-פרסומת-

ביקורת משחק: Deus Ex: Mankind Divided
| יום שלישי, 30 באוגוסט 2016, 19:30 | משחקים

Deus Ex הוא כבר כותר יחסית ותיק בעולם המשחקים. המשחק המקורי, שיצא בשנת 2000, היה פנינה יוצאת דופן שעזרה להגדיר ולקבע בתודעה את הז’אנר שלו. מאז אותו ז’אנר חווה דעיכה משמעותית, ואיתה גם המותג, עם כותר המשך מאד לא מספק מ-2003.

ב-2011 הגיע Deus Ex: Human Revolution, שהיווה לא רק משחק חדש בסדרה, אלא חזרה למקורות. הוא לא היה חף מבעיות, אך אי אפשר היה לפספס את הכוונות הטובות של יוצריו, ואת האהבה הרבה בה הוא החיה יצירת קאלט מן העבר. במהרה הוא זכה למעמד פולחן משל עצמו. כעת, Deus Ex: Mankind Divided, המהווה המשך ישיר ל-Human Revolution, מעוניין להמשיך את מה שהתחיל קודמו ולקבע הן את סדרת Deus Ex והן את ז’אנר המשחקים הזה בתודעת הגיימרים.

העלילה

כמשחק שמתהדר בעלילה סבוכה ומסועפת, ובפרט המשך ישיר ל-Human Revolution, אין מנוס מלהכיר את אירועי המשחק הקודם כדי להבין את המתרחש ב-Mankind Divided. לנוחותכם, סרטון קצר-לא-קצר המופעל בתחילת המשחק מפרט את כל מאורעות 2027, השנה בה התרחש המשחק הקודם. מומלץ בחום לצפות בסרטון גם אם שיחקתם ב-Human Revolution אך אינכם זוכרים את כל הפרטים, כי Mankind Divided מתיחס אל רבים מהם כבר מהרגע הראשון.

השנה היא 2029. אדם ג’נסן (Adam Jensen) שרד את שהתרחש לפני שנתיים, אך לא זוכר הרבה מתקופת השיקום שלו, רק שהוא שהה זמן רב באלסקה. כעת הוא שוב בתפקוד מלא, חזק משהיה אי פעם, עם כל השתלים שלו פעילים במאת האחוזים. הוא הצטרף ל”כוח משימה 29″ של האינטרפול, המכונה TF 29. זו יחידה מיוחדת הנלחמת בטרור, הממוקמת בבירת צ’כיה, פראג.

פראג היא עיר עם כמות לא פרופורציונלית של אנשים “משופרים” (augmented), המכונים בקיצור “אוגים” (augs), וכתוצאה מכך הרשויות בעיר נאלצו לנסח חוקים מיוחדים להתמודד עם אוכלוסיה זו, חוקים שנחשבים בעיני רבים כלא הוגנים כלפי המשופרים. לאחר שג’נסן שורד פיגוע טרור רצחני בעיר, המערכות שלו עוברות איתחול, והוא צריך לכוון ולעדכן אותן שוב בהדרגה.

ג’נסן פועל יחד עם TF 29 וארגון האקרים מחתרתי בשם “קולקטיב ג’אגרנאווט” (The Juggernaut Collective) במטרה להבין מי עומד מאחורי הפיגועים בפראג, האם אפשר לסמוך על מניעי האינטרפול, למי יש אינטרס לגרום לאוגים להראות רע בפני כל העולם ואיך האילומינטי (The Illuminati), ארגון הצללים שקיומו נחשף לג’נסן לפני שנתיים, קשור לכל הבלאגן.

deus ex review 1

ברוכים הבאים לפראג: דיסטופיה עתידנית

שובו של הסימולטור האימרסיבי

Deus Ex: Mankind Divided הוא, כאמור, חלק מתחייה של ז’אנר שלם. אך מהו הז’אנר הזה, בעצם? למשחקי Deus Ex יש מספר של מכאניקות שמשייכות אותם לז’אנרים שונים, אך ישנה הגדרה גורפת למשחקים בסגנון – סימולטורים אימרסיביים (Immersive Sims). מה שמחבר בין המשחקים האלה הוא שהם לרוב מחולקים למשימות בהן מוגדר מראש היעד הסופי, אך אין דרך אחת נכונה להגיע אליו.

בסימולטורים אימרסיביים, העולם אינטראקטיבי כמעט לחלוטין, ובידי השחקנים מגוון כלים שונים להתמודד עם בעיות. למשל יכולת התגנבות, כלי נשק שונים, מנוע פיזיקלי שניתן לנצל כדי להשפיע על הסביבה. במקרה של Deus Ex ישנם גם אלמנטים חזקים של משחק תפקידים, כגון דיאלוגים מפותלים, המשפיעים על העלילה ועל הצורה בה המשחק מתקדם. מנגנון נוסף שהושאל מעולם משחקי התפקידים הינו יכולות המתפתחות עם עליה בדרגות.

יש שיגידו שז’אנר הסימולטורים האימרסיביים מעולם לא נעלם באמת. לאחרונה הוא פורץ שוב לתודעת המיינסטרים של עולם הגיימינג, וכותר כמו Mankind Divided, שמופץ על ידי ענקית המשחקים Square Enix, ללא ספק נותן אמון בז’אנר ובכך שהוא ישאר בתודעה עוד הרבה זמן. זאת, כמובן, בהנחה שהמשחק טוב.

deus ex review 2

אדם ג’נסן. תקוות הז’אנר

נצחון למשחקיות

מבחינת משחקיות, Deus Ex: Mankind Divided עולה על קודמו ברוב המובנים. הוא מציע את אותה נוסחה בסיסית – ניתן לגשת לכל משימה מכמה וכמה זויות שונות, כשהבחירה כיצד המשימה נפתרת תלויה לחלוטין בידי השחקן. אפשר לפרוץ מערכות אבטחה ולנטרל מנעולים ומצלמות, אפשר לשבור קירות פגומים כדי לעקוף שומרים מעיקים, אפשר להסתובב בתעלות אוורור ולהתגנב לחדרים החשובים תוך כדי התעלמות משאר מתחם המשימה. אפשר גם להסתער באלימות: להעמיס על עצמינו כלי נשק ולירות עד שכל מי שעמד מולינו ישכב מת על הרצפה. כיוון כלי הנשק נעים ואלגנטי, הנשקים מודולרים, והיכולות הקשורות לירי וקרבות מספקים.

לכל סגנון משחק יש שיפורים בגופו המכאני של ג’נסן גיבורינו, ואנחנו נמצא את עצמינו מתמקדים בשיפורים שיחדדו את הצורה בה אנו אוהבים לשחק. מערכת המשחק בנויה מבחינות רבות כמשחק תפקידים, ונותנת לנו ערכות פרקסיס (Praxis) כאשר אנחנו מקבלים כמות מספקת של נקודות נסיון. אלו הן הערכות בהן אנחנו משתמשים כדי לחזק את השיפורים המכאניים של ג’נסן.

אנו מתוגמלים בנקודות נסיון על כל סוג של פעילות במשחק, כך שאין סיבה להרוג אויבים בשביל הנסיון שמקבלים מכך – ניתן לקבל לא פחות ולעתים אף יותר נקודות נסיון, בעת מציאת מעברים אלטרנטיביים וסיום המשימה ללא הרוגים ומבלי שיבחינו בנו. מערכת זו בנויה כך שערכות הפרקסיס תמיד מטפטפות להן בהדרגה, וג’נסן מתחזק ומתפתח באופן מתון ומתמשך.

המשחק מציע שלוש דרגות קושי בתחילתו – Give Me a Story, הרמה הקלה ביותר שתאפשר לכם לרוץ דרך הסיפור בקלות יחסית בלי אתגר גדול מדי, Give Me a Challenge, שמתוארת בתור “הדרך בה אמורים לשחק במשחק”, ו-Give Me Deus Ex, שאמורה להיות מאתגרת במיוחד. ישנה דרגת קושי נוספת שנפתחת רק לאחר שמסיימים את המשחק, בה לא ניתן לחזור אחורה אם מתים, אך זה לא רלוונטי למשחק ראשון.

אני בחרתי ברמת הקושי האמצעית, כדי לחוות את המשחק “כפי שאמורים”, כביכול, ובאמת יש איזון טוב בין התקדמות מספקת בסיפור לאתגרים מעניינים, אך לרוב גם האתגרים הקשים ביותר לא מצריכים יותר משניים או שלושה נסיונות טובים. אם אתם מרגישים שאתם מנוסים בסוג כזה של משחקים, וטובים בלהחליט איך לפתח את היכולות שלכם מראש, דעו שלא יהיה חסר לכם פרקסיס, ואולי עדיף לכם להתחיל כבר מרמת הקושי השלישית.

עיצוב שלבים מופתי

המשימות ב-Mankind Divided מרשימות מאין כמותן – השלבים במשחק מעוצבים לעילא ולעילא, עם מרחבים ענקיים בהם אפשר לקחת מספר בלתי נתפש לפעמים של דרכים אלטרנטיביות ולא צפויות להגיע אל המטרה. גם משימות הצד המינוריות ביותר יכולות לקחת שעות מזמנכם, אם תרצו, עם אופציה לפרוץ לכל אחת ואחת מהכספות בבנק, למשל, או עם יכולת לשוטט במסדרונות צדדיים של מחבוא של מחתרת מיליטנטית.

למעט הייעדים שעלינו להשיג, השהות בשלבי המשחק מענגת. הסביבות מפורטות מאד ונראות נפלא. המפתחים דאגו להבליט את האופי של אזרחי העיר באמצעות אירועים קטנים המרחשים סביבנו ללא הרף. שוטרים נטפלים לאנשים, שיכורים רבים, והסביבה מאד אינטראקטיבית. בהתבוננות פשוטה מהצד פראג מרגישה כמו עיר שלמה ומתפקדת.

בנוסף, כמות החומר שניתן לקרוא במשחק היא אסטרונומית, ולא נופלת מגדולי משחקי התפקידים – בכל משרד תמצאו עשרות מחשבים, ייחודיים לחלוטין, שלכולם ניתן לפרוץ ולמצוא בהם התכתבויות של מיילים ואף צ’אטים פתוחים שניתן להגיב בהם לפעמים. לפעמים יהיה זה מידע חשוב למשימה, אך רוב המיילים יתנו לכם פשוט להכיר קצת מקרוב את הבעלים של המחשב, ודרכם יסופר לכם עוד על העולם של המשחק, שהוא חי, נושם ומרתק ברובו. בשביל לפרוץ למחשבים ללא סיסמה צריך לפתח את כישורי ההאקינג של ג’נסן, ולמי שאוהב לחוות יותר מהעולם שמסביב, כישורי ההאקינג הם מבין החשובים, אם לא החשובים ביותר.

הדיאלוגים ב-Mankind Divided לקחו גם הם צעד קדימה ממה שהיה ב-Human Revolution, לפחות מכאנית – לכל אינטראקציה יש כמה ענפים בהם אפשר להתקדם, כמצופה. למשחק אין מערכת מוסר מוגדרת, בניגוד למה שנהוג ברוב משחקי התפקידים כיום, לכן אפשרויות הדיאלוג לא מחולקות בחלוקה שרירותית של “נחמד”, “שמוק” ו”משעשע”. לעומת זאת, הן מכוונות אותנו באמת לכיוונים שונים לגמרי בשיחה. הממשק לא יתאמץ להכווין אתכם, וישאיר לכם את שיקול הדעת הבלעדי. כדאי לשים לב באמת מה אתם אומרים – יש מילים שאי אפשר לקחת חזרה.

כמו כן, מי שזוכר את C.A.S.I.E. מ-Human Revolution ישמח לדעת שהיא עוד כאן, והשתפרה משמעותית. C.A.S.I.E. היא שיפור שג’נסן יכול לפתח כבר בהתחלה, שמאפשר לו לסרוק את פניהם, דבריהם והתנהגותם של אנשים שמדברים איתו, ולקבל עליהם פרופיל מקוצר של האישיות שלהם. שימוש ב-C.A.S.I.E. לא תמיד מתאפשר, אבל כשכן, הוא נותן לנו לצאת מסיטואציות אלימות ומסוכנות פשוט עם יכולת השכנוע.

ב-Mankind Divided ישנם מקרים רבים הרבה יותר בהם ניתן להשתמש בשיפור המדובר, בכמה וכמה צורות שונות, והשימוש נותר, כפי שהיה, מתוחכם ולא טריויאלי. מעבר לכך ש-C.A.S.I.E. רומזת לנו איזה אפשרויות דיאלוג עדיפות, חשוב מאד שנהייה קשובים גם לבן השיח שלנו ונקרא טוב טוב את הפרופיל שלו, כי בחירה לא נכונה בסיטואציה רגישה יכולה להיות הרת אסון, ו-C.A.S.I.E. אף פעם לא נותנת את הפתרון המדויק לסיטואציה. אחרי הכל, היא רק כלי בידיו של המפייס, היא קוראת רגשות, לא משפיעה עליהן.

deus ex review 3

השדרוג C.A.S.I.E. מאפשר לכם לקבל יתרון בזמן שיחה

אחד הדברים המצערים מעט הוא שרוב המשחק מתרחש בפראג, ובה בלבד. בעוד שהמשחק הקודם לקח אותנו לכמה לוקיישנים גדולים ומפורטים, Mankind Divided מסתפק בלתת לנו להסתובב בעיקר בבירת צ’כיה, עם יציאות מעטות למדי למקומות אחרים. פראג אמנם נראית קטנה על המפה, אך היא ענקית ומפורטת הרבה יותר מדטרויט והנגשה, שני האזורים הגדולים של Human Revolution. שיטוט בפראג וחיטוט בדירות ומרתפים יכול לקחת שעות, ואף להכפיל את זמן המשחק, בהתחשב בכל המקומות המעניינים והסיפורים הקטנים שאפשר לחוות ככה. אף על פי כן, הגיחות ללוקיישנים האחרים משמעותיות גם הן.

דמויות לא משכנעות

אדם ג’נסן היה גיבור מאד מוצלח ב-Human Revolution. אדם שאיבד הכל, אפילו את גופו, היה צריך להתמודד לא פעם עם השאלה שאנו רואים כטריויאלית – האם הוא אנושי? כמה חלקים צריך להחליף בגופו של אדם לפני שהוא אינו אדם יותר? שאלות אלה העסיקו דמויות רבות ב-Human Revolution, מה שהפך את הסיפור של אדם לסיפור טוב ומעניין. סיפורו האישי התחבר בצורה חזקה לסיפור של העולם, והרצון שלו ללמוד ולגלות עוד על מי שהיו אחראים למה שנעשה לו, הניע את העלילה ועורר בנו אמפתיה.

כעת, שנתיים אחרי שג’נסן קיבל את התשובות לרוב השאלות שלו, לפתע צפות הבעיות בדמותו. ללא קונפליקט פנימי ברור, ג’נסן הופך לסתם גיבור גנרי ומשעמם יותר מהרגיל. גבוה, שקט ומסתורי, לבוש במעיל עור ארוך כמו אחרון פליטי המטריקס, הקול האדיש שלו לא מתחבר לשום דבר שהוא אומר. אולי אם המסלול שתבחרו הוא זה של סוציופט אלים שלא אכפת לו מדבר חוץ מביצוע המשימה, לא תראו שום בעיה, ואף תחבבו את ג’נסן. כל מצב בו הוא מנסה להביע אכפתיות או אמונה באיזשהם ערכים גבוהים, נותר ללא שמץ רגש. האיש שבמשחק הקודם היה מסתורי ומסקרן, נראה כעת כמו מישהו שמנסה להיות “קשוח” ו”מגניב” בכוח.

העלילה של Mankind Divided והעולם שלו בנויים סביב הדיכוי שאוגים, אנשים “משופרים”, חווים כל יום. בעוד שיש סיפורים אנקדוטליים מעניינים מאד בתוך כל הבלילה הזאת, העלילה המרכזית, כמו גם קמפיין השיווק של המשחק, דוחפים מאד חזק את הדימוי שהאוגים חווים גזענות, וזו הקבלה שעובדת חלק מהזמן, וחלק מהזמן בכלל לא. מי שיכל למכור לנו את ההקבלה הזו הוא ג’נסן, שבמשחק עצמו הוא כנראה גאון בגישור והדברות, אך בפועל לא היה מצליח לשכנע שהשמש שוקעת במערב. הסיסמאות אותן הוא כורז כאשר נשאל לדעתו נשמעות מאולצות, מועתקות משיחות טוויטר שטחיות ולא מעוררות עניין או הזדהות.

יתר על כן, למרות שהמשחק נראה מרהיב ובעל סביבות מוקפדות במיוחד, אנימציות הפנים בדיאלוגים מאד לא אנושיות ביחס למה שאנחנו רגילים אליו במשחקי תפקידים מודרניים, ואפילו משחקי Mass Effect, שכבר מתחילים להתיישן, הציגו אנימציות פנים טובות פי כמה. זה מוסיף עוד קצת לקושי לקחת את הדמויות במשחק ברצינות.

מצב ה-Breach ו-Deus Ex GO

ב-Mankind Divided ישנו מצב משחק בשם Breach. זהו מצב נפרד מהעלילה הראשית, בו אנו משחקים האקרים הנכנסים כדמויות וירטואליות לתוך מערכות האבטחה של תאגידי-על, כדי לגנוב מהם מידע. עלינו להשיג מידע מתוך “מגדלים” בתוך סביבה וירטואלית המורכבת מצורות גאומטריות גסות, ולהמלט במהרה לפני שהמערכת תנעל. זה חיבור קונספטואלי בין מערכת המשחק המרכזית של Deus Ex לבין מיני-משחק ההאקינג שנמצא בה.

בגדול מדובר במצב משחק חביב, אלא שהוא עובד כמשחק מובייל Free-to-Play, עם חבילות “בוסטר” בהן ניתן להשיג בונוסים אקראיים, ואפשרות לרכוש שדרוגים בכסף אמיתי. בעוד שהוא יכל לתפקד כמשחק חינמי טיפוסי, הוא לא באמת מעניין מספיק כדי להתעמק בו, והאלמנטים הבוטים של מוצר חינמי עם מיקרוטרנזקציות, היושבים בתוך משחק הנמכר כבר במחיר מלא, מותירים טעם רע בפה.

חוויות אחרות היוצאות מתחומי המשחק הן נחמדות יותר. למשל, בתוך Mankind Divided ניתן למצוא משולשים מיוחדים, שאם סורקים אותם עם אפליקצית Deus Ex Universe מהסמארטפון (האמיתי, לא במשחק), נפתחים קטעי וידאו וסאונד מאחורי הקלעים: ראיונות עם המפתחים, הערות של המדובבים וכדומה.

כמו כן, ניתן להשיג ערכות פרקסיס למשחק על ידי השלמה של יעדים ב-Deus Ex GO. מדובר במשחק נוסף בסדרת GO של Square Enix, משחקי מובייל המלווים את הכותרים הגדולים שלה, שבאופן מפתיע הם מוצלחים במיוחד. ב-Deus Ex GO, אדם ג’נסן צריך לעקוף שומרים, להתחמק מרובוטים ולנטרל מכונות יריה ממוחשבות על ידי פריצה של מחשבים, וטכנולוגיות העלמות שונות. זהו משחק בתשלום, והוא שווה את הסכום המבוקש בפני עצמו, ללא קשר לערכות הפרקסיס שייפתחו עבורכם ב-Mankind Divided.

בשורה התחתונה

בדומה לקודמו, Deus Ex: Mankind Divided אינו מושלם, ולמרות זאת הוא פנינה ייחודית ויוצאת דופן בים המשחקים הזמינים לנו כיום. עיצוב השלבים ומבנה המשימות במשחק השתפרו פלאים, וכל המערכות שלו נהיו לטובות יותר. הגיבור והסיפור נחלשו משמעותית, אך בכל זאת המשחקיות הנהדרת של Mankind Divided שואבת ולא משחררת, והעולם עושה חשק לחקור ולגלות יותר ויותר ממנו, עם סיפורים אנושיים קטנים מצוינים.

אהבנו

  • משחקיות המאפשרת לבחור סגנון משחק ייחודי ולדבוק בו.
  • יש כמה פתרונות לכל בעיה, וכל הדרכים כשרות.
  • שיפור משמעותי של רוב המערכות מהמשחק הקודם.
  • סביבות אינטרקטיביות ועשירות בתוכן שכיף לחקור ולגלות.

לא אהבנו

  • גיבור ראשי משעמם שלא מצליח לעורר הזדהות.
  • הסיפור המרכזי לא תמיד מעורר עניין.

הכותב שיחק בקונסולת Xbox One, ברמת הקושי Give Me a Challenge (האמצעית מתוך שלוש). המשחק זמין גם למחשב האישי (Windows) ו-PlayStation 4.

חדש! מעתה ניתן לקבל עדכונים על כתבות בנושאים שמעניינים אתכם דרך פייסבוק מסנג'ר. נסו בעצמכם:
קריאה נוספת
עוד על הכותב
author-image
בוריס אוליאנסקי
מבקר קולנוע, צרכן מדיה מכל הסוגים ומעורב במשחקי תפקידים רוב חייו, שולחניים וממוחשבים. שותף להנחיית הפודקאסט Games of Future Past, המבקר משחקים חדשים לצד ישנים, ומשווה ביניהם.
תגובות לכתבה
  • מייק אייק

    משחק שמתחיל ומסתיים בדיוק באותו האופן כמו לכולם, הוא משחק שאין בו הפתעות ו”יחודיות” למעט אולי האקשן.. וזה לצערי יש לרוב המשחקים היום.
    למשחק הקודם בסידרה אותו ניסיתי, יש דרך אחת כל הזמן..גם אם ישנן בחירות לאורך המשחק, התוצאה זהה.
    המשחק מאוד לא פתוח, ומאוד לא מושך.. העלילה מאוד לא מעניינת, והאקשן מאוד לא מיוחד.. בקושי 5 בסולם שלי
    יש כל כך הרבה דרכים לחדש.. ופה אין את זה.

  • zivre

    אחלה ביקורת ברמה כמו של אתר בחו”ל

    • Boris Ulyanskiy

      תודה רבה! אני שמח מאד לשמוע, איכות התוכן חשובה לנו מאד 🙂

גאדג'טי | Gadgety
ניווט באתר
קטגוריות
גאדג'טי
חיפוש כתבות