בשנת 1974, בספרו "מעולם לא הגענו לירח", טען ביל קייסינג שהנחיתה על הירח בשנת 1969 לא קרתה בכלל, ושלמעשה האדם מעולם לא הגיע לירח – אמירה שהציתה תיאורית קונספירציה לפיה הנחיתה על הירח הייתה אירוע שצולם ובוים פה בכדור הארץ.
50 שנה לאחר מכן, הקונספירציה הכנראה הכי מפורסמת בהיסטוריה משמשת כבסיס לסרט קומדיה רומנטית שאני מאוד מקווה שהקונספירטורים לא יחשבו שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, למרות שבעצם, למה לא?
קח אותי לירח – העלילה
קלי ג'ונס (סקרלט ג'והנסון) היא אשת פרסום ממולחת, דון דרייפר באישה, אם תרצו. קול דיוויס (צ'אנינג טייטום) הוא אחראי השיגור במעבורת החלל אפולו 11.
הגורל מפגיש ביניהם במהלך ההכנות לשיגור המעבורת, כאשר ג'ונס נשכרת על ידי אדם מסתורי (בגילומו של וודי הארלסון) שעובד בשביל נשיא ארצות הברית על מנת לשפר את מעמדה התקשורתי של המדינה ושל נאס"א לקראת המראת אפולו 11.
כחלק מהמאמץ, היא צריכה גם "לזייף" את הנחיתה על הירח למקרה והנחיתה האמיתית לא תצליח – וגם לשמור על כל הדבר הזה בסוד.
לא מצליח להמריא
את סקרלט ג'והנסון סביר להניח שרובכם מכירים מהתפקיד שלה כאלמנה השחורה בסרטי מארוול (דבר העורך: והיא עשתה עוד הרבה דברים אחרים), כך שמרענן לראות אותה פוסט-עידן-הנוקמים בתפקיד חזק ומוביל של אישה שמנסה לסלול את הדרך שלה בעולם הפרסום, עולם שנשלט על ידי גברים.
ולמרות שאפשר למצוא נקודות דמיון בין הדמות של נטשה רומנוף לזו של קלי ג'ונס, הן כן מרגישות כמו שתי דמויות שונות, ובניגוד לסרטי הנוקמים פה יש לג'והנסון משימה לא פשוטה – היא הדמות שצריכה להחזיק את הסרט, ולפחות פה היא מצליחה ובגדול.
לצערי זה משהו שאני קצת מתקשה להגיד על צ'אנינג טייטום. זה לא שאני לא אוהב אותו, אני פשוט מרגיש שזה תפקיד שהיה מצליח לשבת על כל שחקן שהייתי יכול לדמיין בתור דמות מ"אהבה בשחקים" (נגיד, גלן פאול או כריס פיין, שלוהק במקור לתפקיד). טייטום הרגיש לי קצת נוקשה מידי לתפקיד, אבל אני גם לא אהיה קשה מידי איתו ואני מוכן לקבל אותו בתפקיד בסרט קומדיה רומנטית, אם הוא יהיה פחות נוקשה בפעם הבאה.
כשאני חושב על "קח אותי לירח", השאלה הראשונה שעולה לי לראש היא האם אני בכלל יכול לקרוא לסרט קומדיה רומנטית, כי רוב הזמן הרגשתי שהוא מנסה לבנות את המתח הרומנטי בין הדמויות, אבל סיפור המסגרת שלו ממש לא הרגיש כמו קומדיה, ובטח שלא רומנטית, אלא פשוט סרט שבא לפתוח דיון על הנחיתה על הירח והאם היא באמת קרתה.
היו בו אלמנטים רומנטיים ואלמנטים קומיים, אבל הם הרגישו כמו איזושהי תוספת לסיפור ולא העיקר שלו, למרות שהם כן היו אמורים להיות העיקר שלו, מה שהשאיר אותי בעיקר מבולבל – עם איזו מסקנה הסרט רצה לשלוח אותי הביתה, עם הרומנטיקה או הקונספירציה?
חוק 90 הדקות
בשנים האחרונות סרטים נהיו ארוכים יותר, זו עובדה קיימת ולפעמים מאוד מבאסת, וכניגוד לכך נוצרה איזו שהיא הערכה והערצה מחודשת לסרטים שאורכם הוא 90 דקות או פחות, סרטים כמו מלך האריות, צעצוע של סיפור, ואפילו קומדיות לקצת יותר מבוגרים כמו בוראט וזומבילנד.
כל אלו סרטים שהצליחו לספר סיפור שלם ומלא בשעה וחצי ולעשות את זה בצורה טובה. "קח אותי לירח" הוא ההפך, אורכו הוא שעתיים ו-12 דקות, ולדעתי זה המון זמן, בטח ובטח לסרט שאמור להיות קומדיה רומנטית קלילה.
אני מבין את הצורך לספר סיפור קצת יותר עמוק, אבל אני מרגיש שאם היו מקצצים קצת מההתחלה וקצת מהסוף של הסרט ומקצרים אותו ל-90 דקות הוא כנראה היה מרגיש בעיניי כמו סרט יותר טוב, כי אף אחד לא אוהב להגיע למצב שבו הוא רק מחכה שהסרט כבר יגמר.
השורה התחתונה – מה חשבנו על "קח אותי לירח"?
"קח אותי לירח" לא בדיוק יודע לאיזה קהל לפנות, ובגלל שהוא ארוך גם לוקח לו לא מעט זמן להגיע לרגעים הטובים שלו, ובעוד שסקרלט ג'והנסון עושה עבודה טובה בלהחזיק אותו, שותפה לסרט צ'אנינג טייטום מרגיש כפחות מתאים לתפקיד.
בסופו של דבר הוא עוד סרט שכנראה היה עובד יותר טוב בסטרימינג מאשר בקולנוע, או שהיה עובד יותר טוב אם הוא היה קצר בחצי שעה לפחות, חצי שעה שאולי בה הוא היה מצליח גם למצוא את קהל היעד שלו.