יש משהו די מצחיק בזה שאחד התוספים הכי טובים שפרנצ'ייז "הטורף" קיבל בעשור האחרון בכלל לא בלייב-אקשן עתיר אפקטים, לא בקולנוע, ולא עם אף שחקן מוכר בפרונט — אלא בתור סרט אנימציה שיוצא יחסית בשקט.
אבל אולי זה בדיוק העניין. דווקא מתוך המקום הזה, בלי ציפיות ובלי רעש, הסרט עם השם המפוצץ "הטורף: רוצח הרוצחים" (Predator: Killer of Killers) מצליח לעשות משהו שהרבה מהסרטים הקודמים לא העזו – פשוט ללכת עד הסוף.
לא לנסות להתחכם, לא להפוך את הטורף לאנטי-גיבור עם סיפור רקע טראגי, ולא לבנות יקום קולנועי סביב עוד חייל קשוח עם עבר. הוא מגיע עם קונספט פשוט – שלושה סיפורים, שלוש תקופות, הרבה מאוד דם, ומיתולוגיה שמקבלת סוף סוף קצת אוויר לנשימה.
והתוצאה? כאילו מישהו שם סוף סוף הבין שלפעמים, מה שהפרנצ'ייז הזה צריך זה פשוט לספר סיפור טוב – ולשחרר את הטורף מהשבלונות שהוא נתקע בהן ולהיות מי שהוא תמיד היה – One Ugly Motherfucker.
הטורף: רוצח הרוצחים – העלילה
כאמור, "רוצח הרוצחים" בנוי בצורה אנתולוגית – שלושה סיפורים נפרדים שמתרחשים בזמנים שונים – תקופת הויקינגים, תקופת יפן הסמוראית, ומלחמת העולם השנייה.
בכל סיפור, לוחם (או לוחמת) אנושיים מוצאים את עצמם במאבק הישרדותי מול טורף קטלני מהחלל, כשהקרב מתרחש על רקע תפאורה היסטורית עשירה ומדממת.
כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל כולם יחד יוצרים תמונה ברורה: מישהו פה (שקוראים לו כנראה דן טרכטנברג, הבמאי של הסרט הנוכחי, הסרט הקודם בסדרה "טרף" והסרט הבא בסדרה "הטורף: שטח פראי" שמגיע בנובמבר השנה) התחיל לבנות יקום "הטורף" חדש — וזה נראה טוב.
אהבה, מוות והטורף
הבחירה לספר את הסיפור דרך שלושה פרקים קצרים שמתרחשים בתקופות שונות היא לא רק חכמה – היא פשוט מרגישה נכונה.
כל פרק מקבל זמן מסך מדוייק, בלי גרם מיותר של פילר, וכל תקופה היסטורית מרגישה שונה לחלוטין – לא רק מבחינת הזמן שלה, אלא גם מבחינת האווירה, הסגנון הוויזואלי, ואפילו הקצב. אתה ממש מרגיש שאתה עובר בין עולמות – לא רק גיאוגרפית, אלא גם רגשית.
אם היו עושים מזה סדרה שלמה בסגנון Star Wars: Visions או Love, Death & Robots, אני חושב שהיא הייתה יכולה להיות סדרה מאוד מוצלחת – כי ברור שיש כאן עוד מלא סיפורים שאפשר לספר.
ועדיין, גם בתוך המסגרת של סרט אחד, כל סיפור מרגיש שלם בפני עצמו. הסרט יודע בדיוק מתי להיכנס, מתי לצאת, ולא מנסה להחזיק את הצופה בכוח. הוא בונה מתח, פותח סיפור, שופך דם – ונעלם לפני שאתה מספיק לשאול "לאן עכשיו?". וזה מבורך.
אבל מה שבאמת מרשים הוא שזה לא רק עוד וריאציה של "הטורף מגיע לכדור הארץ והורג אנשים" – אלא ממש הרחבה של המיתולוגיה סביב הדמות.
אנחנו סוף סוף רואים את כוכב הבית של גזע הטורפים – Yautja Prime, שומעים את השפה שלהם, מבינים שיש להם היררכיה, כללים, ואפילו פוליטיקה פנימית. זה משהו שמרבית הסרטים בפרנצ'ייז נמנעו ממנו או רק רמזו אליו.
כאן – זה קיים, וזה קיים בלי לעשות מזה עניין. בלי דיאלוגים ארוכים שמסבירים את המיתולוגיה, בלי תזכורות למי ש"לא עקב", פשוט – העולם מתרחב דרך הפעולה, וזה גם עוזר לאנשים שלא בקיאים בסדרה או אפילו ראו סרט אחד שלה לפני להיכנס ישר לעניינים.
וכאן בדיוק רואים את טביעת האצבע של דן טרכטנברג. מצד אחד הסרט מרגיש מאוד רענן וידידותי לצופים חדשים, ומצד שני הוא מרגיש כמו המשך כמעט ישיר לסרט הקודם בסדרה ״טרף״ – לא רק בגלל הסגנון האפל, אלא גם בגלל הרצינות שבה הוא ניגש לחומר.
אין פה תחושת "ספין-אוף טלוויזיוני", אין ריח של פרויקט צדדי. זה נראה, נשמע ומרגיש כמו שלב נוסף בבנייה של יקום. ולא יקום של שישה סרטים עם קשר מאולץ – אלא כזה שבנוי מפרטים קטנים, מהרחבות עדינות, ומהרבה מאוד כבוד למה שהיה לפני.
תור הזהב של האנימציה למבוגרים
אחד הדברים הכי מרעננים ב-"רוצח הרוצחים" הוא שהוא פשוט לא מפחד. הוא לא מנסה לרכך את הפינות, לא מתחנף כדי להיות יותר ידידותי עכשיו כשהפרנצ'ייז שייך לדיסני – הוא פשוט לוחץ על הדוושה ולא מרפה.
האלימות כאן גרפית, כן. לפעמים אפילו קיצונית. אבל היא אף פעם לא מרגישה מיותרת או סתם בשביל הלם. היא בול במקום, משרתת את הסיפור ואת המתח הכללי של הסרט, ודווקא בגלל שהיא באנימציה, כל זה עובר חלק הרבה יותר – בלי להרגיש מניפולטיבי וגורי יתר על המידה, כך שגם אנשים שלא חובבים את הז'אנר המדמם יוכלו אולי לעכל את הסרט יותר טוב.
גם הסגנון הוויזואלי של הסרט תופס מהר מאוד – לא ברמה של "ארקיין" המופתית, אבל נושק אליה מספיק בשביל להרגיש מושקע. התאורה, הטקסטורות, התנועה של הדמויות – הכול יושב פשוט טוב. יש פה ושם קטעים שקצת פחות מלוטשים, אבל בגדול זה נראה מעולה, ובעיקר – זה מדויק למה שהסיפור הזה צריך.
מה שממש יפה זה שבמקום לנסות "לחסוך" באנימציה, היוצרים הלכו איתה עד הסוף. כי אם היו מנסים להרים את הסרט הזה כלייב-אקשן, הוא כנראה היה מתרסק – או בתקציב, או בתוצאה.
מדובר בסרט שמתרחש בשלוש תקופות זמן, תפאורות משתנות, קרבות, טכנולוגיה חייזרית – זה מתכון להמון התפשרויות כדי שהסרט יהיה "סביר" בלייב אקשן. באנימציה? אפשר לשחרר את הדמיון בלי לפחד ולתת לקהל את מה שהוא באמת רוצה.
ולא רק שזה עובד – זה מרגיש כמו חלק מגל הרבה יותר גדול. תסתכלו מסביב: "ארקיין", "בלתי מנוצח", "הסמוראית כחולת העין" ועוד – נדמה שאנחנו ממש עכשיו בתוך תור הזהב של אנימציה למבוגרים.
לא רק ויזואלית, אלא גם רעיונית. לא מתנצלת, לא מתפשרת, ולא מפחדת להיות כל מה שסרטי לייב-אקשן כבר לא מרשים לעצמם (וכנראה בהרבה פחות תקציב).
השורה התחתונה – מה חשבנו על "הטורף: רוצח הרוצחים"
"רוצח הרוצחים" הוא בדיוק מה שצריך לקרות כשנותנים למישהו שבאמת אוהב את הפרנצ'ייז לבנות אותו מחדש. זה לא עוד ספין-אוף מיותר, זה לא עוד חצי-ריבוט – זה צעד אמיתי לעולם חדש, עשיר, ואלים כמו שהעולם של הטורף צריך להיות.
הוא מצטרף בגאווה לגל של אנימציה בוגרת שלא מתנצלת על מי שהיא, והוא תזכורת מעולה לזה שאם רוצים לעשות פרנצ'ייז מחדש – אולי כדאי להתחיל מאנימציה.
גם אם לא ראיתם אף סרט של "הטורף" – זה אחלה מקום להתחיל בו. ואם כן? תתכוננו להרגיש בבית, ולקוות כמוני שהשלב הבא הוא לתת את אותו הטיפול ל"נוסע השמיני".
"הטורף: רוצח הרוצחים" יהיה זמין בדיסני+ החל מה-6 ביוני, 2025.