני. כי כשמחפשים מוצאים. אבל התחושה היא שכאן לנטימוס רצה פשוט לספר סיפור.

חשוב לציין שהתסריט הוא לא של לנטימוס. את סרטיו הקודמים הוא באמת כתב, אבל במקרה הזה הוא ביים סרט שנכתב על ידי דבורה דייוויס (Deborah Davis) וטוני מקנמארה (Tony McNamara). כלומר הסרט שקיבלנו, התוצאה שאנחנו רואים לפנינו, זה החיבור בין תסריט שנכתב על ידי תסריטאי דרמה מנוסה, לבין העין של במאי אבסורד שפשוט לא מסוגל להסתכל על העולם כפי שהוא.

אם אבסורד היה שפה, לנטימוס היה דובר בה טוב משהוא דובר בשפת האם היוונית שלו. הוא לא צריך לשדר לנו מסר נוקב ומוסרני על החברה האנושית, מספיק לו פשוט לספר לנו סיפור היסטורי דרך העדשה הייחודית שלו, כדי שנרגיש כמה העולם מוזר. בלי ג’וקים ובלי לובסטרים, רק שלוש נשים בסביבה מאוד לא בריאה בשביל אף אחת מהן, ובשביל נשים בכלל.

מה שהופך את “המועדפת” לכה כיפי וקל לצפיה זו הפשטות שלו. מה שהופך את הצפיה לכל כך מטלטלת זו הצורה שבה הפשטות הזאת מוגשת. יצירות אבסורד עשויות לעתים להיתפס כמאוד מטיפניות, כיוון שהסיפור כולו משרת מסר ספציפי שלרוב גם נהייה מאוד ברור דרך המטאפורה. “המועדפת” לא מטיף שום דבר ספציפי, אבל הוא מכוסה ברבדים על גבי רבדים של מטאפורות ומוזרויות שמרפדות את הסיפור, וזה הופך אותו למאוד, מאוד מצחיק.

יהיה מוזר לקרוא ל”מועדפת” קומדיה. בעיקר כי אף אחת מהדמויות בסרט לא מוצאת שום דבר מצחיק במתרחש. הצחוק הוא שלנו, של המתבוננים, שפשוט רואים עולם אחר, מקביל לשלנו. אנחנו רואים מציאות שמרוחקת משלנו רק פסיעה או שתיים, וההתנגשות הזאת, הקרבה המפתיעה והמרחק הלא משמעותי, גורמים לנו לשילוב נעים בין מבוכה לעליצות. אנחנו צוחקים על הדמויות, על המתרחש, וגם על עצמינו – כי אנחנו מוצאים את עצמינו מזדהים עם תרחישים שלא היינו חולמים להזדהות איתם.

בשורה התחתונה

אם ראיתם “מועמד לעשרה פרסי אוסקר” ונבהלתם ש”המועדפת” היא דרמה היסטורית משעממת, אל תבהלו. אם ראיתם “סרטו של יורגוס לנטימוס” ונבהלתם שתקבלו עוד “לובסטר”, אל תבהלו. “המועדפת” הוא גם הסרט הנגיש ביותר של לנטימוס, וגם אחד הסרטים המשובחים ביותר שיצאו בעונת האוסקרים הזאת. זה לא סרט לכולם, כלל וכלל לא, אבל אם אתם מסוגלים לשחרר לרגע את ההארקה שלכם למציאות, אם אתם מוכנים לתת לעצמכם לעוף קצת ללא שליטה, תצאו מורווחים מאוד מצפיה ב”המועדפת”.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות