מלך האריות (תמונה באדיבות פורום פילם)

ביקורת סרט: מלך האריות – הישג טכנולוגי מדהים ומיותר
| יום חמישי, 18 ביולי 2019, 17:00 | בידור ופנאי

דיסני (Disney) עושה לעצמה רימייקים. זאת עובדה קיימת בשטח. לא כולם אוהבים את העובדה הזאת, אבל חייבים לקבל אותה – השנה הגענו לשיא של שלושה רימייקים בזה אחר זה, עם “דמבו“, “אלאדין“, וכעת “מלך האריות” (The Lion King). ואכן, האהבה ל”מלך האריות” המקורי כל כך גדולה, והקאסט שגויס לכבודו כל כך מרשים, שכולנו רצינו שהפעם זה יהיה זה – הרימייק שנאהב. כי איך אפשר שלא? עם אותן דמויות, אותם שירים אלמותיים, איך אפשר לטעות כאן? ובכן, תמיד יש דרכים חדשות לטעות – ולצערינו גילינו כמה וכמה מהן בגרסה הזאת לאגדה המצוינת.

את העלילה של “מלך האריות”, אגב, כולנו מכירים – עד כדי כך כולנו מכירים, שדיסני עצמה לא היססה לעשות ספוילרים לסיפור בפרומואים שלה. אם אתם משום מה רוצים להימנע מספוילרים, עצמו את העיניים ורוצו לראות את הסרט. רצוי המקורי. הביקורת הזאת תהייה, בלית ברירה, השוואתית – על הדברים החדשים בסרט נדבר פחות, אבל בהחלט יהיו השוואות בין הישן למשוחזר. קחו בחשבון, מכאן יתחילו ספוילרים לסרט מ-1994. מקווה מאוד שתסלחו לי.

העלילה

מופסה הוא אריה אדיר וחזק, המלך הדגול של כל מה שהאור נוגע בו. בסוואנה שלו נשמר איזון עדין בין הטורפים לאוכלי-הצמחים, והאדמה משגשגת. להוד מעלתו נולד גור אריות בשם סימבה, יורש עצר מבורך. רק חיה אחת בממלכתו של מופסה לא מרוצה מהולדת הילד – אחיו של המלך, האריה הממורמר סקאר. סקאר תמיד רצה להיות המלך, וכעת, משנולד יורש למופסה, התקוות המעטות שהיו לו לרשת את אחיו החזק והנאה יותר נגוזו.

אך סקאר לא מוותר בקלות – הוא כורת ברית עם הצבועים, אויביהם המושבעים של האריות, וביחד הם זוממים לביים “תאונה” שתחסל את המלך מופסה ובנו. מופסה אכן נהרג, אך סימבה שורד – ונס על נפשו הרחק מאדמות אביו. סקאר מקבל את מבוקשו ומוכתר למלך. סימבה, היורש החוקי, גדל באדמה רחוקה עם חברים מוזרים. הוא מדחיק את תחושת האשמה האדירה שהוא חש על כך שלא יכל להציל את אביו, שנהרג בניסיון להגן על הבן חסר האונים – אך מתישהו יהיה עליו לחזור ולהחזיר את הסדר על כנו.

מציאותי מדי

הנה הוט-טייק שבטח שמעתם ועוד תשמעו הרבה סביב “מלך האריות” החדש: “לייב-אקשן?! למה קוראים לזה לייב-אקשן, זה הכל אנימציה!”. אז בואו נוציא את זה מהמערכת. “מלך האריות” החדש הוא חלק מהתהליך בו דיסני משחזרת את להיטיה הגדולים בגרסאות לייב-אקשן מצולמות. אכן, בפועל כל הסרט הוא רק פיקסלים, ללא צילומים “אמיתיים”. אבל במאי הסרט ג’ון פאברו (Jon Favreau) והצוות המוכשר שלו עשו עבודה חסרת תקדים, ובעזרת שילוב של טכנולוגיות הכולל גם מציאות-מדומה יצרו סרט שנראה מציאותי לחלוטין ברובו המכריע. בתוצר הסופי אנחנו מקבלים סרט שנראה ומרגיש לייב-אקשן – אז בואו נזרום עם זה.

“מלך האריות” נראה כל כך אמיתי, שזו אחת מהבעיות הכי גדולות שלו. כי אנחנו רואים חיות אמיתיות מאוד למראה, ומה חיות אמיתיות לא עושות בדרך כלל? נכון – הן לא מדברות. בטח ובטח שלא שרות. הישג מרשים נוסף של ההפקה הוא שהחיות האלה, בסרט הזה, דווקא כן שרות ומדברות, ועדיין נראות כמו חיות אמיתיות רוב הזמן. אבל זה עדיין לא מספיק.

הנה תרגיל מחשבתי: קחו אריה אמיתי. דובבו אותו. הוסיפו לו תנועות שפתיים עדינות מאוד שיתאימו לדיבוב. אתם תקבלו חיה מדברת שנראית מציאותית ביותר, אבל היא עדיין חיה. ולחיות, במיוחד חיות לא מבויתות, אין מגוון רחב של הבעות פנים – לא כמו לבני אדם. אז אמנם החיות מדברות, ואפילו מזיזות את השפתיים בהתאם, אבל הן לא מביעות את עצמן בצורה שבה אנחנו, כאנשים, יכולים להזדהות אתן. בסרט אנימציה זו לא בעיה: הסתכלו על הפנים של סקאר, של סימבה, של טימון ופומבה. התסכלו על העיניים הענקיות, החיוכים הזוממים, הסנטר הנפול כשהם עצובים – באנימציה החיות אנושיות לחלוטין. בסרט לייב-אקשן, לעומת זאת, “אנושיות” כזאת תשבור את האשליה.

מלך האריות (תמונה באדיבות פורום פילם)

מלך האריות (תמונה באדיבות פורום פילם)

נעשתה כאן בחירה מודעת – לשמור על החיות חיתיות. מתן הבעות פנים עשירות היה הופך אותן ללא מספיק אמיתיות. המחיר של המציאותיות כבד מאוד – כי כשסימבה הגור בוכה על אביו שנהרג, וכל מה שאנחנו רואים זה את הפנים המאובנות של גור אריות דיגיטלי, זה פשוט לא מעורר את אותו רגש עצמתי שעוררו בנו כמה קווים פשוטים עם צבע כתום באמצע.

כי להזדהות עם כתם צבע שמסומן לנו כ”סימבה – גור אריות” הרבה יותר קל, מסתבר, מאשר עם גור אריות “אמיתי” שמשום מה מדבר. במילים אחרות, חיות “אמיתיות” הן שחקניות גרועות ממש – ולסרט כמו “מלך האריות” מגיעים שחקנים טובים הרבה יותר מאריות עם הבעות פנים מאובנות.

אבל הדיוק המציאותי הוא אפילו לא הדיוק הכי חמור בסרט – הדיוק הכי חמור הוא הדיוק העלילתי. כי “מלך האריות” ממש, ממש דומה ל”מלך האריות”. וזוהי בעיה.

מלך האריות גרסת 2019 דומה מדי למקורי

קשה מאוד לא להשוות רימייקים למקור. אחת מהצרות של הרימייקים של דיסני היא שאנשים זוכרים ואוהבים את המקור כל כך, שקשה לקבל את הסרט החדש. נכון, זה כיף לשמוע גרסאות חדשות לשירים ישנים ואהובים, ולראות שחקנים חדשים מקריאים גרסאות מרועננות של טקסטים טובים ומלוטשים, אבל ההשוואה הזאת תמיד תזכיר לנו כמה אהבנו את המקור, ותאלץ אותנו למצוא את כל מה שלא עובד בסרט החדש.

“מלך האריות” חוטא בזה כפליים. יש לו, בתור סרט אנימציה שמעמיד פנים שהוא מצולם, יכולת לעשות דברים שסרט מצולם לא יכול לעשות. וכך, עם אנימציה מציאותית לחלוטין, הוא משחזר סצנות שקרו באנימציה בסרט מ-1994. אם חשבתם שתצליחו לאבד את עצמכם בסרט, פשוט לשקוע בסיפור, אני מצטער לומר שלא תצליחו. אתם תהייו עסוקים מדי בלומר לעצמכם (ואם אתם גסי רוח, גם לסובבים אתכם) ש”אה, זאת הסצנה ההיא! איך אהבתי אותה, ואוו איזה שחזור מדויק!”.

“דמבו” הוא הרימייק היחידי מהתקופה האחרונה שבאמת ניסה לשנות את הסיפור. הוא היה סרט נוראי, אבל ראוי להערכה על הניסיון הזה, כושל ככל שיהיה. “מלך האריות” הלך לקיצון השני, הסרט שניסה להעתיק את הגרסה המקורית בדיוק רב ככל האפשר. אם אי פעם השאלה “למה לעשות רימייק בכלל” הייתה במקום, זה במקרה הספציפי הזה.

הייתי רוצה לראות טייק מעט שונה על “מלך האריות”. לפחות ויזואלית. אם הסרט נראה כמו לקט מנשיונל ג’אוגרפיק, אולי כדאי להשתמש בשפה הויזואלית של סרטי טבע. אולי לשלב דמויות אחרות בסרט. לשחק עוד קצת עם הפורמט, לתת לנו איזשהו ערך מוסף מעבר ל”הנה שוב אותם שירים שכבר אהבתם פעם, תאהבו אותם שוב ותאזינו לאלבום החדש בספוטיפיי. הנה, הבאנו את ביונסה”.

מלך האריות (תמונה באדיבות פורום פילם)

מלך האריות (תמונה באדיבות פורום פילם)

שחקנים שמצילים (בקושי)

ובביונסה (Beyonce), יחד עם שאר חבריה השחקנים, טמון החלק של “מלך האריות” שדווקא עובד. אפילו עובד מצוין חלק מהזמן, אבל לא תמיד. דיסני לא חסכה, וסיפקה קאסט מדובבים מרשים ונהדר, הכולל כאמור את ביונסה, את דונלד “צ’יילדיש גמבינו” גלובר (Donald Glover), צ’יווטל אג’יופור (Chiweter Ejiofor), ג’ון אוליבר (John Oliver), סת’ רוגן (Seth Rogen), בילי אייכנר (Billy Eichner), אלפרה וודארד (Alfre Woodard), קיגן-מייקל קי (Keegan-Michael Key), ג’ון קאני (John Kani), ג’יימס ארל ג’ונס (James Earl Jones) האגדי שחוזר לתפקיד מופאסה, ועוד.

ואלה שחקני קול מצוינים. ראוים לציון במיוחד התפקידים הקומיים: ג’ון אוליבר בתפקיד זאזו מופלא, וכמעט מפצה על המראה המפלצתי של הציפור; הצבועים מצליחים לעורר לא מעט גיחוכים צבועיים מהקהל; ורוגן+אייכנר ראויים להיקרא ה-טימון ופומבה של הדור החדש. הם לא נופלים אפילו במעט מהמקוריים, ומצליחים לספק כמה רגעים חדשים שיזכרו, כנראה, בתור הנקודות החזקות של הסרט. מה שמדגיש שוב, אגב, שיש מקום לחידוש של “מלך האריות”, בהנחה שבאמת עושים אותו חדש, ולא רק משחזרים את המקורי בכל הביטים שלו.

בשורה התחתונה

“מלך האריות” החדש ישאיר לכם שילוב מוזר של טעם רע בפה, יחד עם טעם לעוד. עוד מטימון ופומבה, עוד מג’ון אוליבר כזאזו, עוד מהמוזיקה הפנומנלית שעדיין מצליחה לעורר בנו את כל הרגשות העזים האלה 25 שנים אחרי. תמצאו רגעים טובים בסרט – קומים ודרמטים כאחד.

כשהסרט טוב, הוא טוב בעיקר בזכות השחקנים הנהדרים שלו, או בזכות צוות אנימציה יצירתי שהחליט לייצר דימוי חדש ומיוחד שמתאפשר אך ורק בטכנולוגיות המשולבות של הסרט. רוב הזמן, אבוי, תראו פשוט קבוצה של אריות סתמיים, נטולי כל יכולת משחק (מתוקף היותם אריות), מנסים (ונכשלים) בשחזור אחת מיצירות האנימציה הגדולות ביותר בכל הזמנים.

נו, לפחות ניסו…

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות