ביקורת: סוף רחוב האלון – סרט דינוזאורים נחמד שאפשר לשכוח בדרך הביתה

יש רעיונות שנשמעים טוב כבר מהרגע הראשון. לקחת שכונה אמריקאית טיפוסית בשנות ה-80, להעביר אותה לעולם אחר ולשים בה דינוזאורים הוא ללא ספק אחד מהם.

אפילו לא צריך לחשוב יותר מדי על מה אפשר לעשות עם הרעיון הזה כדי לדמיין כמה מגניב הסרט הזה וכמה בתור מי שאוהב מדע בדיוני, דינוזאורים ואת שנות ה-80 הסרט הזה אמור לקלוע בדיוק לטעם שלי.

תוסיפו למשוואה את אן הת'אוויי (שמשלימה את הסט של טום הולנד וזנדאיה בקטגוריית "אנחנו באודיסאה ובעוד סרט שעכשיו בקולנוע"), יואן מקגרגור (לנצח אובי וואן "Hello there" קנובי), דייוויד רוברט מיטשל, הבמאי של "זה עוקב" הנהדר ואת מייקל ג'אקינו שמלחין את הסרט (וגם את "ספיידרמן יום חדש" ממש כרגע בקולנוע), ויש פה המון מרכיבים שיכולים להפוך את הסרט הזה לסרט קיץ ממש ממש טוב.

ואז מגיע "סוף רחוב האלון" (The End Of Oak Street), שהוא לא סרט רע, אבל גם לא באמת סרט טוב. הוא בעיקר סרט בינוני, כזה שאפשר ליהנות ממנו בזמן שהוא קורה, אבל ברגע שיוצאים מהאולם כבר מתחילים לחשוב על משהו אחר.

סוף רחוב האלון – תקציר

"סוף רחוב האלון" עוקב אחר משפחת פלאט שחיה את חייה בפרבר אמריקאי עד שאירוע מסתורי מעביר את רחוב האלון שלהם לעולם אחר.

במקום השכונה המנומנמת המשפחה מוצאת את עצמה בסביבה לא מוכרת שבה מתקיימים לצד הטבע והנוף החדש גם יצורים שאמורים להיות חלק מהעבר הרחוק של כדור הארץ – דינוזאורים.

בני המשפחה מנסים להבין מה קרה להם, היכן הם נמצאים וכיצד יוכלו לחזור הביתה, תוך שהם מתמודדים עם הסכנות של העולם החדש שנקלעו אליו.

הרבה רעיונות, מעט מדי סרט

הבעיה הראשונה של "סוף רחוב האלון" היא שהוא מרגיש כאילו הוא עדיין מנסה להבין בעצמו איזה סרט הוא רוצה להיות.

יש כאן סרט הישרדות, סרט מדע בדיוני, תעלומה, דרמה משפחתית ואפילו רגעים שמנסים להתקרב לאימה, אבל אף אחד מהכיוונים האלה לא מקבל מספיק מקום כדי להפוך למשהו משמעותי.

הסרט פשוט עובר בין רעיונות ולא נסגר על אחד – עכשיו אנחנו מנסים להבין מה קרה, עכשיו אנחנו בורחים מדינוזאור, עכשיו יש סצנה משפחתית, ועכשיו בואו נוסיף עוד משהו מסתורי כי אולי הצופה שכח שיש כאן תעלומה.

התסריט מרגיש לפעמים כמו סדרה של תחנות בדרך ולא כמו סיפור אחד שמתקדם בצורה טבעית. יש לא מעט רגעים שבהם הרגשתי שהסרט פשוט רוצה להגיע לנקודה הבאה שבה אפשר להראות משהו מגניב ומעורר תחושות "מה לעזאזל" קלה במקום להיות סרט.

וזה בסדר, אני לא מגיע לסרט עם דינוזאורים כדי לקבל שיעור בפילוסופיה או לקבל איזו מחשבה עמוקה לצאת איתה ממנו, אבל גם סרט קיץ צריך להרגיש כאילו מישהו יודע למה הוא מוביל אותי. כאן לא תמיד הרגשתי את זה.

הסרט מפזר בדרך לא מעט שאלות ורמזים, אבל לא מצליח לגרום לי באמת לרצות לדעת מה עומד מאחוריהם.

זה ההבדל בין מסתורין שעובד לבין מסתורין שקיים רק כי התסריט עדיין לא רוצה להסביר את עצמו.

בשלב מסוים כבר פחות עניין אותי למה דברים מסוימים קורים, מה בדיוק נמצא מאחורי העולם שהמשפחה הגיעה אליו ומה המשמעות של כל הרמזים שהסרט מפזר בדרך.

וזה לא כי הבנתי הכול, אלא כי הסרט לא הצליח לגרום לי להרגיש שהפתרון יהיה שווה את ההמתנה. הוא מספק יותר שאלות מתשובות, אבל בניגוד לסרט טוב של מסתורין, הוא גם לא ממש גורם לי לרצות סרט נוסף שיסביר אותן.

לפחות הדינוזאורים נראים טוב

וכאן מגיע החלק שבו "סוף רחוב האלון" מצליח קצת יותר. הדינוזאורים עצמם נראים לרוב טוב, ובחלק מהמקרים אפילו טוב מאוד.

אהבתי במיוחד את העובדה שהסרט לא הולך רק על המראה המוכר של דינוזאורים עם הקשקשים החלקלקים מ"פארק היורה", אלא נותן להם טקסטורות קצת יותר מעניינות, ובחלק מהמקרים גם נוצות שמזכירות את הקשר בין הדינוזאורים לבין הציפורים של ימינו.

יש בהם משהו שמרגיש יותר איזון נכון בין בעלי חיים פרה-היסטורים ומפלצות קולנועיות, וזו אחת הבחירות הוויזואליות המוצלחות יותר של הסרט.

הבעיה היא שגם כאן הסרט לא מצליח לשמור על אחידות. יש סצנות שבהן הדינוזאורים נראים נהדר, ומיד אחריהן כאלה שבהן האפקטים הממוחשבים בולטים מאוד.

כשזה קורה, במיוחד אחרי שוט מוצלח, קשה שלא לצאת לרגע מהסרט. זה לא מצב שבו כל הדינוזאורים נראים רע, להפך, אבל הפער בין הרגעים הטובים לחלשים פשוט גדול מדי.

גם הצילום עצמו לא תמיד עוזר. יש כמה שוטים שמרגישים כאילו הם נמצאים שם בעיקר כדי להראות לנו שהבמאי רצה להפוך אותם ל"יותר מעניינים", ולא כי הם באמת תורמים לסצנה.

במקום שהעולם שהסרט בנה יעשה את העבודה, הסרט לפעמים מרגיש צורך להזכיר לנו שהוא מוזר. וזה רק מוסיף לתחושה הכללית שהוא קצת מתאמץ מדי.

מרגיש יותר כמו פרק של סדרה

יותר מהכל, "סוף רחוב האלון" מרגיש לפעמים כמו פרק ארוך של סדרת מדע בדיוני. יש בו משהו שמזכיר את "תיקים באפלה" או "גולשים בזמן" – רעיון מוזר, דמויות שנקלעות למצב בלתי אפשרי, עולם חדש שצריך להבין, כמה יצורים מסוכנים ואז ניסיון למצוא את הדרך החוצה.

בתור פרק טלוויזיה, הייתי כנראה הרבה יותר סלחני. אפילו יכול להיות שהייתי נהנה ממנו מאוד. אבל כשזה סרט באורך מלא, יש ציפייה שבסוף תהיה תחושה שקיבלנו סיפור שלם.

התחושה היא יותר כאילו קיבלנו פרק פיילוט בסדרה שלא בטוח עדיין שחודשה לעונה שלמה. הסרט משאיר לא מעט דברים פתוחים, אבל לא מצליח להפוך אותם למשהו שאני באמת רוצה לחקור בהמשך.

זה גם המקום שבו מורגש כמה הקאסט מבוזבז. אן הת'אוויי ויואן מקגרגור הם שני שחקנים טובים ומנוסים, ושניהם עושים כאן את העבודה, אבל הדמויות שלהם פשוט לא מספיק מעניינות. יש מעט מאוד רגעים שבהם הסרט באמת נותן להם לעשות משהו שיזכיר לנו למה ליהקו דווקא אותם.

וזה נכון גם לגבי מייקל ג'אקינו. אם לא הייתי יודע מראש שהוא הלחין את הסרט, כנראה שלא הייתי שם לב. זה לא שהמוזיקה רעה, היא פשוט לא משאירה חותם. כשמדובר במלחין שבדרך כלל יודע לתת לסרט אישיות מוזיקלית מאוד ברורה, זה די מאכזב.

השורה התחתונה – מה חשבנו על "סוף רחוב האלון"?

"סוף רחוב האלון" הוא סרט קיץ קליל, עם דינוזאורים שנראים מצוין רוב הזמן ואורכו כשעה וחצי, זמן שעובר די מהר.

אם בא לכם פופקורן, שתייה, מזגן וקצת דינוזאורים בלי לחשוב יותר מדי, אפשר ליהנות ממנו, רק אל תצפו שהוא יישאר איתכם הרבה אחרי היציאה מהאולם.

יכול להיות שבסטרימינג הוא יעבוד אפילו טוב יותר, שם הוא יכול להיות בדיוק הסרט ששמים בערב כדי להעביר שעה וחצי, ואז ממשיכים הלאה.