-פרסומת-

ביקורת סרט: לעזוב את נוורלנד, חלק א’ – מעל שני עשורים של הדחקה

מייקל ג'קסון

צילום: Wade Robson archive/Amos Pictures (באדיבות yes דוקו)

“מייקל ג’קסון משחק עם ילדים”. זה משפט שנשמע הרבה בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000. הוא היה נאמר בליווי של גיחוך, או כחלק מבדיחה סרת טעם. לפעמים בגלל שבדיחות גסות על מפורסמים הן הדרך שלנו להביע את הקנאה שלנו, ולפעמים פשוט כי בדיחות גסות הן מצחיקות. אף אחד לא לקח את הנושא יותר מדי ברצינות – במקרה הטוב מדובר היה בשמועה מרושעת הרי, ובמקרה הרע? העדפנו לא לחשוב על המקרה הרע. שמועות הן שמועות וזה כל מה שהן.

מאז עברו הרבה שנים, מספר הליכים משפטיים כושלים, ומלך פופ מת אחד. כולנו שכחנו, הפסקנו להתעניין, ולא חשבנו שאי פעם נשמע משהו חדש על הפרשיות המדוברות. אבל יש כמה אנשים שלא שכחו – שתי משפחות שחייהן השתנו מקצה לקצה, ולא לטובה. שני גברים שהיו פעם ילדים, שרוצים שהסיפור שלהם ישמע. הבמאי הדוקומנטרי דן ריד (Dan Reed) נתן להם את הבמה לספר את הסיפור ב”לעזוב את נוורלנד” (Leaving Neverland). זכינו לצפות בחלק הראשון של הסרט, שעתיים מתוך ארבע שעות סך הכל, ואלה היו שעתיים לא פשוטות לצפיה.

סיפורם של השורדים

“לעזוב את נוורלנד” מתמקד בשני גברים. מצד אחד ישנו וויד רובסון בן ה-36, שפגש את מייקל ג’קסון לראשונה בגיל 7, שמספר את סיפורו יחד עם אחיו, אחותו ואמם. מצד שני ישנו ג’יימס סייפצ’ק בן ה-40, שפגש את ג’קסון בגיל 9, שמספר את סיפורו יחד עם אמו. שניהם מספרים סיפורים אישיים ויחודיים, אבל עם קווי דמיון מאוד דומים – שניהם פגשו את ג’קסון במסגרת מקצועית, ושניהם פיתחו קשר אדוק מאוד עם הכוכב.

תחילה היה מדובר בקשר לא מדאיג – מייקל היה משחק איתם, במובן התמים ביותר של המילה, לוקח אותם ואת המשפחות שלהם איתו לסבבי הופעות, ומפתח מערכות יחסים מוזרות אבל סך הכל מאוד חביבות עם הילדים. בשני המקרים האופי של המפגשים עם מייקל היה מקבל תפנית אפלה כאשר הילדים היו נשארים איתו לבד, במיוחד אם זה היה ב”נוורלנד”, אחוזת-השעשועים הענקית של ג’קסון בה היה גן שעשועים ענק בחוץ, אולם קולנוע בפנים, חדרי משחקים נהדרים, וכמות חשודה מאוד של מיטות בחדרים השונים. את סיפורם רובסון וסייפצ’ק מספרים בפירוט רב, מהחלקים החביבים והנעימים שלו, ועד למקומות הקשים ביותר לצפיה והאזנה.

קשה, אבל חשוב

“לעזוב את נוורלנד” קשה לצפיה. למעשה דן ריד והפקתו מקפידים להזכיר לנו כמה הסרט קשה, בתוכו וגם מחוצה לו. בפסטיבל הקולנוע סאנדנס בו הסרט הוקרן בינואר האחרון, צוות פסיכולוגים חיכה לצופים מחוץ לאולם כדי לעזור להם להתמודד עם הסרט. זה נשמע כמו מהלך שיווקי מרשים בין השאר, אבל אם נקלף את מעטה הציניות נשים לב שאולי זה לא רעיון רע בהכרח.

כי כשנכנסו לאולם הקולנוע, האווירה הייתה חיובית בסך הכל – אירוע חביב בשעת בוקר נעימה וציפיה לסרט שיעלה נשכחות מימים צעירים יותר, בהם היה אמן גדול בשם מייקל ג’קסון שכולנו הכרנו ורובנו גם אהבנו. שעתיים לאחר מכן, כשיצאנו מהאולם, האווירה הייתה שונה לחלוטין – קודרת, שקטה. הזעזוע היה מורגש באוויר, והיו מספר צופים בודדים שלא נשארו אפילו עד הסוף. וזה היה רק החלק הראשון של הסרט, שעתיים מתוך ארבע השעות.

הקושי של הסרט כפול. מצד אחד, פשוט כואב לראות אמן כה מוערך מקבל תפנית כה חזקה. במקום מסוים זו שאלה של תרבות וגיל – מי שלא גדל על מייקל ג’קסון מסיבה זו או אחרת, כנראה לא ירגיש את הזעזוע הספציפי הזה, אבל מי שכן יחווה אותו בכל הכוח. כי שמענו שמועות וצחקקנו צחקוקים, בלי לקחת ברצינות את הדברים האיומים האלה. הקושי השני של הסרט גדול יותר, ויורגש על ידי כולם.

לראות את הקורבנות, או השורדים אם נעדיף לקרוא להם ככה, מספרים את הסיפורים האלה, לשמוע את בני המשפחה שלהם נזכרים בתקופות האלה, בצורה בה הם הפקירו את ילדיהם הרכים בידיו של ג’קסון, ולשמוע אותם נזכרים בדברים שהם עשו איתו – אין דרך קלה לספר את זה, ואין דרך פשוטה לשמוע את זה. אבל הסרט לא נהנה מהאכזריות, הוא לא מנסע לזעזע רק בשביל לזעזע. למעשה, אפשר לומר ש”לעזוב את נוורלנד” מזעזע בזהירות ובשיטתיות, בראש ובראשונה כדי להעביר לנו את האימה של מה שקרה.

מייקל ג'קסון ומשפחת רובסון

צילום: Wade Robson archive/Amos Pictures (באדיבות yes דוקו)

לא נותנים למייקל קול

הנה, זהו מייקל ג’קסון. הנה אדם שהיה אליל בתקופה בה לא היו טוויטר ואינסטגרם, בה הטלוויזיה הייתה בשיאה אך לא הייתה שום גישה ישירה לאמן, בה הוא היה בלתי נגיש לחלוטין – ואיך האיש הזה הנגיש את עצמו לכמה ילדים, ואיך הוא ניצל את המעמד שלו כדי לעשות אתם דברים שאנחנו לא רוצים לחשוב עליהם, אבל חייבים לשמוע.

אם מסתכלים טוב טוב, אפשר לבנות פרופיל אישיותי מעניין מאוד למייקל ג’קסון. זה יכל להיות כיוון אפשרי בשביל דן ריד. אבל ריד לא רצה לספר את הסיפור של ג’קסון, הוא מתמקד בסיפורים של רובסון וסייפצ’ק. הקול שלהם חשוב הרבה יותר. ובכל זאת, אם קוראים בין השורות ומסתכלים בין התיאורים, מקבלים תמונה מאוד לא נעימה ודי עצובה של מלך הפופ המנוח.

מצחיק לומר את זה על אחד האמנים הכי מוערכים שחיו אי פעם, שהיה בחייו אדם עשיר, מפורסם ומצליח מאוד, אבל נדמה שמייקל ג’קסון היה אדם מאוד עצוב. הוא גדל במשפחה של אמנים ילדים, אחד מלהקת הילדים האגדית “ג’קסון פייב”, ופרץ עם קריירה עצמאית שלא נראתה כמוה. הוא סבל ממחלת עור והלבין את עורו כדי להתמודד איתה, ובדרך חטף ביקורות מכל הצדדים, והוא ככל הנראה אף פעם לא הצליח לקיים קשרים משמעותיים עם אנשים סביבו. כיצד הוא יכל, אם מילדותו הוא היה מוקף תמיד במפיקים ואמרגנים, אנשים מבוגרים שניצלו אותו?

קל מאוד להאמין שמייקל ג’קסון באמת נהנה מחברתם של הילדים. אחד מטיעוני הנגד הנפוצים ביותר נגד אישומי הפדופיליה תמיד היה שג’קסון פשוט אוהב לשחק איתם, שזה תמים לחלוטין, ושאנחנו, המאשימים, הם הסוטים שממציאים דברים. “לעזוב את נוורלנד” מצייר תמונה שמראה שבמקום מסוים, שני הדברים היו נכונים, והתקיימו זה לצד זה.

מייקל ג’קסון אכן אהב אותם, אכן נהנה מחברתם, ואכן הסתדר עם ילדים הרבה יותר משהסתדר עם מבוגרים. זאת, לפחות, התמונה שמתקבלת מהעדויות של רובסון וסייפצ’ק. אבל בו זמנית הוא גם חיפש אינטימיות איתם, וללא שום רסן, בידיעה מלאה שמה שהוא עושה לא חוקי ולא מוסרי, ניצל אותם מינית.

מייקל ג'קסון

צילום: Wade Robson archive/Amos Pictures (באדיבות yes דוקו)

אפשר לנסות לטעון שבעיניו זה לא היה ניצול, אלא מערכת יחסים תקינה. אפשר. אבל הסיפור של ג’קסון לא חשוב כאן, כאמור. הוא מת כבר, הרי, וגם בחייו התירוצים לא מספיקים – כי הוא ידע טוב מאוד שהוא עושה דבר בל יעשה. כעת מעריציו הגדולים נלחמים נגד הסרט, עם תביעות רבות וניסיונות לגנוז אותו.

למרות שזה קשה ומאכזב מאוד לצפות בו, “לעזוב את נוורלנד” הוא סרט חשוב, במיוחד בגלל ההדים החברתיים והתקשורתיים שהוא עושה – כי אמנים גדולים הם לא אלים. הם בני אדם שנקלעו למצב שהם לא יודעים להתמודד איתו, ואם יש אנשים שאיתם במיוחד אסור להשאיר לבד ילדים לפרקי זמן ארוכים, זה כנראה הם ודווקא הם.

בשורה התחתונה

בסוף השבוע הקרוב יגיע “לעזוב את נוורלנד” לערוץ yes דוקו ול-STINGTV. שני החלקים ישודרו ב-8 וב-9 למרץ, בשעה 22:00, זמן קצר לאחר שיוקרנו בבריטניה ובארצות הברית. אם יש לכם גישה לשירותי התוכן של yes, כדאי לכם מאוד לצפות בהם – ולעשות את זה בזהירות רבה. כי גם אם יש לכם קיבה חזקה ועצבים מפלדה, קשה להאמין שתשארו אדישים אחרי צפיה במסמך המטלטל הזה.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות