ביקורת סרט: שלגיה – כשרימייק נטול השראה פוגש תפוח מורעל

אי שם, לפני שנים רבות, דיסני ידעו איך לעשות סרטים שריגשו אנשים וגרמו להם לחכות לסרט הבא של החברה מידי שנה. אבל אז הם גילו משהו חשוב יותר – שאפשר פשוט למחזר סיפורים ישנים ולמכור אותם מחדש בתצורה אחרת.

מאז, נדמה שהמכונה הזו לא עוצרת לרגע, והקורבן האחרון למכונה הזאת הוא שלגיה – הסרט באורך מלא הראשון של דיסני, שחוזר עכשיו בגרסת לייב-אקשן שאף אחד לא באמת חיכה לה.

האמת? אפשר היה כבר לנחש מראש איך זה ייגמר. רוב רימייקי הלייב-אקשן של דיסני לא נעשו בשביל לחדש משהו בקשר לסיפורים מוכרים, אלא להיות עוד דרך שבה דיסני יוכלו לעשות כסף בלי ליצור דברים שהם "חדשים", כל ניסיון לתת להם הצדקה אמנותית מתנפץ ברגע שהמציאות פוגשת את המסך ורואים את חוסר המחשבה מאחורי רימייקים כאלו.

לצערי, אפילו בסטנדרטים הנמוכים של התופעה הזו, 'שלגיה' מצליח להיות אחד הסרטים הכי חסרי חיים, חסרי השראה ובעיקר – חסרי סיבה לקיומם שראיתי בזמן האחרון.

שלגיה – העלילה

כמו בסיפור המוכר, שלגיה (רייצ’ל זגלר) היא נסיכה שהמלכה המרושעת (גל גדות) רוצה להיפטר ממנה כי המראה שלה אמרה לה ששלגיה יותר יפה ממנה.

המלכה הרעה שולחת את שלגיה ליער יחד עם הצייד שיהרוג אותה אבל הוא חס על חייה. שלגיה בורחת ליער, פוגשת את שבעת הגמדים (או לפחות גרסאות ה-CGI המטרידות שלהם), ואז יש תפוח מורעל, נשיקה, וסוף טוב.

אפקטים ברמת סרט טלוויזיה

אם יש משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, זה עד כמה הסרט הזה נראה מזויף. העולם הדיגיטלי אולי מחזיק בשוטים רחוקים, אבל כל רגע בסרט שבו מופיעה דמות כלשהי גורם לך להרגיש שאתה צופה באנימציה ממוחשבת מהתקופה הלא-נכונה.

השיא מגיע כמובן עם שבעת הגמדים, שהם כנראה מקרה ה-Uncanny Valley הכי גרוע שראיתי מזה שנים. הם נראים כמו יצורים שלא החליטו אם הם צריכים להיות מציאותיים או מונפשים, ובסוף הם פשוט נמצאים איפשהו באמצע, איפה שזה נראה הכי מוזר.

ההחלטה של דיסני להשתמש באנימציה ממוחשבת במקום ללהק שחקנים נמוכי קומה לא רק נראית רע, היא גם מרגישה כמו ניסיון אומלל להימנע מביקורת, שבסוף פגע בסרט יותר, בעיקר לאור העובדה שיש בסרט דמות של נמוך קומה שהוא לא חלק משבעת הגמדים, והוא נורמלי לגמרי.

אז למה טרחתם כל-כך הרבה לאפיין אותם בצורה כל-כך קריפית וללהק לדיבוב שלהם אנשים שלמיטב ידיעתי רובם לא נמוכי קומה, רק כדי שיהיו בסרט עוד דמויות של נמוכי קומה? לא ברור גם ויזואולית וגם בקונטקסט של הסרט.

גל גדות עושה חיים, רייצ’ל זגלר פחות

אי אפשר להגיד שגל גדות לא השקיעה כאן. היא אולי לא השחקנית הכי מתאימה לתפקיד המלכה המרושעת, אבל לפחות ניכר שהיא נהנתה ממנו.

יש לה רגעים חביבים של משחק מוגזם בסגנון דיסני קלאסי, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק סרט שלם, ובואו, קשה לי להאמין שאותה גל גדות שהיא וונדר-וומן היא גם מלכה דיקטטורית מרשעת – היא גל גדות והיא מקסימה מידי לתפקיד כזה. אם כבר הייתי מלהק אותה לסרט הזה – זה כנראה היה לתפקיד שלגיה.

ואז יש את רייצ’ל זגלר. אם כל השערוריות מאחורי הקלעים לא גרמו לכם להגיע לסרט הזה עם אנטי כלפיה, הביצוע שלה בטח לא ישכנע אתכם להרגיש אחרת.

שלגיה אמורה להיות דמות שכולם נשבים ביופייה, אבל הסרט נראה כאילו הוא עושה הכל כדי לגרום לזגלר להיראות הכי חסרת אופי שאפשר, בעיקר עם עיצוב השיער שבחרו לה, שכמו הממים שקדמו לסרט, לא הוריד ממני את המחשבה שהיא נראת כמו לורד פארקווד (הנבל מ"שרק" הראשון) – ואז מנסה לשכנע אותנו שהיא היפה בכל הארץ.

כן, יופי הוא סובייקטיבי, אבל כשאפילו המראה המכושפת (שבגרסה הזו נראית כאילו גם אותה הוציאו מ"שרק", ולא, זו לא מחמאה, לא לשלגיה בכל אופן) אומרת את זה ואז רואים את זגלר, אני פשוט לא יכול שלא לגחך כי זה פשוט לא עובד.

מיוזיקל? בקושי

למרות שהסרט מתהדר בהיותו מיוזיקל, התחושה היא ששום דבר כאן לא באמת מוצדק. השירים, כשלעצמם, לא גרועים – אבל הם מרגישים מודבקים בכוח. לא כמו "מרשעת", שבו המוזיקה היא חלק מהותי מהסיפור, אלא יותר כמו ג’וקר 2 שמנסה בכוח לשלב שירים כדי שיקראו לו מיוזיקל.

זה יוצר חוויית צפייה מעייפת שמרגישה הרבה יותר ארוכה ממה שהיא באמת. הסרט אמנם נמשך רק שעה ו-50 דקות, אבל התחושה היא כאילו הוא כפול מזה.

באופן כללי, בניסיון לעדכן את העלילה לימינו, הסרט מנסה לשנות כל מיני דברים ולהוסיף דמויות וקווי עלילה שלא היו בסרט המקורי, אלא שבמקום לתת אינטרפרטציה חכמה או מרעננת, אנחנו בעיקר מקבלים שלגיה שבלונית שמדברת הרבה על גורלה וייעודה, אבל בלי טיפת עומק או עניין.

זה לא שהמקור היה יצירת מופת פילוסופית, אבל לפחות הוא ידע מה הוא. הסרט החדש לעומת זאת, תקוע בין ניסיון לחדש לבין הצורך לשחזר את הקלאסיקה, ולא מצליח לעשות אף אחד מהם כמו שצריך.

בואו נוציא רגע את הפיל מהחדר

צריך להודות באמת – הסרט הזה לא עורר עניין בגלל התוכן שלו, אלא בעיקר בגלל כל מה שקרה מאחוריו. רייצ’ל זגלר לא בדיוק הקלה על עצמה כשהפכה את יחסי הציבור של הסרט לסדרה של התבטאויות מעוררות מחלוקת – מהזלזול שלה בסרט המקורי ועד העמדה שלה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כשמולה ניצבת גל גדות, ישראלית שלא מסתירה את תמיכתה בישראל, ברור למה הסרט הזה הפך לזירת קרב פוליטית הרבה לפני שהגיע למסכים.

כל שיחה על הסרט התמקדה בשחקניות הראשיות ולא בסרט עצמו – לא שזה משנה, כי הסרט לא שווה את כל הדרמה הזו מלכתחילה. (ואולי בעצם כל הבאזז הזה נוצר לתת עניין לסרט שבלעדיו הוא פשוט לא מעניין?)

השורה התחתונה – מה חשבנו על "שלגיה"?

דיסני חייבים לעצור את טרנד הרימייקים האלה. איכשהו, ככל שעובר הזמן, ההשקעה יורדת, האפקטים נראים זולים יותר, הליהוקים מרגישים פחות מדויקים, והתוצאה הכללית נעה בין סתמית למביכה.

פעם דיסני היו סטנדרט הזהב של סרטי ילדים לכל המשפחה. היום, נראה שהם בעיקר סטנדרט של שחיקה תאגידית במסווה של קסם שכבר מזמן לא שם.

חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.

הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.