25 שנים חלפו מאז בכורת סדרת סרטי האימה "יעד סופי", ונראה כי המוות לא מפסיק לעבוד. הסרט השישי בסדרה, "יעד סופי: קשר דם" (Final Destination: Bloodlines) מחיה את הסדרה עם טוויסט חדש שמביא אותה לתקופה המודרנית ומוכיח כי הפרנצ'ייז הזה הגה נוסחה שתמיד תישאר רלוונטית.
יעד סופי: קשר דם – העלילה
סטפני (קייטלין סנטה חואנה, "הפלאש") המצטיינת מתקשה לשמור על ציוניה בקולג' מאז שהחלה לסבול מסיוט אלים שחוזר בכל לילה ומקשה עליה לישון.
רדופה ומיואשת, סטפני מחליטה לחזור הביתה ולאתר את סבתה המסתורית שנטשה את המשפחה מאותה חרדת מוות שהיא כעת חווה.
כשהיא מבינה שהמוות רודף אחריה בגלל קשר דם, סטפני יוצאת למסע להציל את עצמה ומשפחתה מהגורל האכזרי שממתין להם.
זריקת מרץ לפורמט מנצח
סרטי "יעד סופי" מעולם לא ניסו לחדש יותר מדי וזיהו כי הסרט הראשון ניסח פורמט שניתן לחלוב לנצח. מאז, סרטי הסדרה המשיכו לשחזר את העלילה הבסיסית, עם שינויים קלים בלבד. כל סרט מתחיל בתאונה מחרידה שגורמת למוות מזעזע של כל המעורבים בה. תחילה הייתה זו התרסקות מטוס, לאחר מכן תאונת שרשרת בכביש, אטרקציית לונה פארק שהשתבשה, התמוטטות גשר וכו׳.
התאונה ההתחלתית מתגלה תמיד כחיזיון של הדמות הראשית, שמצליחה למנוע את האסון ולהציל את השאר. מכאן, המוות עושה ככל שביכולתו כדי לממש את הגורל ולחסל בזה אחר זה את כל מי שהיה אמור למות וניצל.
זוהי נוסחה מנצחת, שאינה תלויה בדמויות חוזרות ויכולה לאתחל עצמה מחדש בכל סרט. בניגוד לסדרת אימה כמו "צעקה" בה תמיד יש בנו תקווה לראות את הקאסט המקורי חוזר, ב"יעד סופי" העניין היחיד הוא המוות עצמו. זוהי סדרה קומית יותר, שהקהל מגיע אליה בעיקר כדי לראות את סצינות המוות המורכבות והמשוגעות במיוחד ולאו דווקא דורש סיפור מקורי.
עם זאת, כדי לא לשעמם, "קשר דם" כן טרח למצוא טוויסט מעניין לנוסחה המוכרת. הפעם, המוות רודף אחר משפחה שלמה וחושף קצת יותר על ההיסטוריה של הסדרה כולה והחקים על פיהן המוות פועל. החקירה של סטפני שופכת אור חדש גם על הסרטים הקודמים, אך זה נעשה בעיקר כקריצה למעריצים ולא כמשהו חשוב שעלינו לדעת מראש.
כלומר, בסופו של יום מדובר בסרט שעומד בפני עצמו ובהחלט תהנו ממנו גם אם זהו ה"יעד סופי" הראשון שלכם. בכל זאת, מדובר בסדרה בת 25 שנה שסביר שצעירים לא יכירו, אך ודאי יתמכרו אליה כפי שהדור הקודם התמכר.
רמות חדשות של אכזריות
כדי לעורר את סדרת הסרטים, שלקחה הפסקה של 14 שנה מאז הפרק הקודם, הבמאים זאק ליפובסקי ואדם שטיין החליטו לקחת את הטירוף לרמה חדשה. מדובר כנראה בסרט הכי אלים בסדרה, שמנצל היטב את הבימוי היותר קומי שלו כדי להראות לנו את המוות במלוא תפארתו.
כל כך הרבה דם, מעיים ועור שרוף כנראה לא נראו מזמן בקולנוע והיוצרים השכילו להבין שככל שהבימוי יותר מצחיק ומוגזם – כך קל יותר לקבל את כל הזוועות האלו. הדבר יוצר אפקט מוזר אך יעיל במיוחד ובו אנו כקהל דווקא לא מעודדים את הדמויות הראשיות אלא את המוות עצמו.
למרות שאנו בסך הכל בעד הדמויות שרק רוצות לשרוד לראות עוד יום, האינסטינקט היצרי שלנו הוא דווקא לחזות במותם האלים, המזעזע והכה מספק.
כל מוות בסרט הוא תרגיל בחשיבה יצירתית – מכונת רוב גולדברג שיוצרת תגובת שרשרת בה צעד אחר צעד מוביל לבסוף למכת המוות. סטפני, שמתחילה להבין את החוקיות הזו, מנסה כמונו לנחש מעין תגיע המכה הבאה – אך הסרט תמיד מפתיע עם תפנית שרק המוחות החולניים ביותר בהוליווד יצליחו להמציא.
אחרי שעה ו-50 דקות של מחזות כאלו, תהיו בטוחים שכשתצאו מאולם הקולנוע, לא תשלטו בעצמכם ותביטו על כל דבר כפוטנציאל לתאונה הבאה. לעולם לא תנהגו הביתה בכזו בטיחות כמו אחרי "יעד סופי: קשר דם".
בדיוק כאן נעוצה ההצלחה של הפרנצ׳ייז הזה – הוא משפיע על צופיו ונשאר לנו בראש לנצח. לא בגלל הדמויות, אלא בגלל הפורמט שלא נשכח. זה שאחרי הסרט השני גרם לדור שלם להימנע מלנסוע מאחורי משאיות הובלה.
הדמויות שגונבות את ההצגה
ובכל זאת, עדיין מדובר בסרט עם עלילה ודמויות ושווה להתעכב גם עליהן. סטפני אמנם מובילה את הסרט, אך את ההצגה לחלוטין גונב בן דודה אריק בגילומו של ריצ׳ארד הרמון ("ה-100"). כדמות המשוגעת והמצחיקה ביותר, אריק הוא הקורבן המושלם עבור המוות. הוא מזלזל בו, מחפש סכנות, ממרה את כל חוקי הז׳אנר ועושה זאת עם הרבה חן.
לאורך הסרט קשה להחליט אם אנחנו כבר כל כך בעדו שבא לנו שישרוד לסרט ההמשך או שמא מתחשק לנו אפילו יותר שסוף סוף ישלם על מעשיו ויזכה למוות המחריד מכל, בסוג של צחוק הגורל. מעריצי סרטי "צעקה" (Scream) המקוריים ודאי ימצאו את הדימיון בינו לבין לרנדי, הדמות הזכורה של מעריץ האימה שידע לנתח את חוקי הז׳אנר והזריק הומור מטא-טקסטואלי לסרטים.
האדם היחיד שאפשר להגיד שכן מקשר את כל סרטי הסדרה הוא וויליאם בלאדוורת׳, בגילומו של השחקן המנוח טוני טוד. בלאדוורת׳ הופיע כבר בסרט הראשון וחזר מאז לשלושה סרטים נוספים. הוא בעיקר קול ההגיון שמסביר לדמויות על חוקי הסדרה והמוות.
למזלם של היוצרים, הספיקו לנצל את טוד בימיו האחרונים כדי להעניק לדמות האיקונית עוד רגע אחד של חסד ולמצב אותו כציר המרכזי של הסדרה כולה, שנכח בה משנת 2000 ועד שהמוות האמיתי התערב. השחקן מצא את מותו בנובמבר 2024, רגע אחרי הצילומים.
מחזירים את הכיף לאימה
השנים האחרונות היו בולטות במיוחד לז׳אנר האימה. במאים בולטים כמו ג׳ורדן פיל ("תברח", "אנחנו"), ארי אסטר ("תורשתי", "מידסומר") ורוברט אגרס ("המגדלור", "נוספרטו") הפיחו חיים חדשים בז׳אנר ונראה כי הוליווד כולה נשענת על יצירות אימה חדשניות.
ועדיין, "יעד סופי" דווקא מזכיר לנו את סרטי האימה של שנות ה-90, שלא לקחו עצמן באותה רצינות וסיפקו כיף טהור וחסר חשיבות.
אנו נמצאים בתקופה בה כל סרט אימה מנסה להתגנב לטקסי הפרסים או להזניק קריירה של במאי עצמאי שצמא להוכיח עצמו עם סרט זול ונישתי לפני שמקבל גישה לליגה של הגדולים.
זה בהחלט שינוי חיובי לז׳אנר, אך כשזה שיכול גם לעייף. על כן, "יעד סופי: קשר דם" מגיע בדיוק בזמן כדי להזכיר לנו שאפשר גם להנות מסרט קיץ מטופש ואלים שלא מנסה לעשות דבר מלבד לבדר – ומצליח בכך ללא עוררין.
השורה התחתונה – מה חשבנו על "יעד סופי: קשר דם"
כבר ברור ש"יעד סופי: קשר דם" שווה את הצפייה למי שחובב את הסדרה וגם למי שלא מכיר ופשוט רוצה להתמסר לכמעט שעתיים של סצינות מוות יצירתיות.
על כן, ננצל את פסקת הסיום כדי לנסח אזהרה לקוראים: שימו לב שהמכשיר בו אתם קוראים את הביקורת לא יתחמם מדי, מה שיוביל את האצבע שלכם לחוות כוויה קלה שתקפיץ את ידכם לעבר הבקבוק הפתוח שנח לידכם אשר ייפול בדיוק על נקודת חשמל ויגרום לקצר שידליק שריפה שתתפשט לעבר תנור הסלילים שהשארתם דולק וישרוף אתכם חיים!
אם ג׳ף גולדבלום ב"פארק היורה" התעקש שהחיים מוצאים דרך – "יעד סופי" מוכיח כי גם המוות תמיד אבל תמיד מוצא אחת.
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.