מלחמת הכוכבים (תמונה: Disney)

מלחמת הכוכבים (תמונה: Disney)

ביקורת סרט: מלחמת הכוכבים, עלייתו של סקייווקר – תם ונשלם

אנחנו אוהבים לחשוב בשלישיות. יש משהו במספר הזה, “3”, שעוזר לנו להרכיב סיפורים בראש. למצוא בהם איזשהו היגיון. התחלה, אמצע וסוף – שלושת השלבים של הסיפור. וכמו שסיפורים לרוב מורכבים משלוש מערכות, טרילוגיות מורכבות משלושה סיפורים.

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר” (Star Wars: The Rise of Skywalker) הוא הסרט השלישי בטרילוגייה השלישית של סרטי “מלחמת הכוכבים” – טרילוגיה בתוך טרילוגייה. ועד שמישהו יחליט שצריך להעלות את הטרילוגיה בעוד חזקה, ולהביא אותה לסך של 27 סרטים, מדובר בסרט האחרון בהחלט בסאגה של משפחת סקייווקר שהתחילה אי אז ב-1977, בגלקסיה רחוקה רחוקה. הנה מה שחשבנו עליו.

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר – העלילה

זהו זמן חשוך ביותר לגלקסיה. המסדר הראשון, שבראשו עומד כעת קיילו רן, אותו מגלם אדם דרייבר (Adam Driver), חזק מאי פעם. מיום ליום המסדר מתקרב לעוצמה שהייתה לאימפריה, ועם רמז לשובו של הקיסר האימתני פלפטין נדמה שאין כל סיכוי להתנגד לכוחות האופל.

אך למחתרת עוד יש תקווה – ריי, אחרונת הג’דיי, אותה משחקת דייזי רידלי (Daisy Ridley), חזקה גם היא לא פחות מקיילו רן. עם הספרים אותם היא לקחה מלוק סקייווקר, והחוכמה אותה היא ירשה מכל אבירי הג’דיי שקדמו לה, יתכן שהיא מסוגלת לעצור את הצד האפל של הכוח אחת ולתמיד.

חרוזים לילדים

ג’ורג’ לוקאס, אבי “מלחמת הכוכבים”, אהב לומר שהוא מסתכל על הטרילוגיות השונות כעל שירה. “הן חורזות”, הוא טען, והתייחס בכך למוטיבים ולרגעים דומים ואף זהים שקרו בטרילוגייה המקורית ובטרילוגיית הפריקוולים. למעריצים רבים יש נטייה לא לאהוב את הפריקוולים, ואותם מעריצים גם לועגים לטענה של לוקאס לחריזה – אבל אין ספק שהחריזה הזאת שם. לא כל החרוזים טובים, ויתכן שרובם מיותרים, אבל הם מייצרים תחושה חזקה מאוד של יד מנחה. יש כאן יוצר עם רעיון מאוד מסוים, והוא הרעיון שלו.

והנה בא ג’יי ג’יי אברהמס (J.J. Abrams) ולוקח על עצמו משימה – לסיים סאגה שרובה המכריע עדיין נכתב על ידי לוקאס. סאגה שחורזת בדרך ובצורה שלו. אברהמס כבר ביים את “הכוח מתעורר“, הסרט הראשון בטרילוגייה השלישית, ועכשיו הוא חותם אותה. חותם טרילוגיה, וחותם סאגה של תשעה סרטים. והוא ממש, ממש רוצה שהסרטים שלו יצטרפו לחריזה. אבל אברהמס הוא לא לוקאס, והחרוזים שלו מרגישים מאוד מאולצים.

שלא לומר שלוקאס הוא משורר דגול, אבל לפחות ללוקאס היה כיוון ברור. הוא הנחה את עצמו לספר את הסיפור שהוא רצה, שעניין אותו. אברהמס, מנגד, פשוט ניסה להתאים חרוזים משלו לאלה שלוקאס כבר חרז – וכל מה שיצא לו זה “יונתן הקטן”, רק בצבעי “מלחמת הכוכבים”.

“עלייתו של סקייווקר” הוא לא סיפור. למעשה הוא בקושי סרט. “עלייתו של סקייווקר” הוא אסופה של סצנות שמתכתבות עם כל מה שכבר קרה ב”מלחמת הכוכבים” בעבר, ללא שום ניסיון לספר שום דבר חדש. הסאגה כולה מציירת מעגלים שמראים איך הכל כבר קרה ויקרה שוב, והסרט התשיעי והאחרון (לעת עתה) אומר את אותו הדבר בדיוק – הנה כל מה שידעתם והכרתם כבר מוגש לכם שוב לאחר מתיחת פנים קלה. שחס וחלילה לא יספרו לנו סיפור חדש בעולם הזה, שלפעמים נדמה שמתחיל להעלות עובש.

לא הרוויח את הסיפור הזה

ראיין ג’ונסון ניסה לעשות כמה וכמה דברים מעניינים ב”אחרוני הג’דיי”, הסרט הקודם בסאגה. כמה מההחלטות שלו הכעיסו לא מעט מעריצים. למרות זאת, קשה לקחת ממנו את הקרדיט על כך שהוא ניסה – הוא באמת רצה לעשות משהו חדש עם “מלחמת הכוכבים”. גם הוא, בדרכו, חרז עם לוקאס – אבל לא באובססיביות. אברהמס, מנגד, החליט שכל מה שג’ונסון שינה צריך להיות בטל ומבוטל. הוא עשה זאת בקלות רבה – הוא החזיר את פלפטין. וזה מפיל את כל הסרט.

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר (תמונה: Disney)

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר (תמונה: Disney)

כי מה שג’ונסון עשה, בשורה התחתונה, ביסס באופן סופי את הסיפור סביב ריי וקיילו רן. אם לפני כן היו לוק סקייווקר וסנוק, ג’ונסון הוציא אותם מהמשוואה. המנהיג של המסדר הראשון הוא קיילו רן, נער מלא בזעם שנאבק בדחף להיות טוב למרות שהוא ממש, ממש רוצה להיות רע. התקווה של המחתרת היא אוספת-גרוטאות חסרת ניסיון, שקיבלה את ברכתו של הג’דיי הגדול ביותר בזכרון הקולקטיבי, שמת לפני שהוא יכל באמת להוות את התקווה שהוא עצמו ייצג פעם. אפילו הגנרל הבכיר של המסדר, האקס המגולם על ידי דונל גליסן (Domnhal Gleeson), צעיר בצורה פושעת בשביל מי שאמור להנהיג צבא אימפריאליסטי עצום.

אברהמס מבטל את הכל באבחת חרב-אור אחת כאשר הוא מביא את פלפטין. ופלפטין הוא לא הזקן היחיד בסרט – כל “עלייתו של סקייווקר” מונחה על ידי זקנים. זקנים שאומרים לריי וקיילו רן מה לעשות, איך, ולמה. ואמנם גיבורתינו ונבלנו מנסים למצוא לעצמם דרך משלהם בתוך כל הקולות הזקנים האלה, הסרט מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. כאילו ש”אחרוני הג’דיי” לא קרה בכלל. למעשה, גם “הכוח מתעורר” מרגיש כמעט לא רלוונטי – הרי כל הזמן הזה פלפטין היה חי, אז למי בכלל אכפת מסנוק, וג’אקו, וכל שאר הדברים החדשים שהוספו ליקום “מלחמת הכוכבים”?

בשורה התחתונה

בידיים של דיסני, “מלחמת הכוכבים” נהייה מותג שנאבק למצוא קול משלו. המותג עובר ידיים רבות, ומספק לנו תוכן בצורות מגוונות – טרילוגיה, סרטים בודדים, סדרות טלויזיה, משחקי וידאו… כל התכנים האלה לא עקביים באיכותם כמו שהם לא עקביים בצורת הצריכה שלהם, אבל הם בהחלט יוצרים יקום שמנסה להיות קוהרנטי. מותר מדי פעם לפספס פה ושם, כי גם אם יצא פרק לא מוצלח ל”מנדלורי”, או ש”סולו: סיפור מלחמת הכוכבים” מאבד כסף בקופות, תמיד יהיה לנו את המוצר הבא שישמח אותנו.

אבל הסאגה המרכזית חשובה יותר. כל שאר היצירות כפופות לה ומשרתות אותה. למרות זאת, שרדנו כבר סרטים לא טובים גם בסאגה: היו לנו פריקוולים שעד היום מעריצים לא מסכימים לגבי מידת איכותם או חשיבות; היה לנו את “אחרוני הג’דיי” שעשה למעריצים משפט שלמה, והציב בצד אחד צופים (כמו עבדכם הנאמן) שרואים בו את הסרט האהוב ביותר בסאגה, לצד כאלה שטוענים ש”מלחמת הכוכבים” נהרס ללא היכר. כמה נזק יכול לעשות עוד סרט לא מוצלח? בפוטנציה לא הרבה, אבל יש משהו כואב במיוחד בסרט חותם-סאגה של טרילוגיית טרילוגיות שאפילו לא מנסה להיות מוצלח.

“מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר” לא מנסה להיות סרט טוב. הוא לא מנסה לספר סיפור מעניין. הוא לא מנסה לתת לדמויות סיום מספק. הוא מנסה לעשות אך ורק דבר אחד – לבטל את קודמו, ולקפל את הסיפור בצורה שתשפיע כמה שפחות על מה שמסביב. זה לא סרט, זאת בקרת נזקים. במידה מסוימת, “עלייתו של סקייווקר” פשוט מבטל את הטרילוגיה החדשה כולה – הוא אומר שכל מה שקרה פה לא משנה, כי הגלקסיה חוזרת לאותו מקום. המעגל הושלם. יש חרוז סופי לחרוזים של לוקאס – רק חבל שהחרוז המשולש הזה הוא ברמה של “גנן-גידל-דגן-בגן”, והגנן הזה גידל פה חתיכת סרט מאכזב.

במאגר הקופונים שלנו כבר ביקרתם?
סמארטפונים וגאדג'טים במחירים נוחים ובמשלוח ישיר עד הבית
לחצו כאן
תגובות לכתבה
גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות