ביקורת סרט: “וורקראפט: ההתחלה” – גיבוב של שטויות עשוי באהבה רבה

וורקראפט: ההתחלה מתוך “וורקראפט: ההתחלה” (קרדיט: יח”צ גלובוס מקס)

“וורקראפט: ההתחלה” הוא סרט שקהלים שונים מגיעים אליו עם ציפיות שונות לחלוטין. בשביל חלקינו, זה קשור למשחק המוזר הזה שבן הדוד שלנו שיחק בו ללא הפסקה במשך כמה שנים. חלקינו בן הדוד הזה, שהשקיע שעות אין-ספור מחייו ב-World of Warcraft, וחש חיבור עז לעולם, לגזעים ולדמויות שהסרט נשען עליהם. וחלקינו שחקנו במשחקי האסטרטגיה הישנים, ולא חזרנו לעולם הזה מאז, אך זכרונות אותם משחקים מוצלחים עדיין נטועים עמוק בלבינו, מה שמושך אותנו לצפות בסרט, שאירועיו סובבים את ארועי המשחק הראשון משנת 1994, כביכול.

כל אחד מסוגי הקהלים האלה יקבל משהו מעט שונה מ”וורקראפט: ההתחלה”, מאכזבות ועד לעונג רב, אך אף אחד מהם לא יקבל חוויה מושלמת.

אורקים נגד בני אדם

העלילה של “וורקראפט: ההתחלה” סובבת, כאמור, את אירועי המשחק הראשון Warcraft: Orcs and Humans, אך מתחשבת גם בעלילה המורחבת שהתווספה לאירועים אלה רטרואקטיבית במשחק התפקידים מרובה המשתתפים World of Warcraft.

עולם האורקים, דרנור (Draenor), גוסס. כדי להציל את האורקים מהשממה, המכשף העצמתי גול’דאן (Gul’dan) פותח שער ולוקח איתו כוח חלוץ של האורקים לאזרות’ (Azeroth), עולם אחר בו שבע ממלכות של בני אדם, גמדים ואלפים ידעו עידנים רבים של שלום. האורקים מתחילים לתקוף יישובים של בני האדם כדי לקחת כמה שיותר שבויים. גול’דאן יוכל להשתמש בנשמותיהם כדי לפתוח את השער שוב, לזמן רב יותר, ולהביא את כל השבטים של האורקים לאזרות’ בבת אחת. דורוטאן (Durotan), ראש אחד מהשבטים הקטנים יותר, מזהה שדרכיו של גול’דאן מסוכנות לאדמה ולאורקים עצמם, ומחליט לעשות משהו בנידון.

בינתיים, בבמלכות האדם, אנדואין לות’אר (Anduin Lothar), גיסו של המלך ושר הצבא שלו, מגלה שאדמות האדם מותקפות על ידי אויב לא מוכר. מלווה בקוסם צעיר אך מיומן בשם קדגאר (Khadgar), הוא קורא למדיב (Medivh), המכונה “השומר”, גם הוא אשף בדרכי הקסם, שעליו מוטל התפקיד להגן על אדמות אזרות’ מאיומים שקצרה ידם של בני התמותה הפשוטים להתמודד אתם. בדרך מצטרפת אליהם גארונה (Garona), אורקית בת-כלאיים שמנודה מהחברה האורקית בשל המוצא המפוקפק שלה.

גיבורי הסרט משני הצדדים מוצאים עצמם נאבקים עם כוחות אפלים שהם לא מבינים, ובהדרגה נחשפים כוחות שפועלים מאחורי הקלעים, ויובילו את אזרות’ לעוד שנים רבות של מלחמה.

ביצוע בינוני ומטה

“וורקראפט: ההתחלה” הוא סרט שנזקק לתקציב עצום בשביל לממן את האפקטים המורכבים שלו, ובעוד שלאדם מן השורה תקציב של 160 מיליון דולר נשמע כמו כסף רב מאוד, הוא קצר בכמאה מיליון מסרטי הקומיקס הגדולים שתוקפים אותנו כמעט מדי חודש. אבל הוא לא נראה כמו סרט זול, באף קנה מידה, וזה מכיוון שהוא חסך בראש ובראשונה בתקציב הליהוק.

שחקני הסרט הם ברובם שחקני טלויזיה, המשחקים לצד שחקני קולנוע לא מוכרים. בשנים האחרונות הגבולות בין קולנוע לטלויזיה החלו להטשטש, אך בעוד ששחקני “ווקראפט: ההתחלה” לא נלקחו מתחתית החבית של שחקני הטלויזיה, הם גם לא הדובדבן שבקצפת.

בולטים במיוחד דומיניק קופר (Dominic Cooper) מ”קפטן אמריקה” ו”הסוכנת קארטר” המשחק את המלך ליין רין (Lane Wrynn), רות נגה (Ruth Negga) מ”סוכני ש.י.ל.ד.” המשחקת את הליידי טריה (Lady Taria), אשתו, ואחיה, שר הצבא אנדואין לות’אר, המשוחק על ידי טרויס פימל (Travis Fimmel), כוכב הסדרה “ויקינגים”. ושלושתם, שחקנים שהראו יכולות משחק סבירות בעבר, גם אם לא מגוונות במיוחד, לא מתאמצים ולו מעט ב”וורקראפט: ההתחלה”, סרט שהדיאלוגים בו סתמיים ומסומנים, והמשחק שלהם נע בין יבש למגוחך.

וורקראפט: ההתחלה
מתוך “וורקראפט: ההתחלה” (קרדיט: יח”צ גלובוס מקס)

האורקים, מנגד, ממוחשבים לחלוטין, ודווקא הם מרגישים אמיתיים ומעניינים יותר לעתים קרובות, והרבה יותר “אנושיים”. ביניהם יש שחקנים לא רעים שתרמו את קולם (ותווי פניהם), כולל טובי קבל (Tobby Kebbel) המשחק את דורוטאן וקלאנסי בראוון (Clancy Brown), שחקן מרשים עם נוכחות רבה, שמורגשת בדמותו של בלאקהאנד (Blackhand), שר הצבא של האורקים.

השחקנים שסיפקו את המשחק המוצלח ביותר הם הקוסמים האנושיים, כשאת קדגאר שיחק בן שנצר (Ben Schnetzer) הלא-מוכר, ואת מדיב שיחק בן פוסטר (Ben Foster) מ”3:10 ליומה” ו”עמוק באדמה”. גם הם לא מתאמצים במיוחד עם הדמויות היחסית שטוחות שלהם, אך יש להם מספיק כריזמה טבעית כדי לגרום לנו להתעניין יותר בדמויות שלהם והמניעים שלהן.

וורקראפט: ההתחלה
קדגאר, מתוך “וורקראפט: ההתחלה” (קרדיט: Universal Studios)

עלילת הסרט גם היא בעייתית. בעוד שהיא מספיק ברורה ומעניינת בתחילתה, היא נהיית מאד מורכבת אך בכלל לא מעניינת לקראת הסוף. היא מספיק קוהרנטית כדי שתשאר מובנת לכל אורכה, אך היא מנסה להפתיע ולהדהים עם פרטים לא מעניינים במיוחד, פרטים שכל מי ששיחק ב-World of Warcraft כבר מכיר גם ככה, ומי שלא שיחק כנראה שלא הולך להתרשם מהם יותר מדי.

בסופו, לאכזבתינו הרבה, הסרט מסתיים בלהתחיל את הטרילוגיה. טרילוגיה שעוד לא ודאי שבכלל תקרה, ובכל זאת הסרט מרשה לעצמו לא לסגור כמעט ואף אחד מקווי עלילתו, אלא רק לפתוח כמה נוספים. זה תמוה בעיקר כיוון שמאז סרטי “שר הטבעות” נהוג שטרילוגיות כאלה יצולמו מראש וישוחררו בטווח של כשנה בין הסרטים, אך “וורקראפט” אינו מבטיח לנו שום המשך, ואם נראה המשך יהיה זה עוד שנתיים לפחות, ובכל זאת הוא הרבה יותר פתוח מ”אחוות הטבעת”, שמראש אמור היה להיות “רק הפרק הראשון”.

סרט וורקראפט אמיתי

איפה ש”וורקראפט: ההתחלה” מצליח להיות חזק, הוא חזק ומרשים הרבה מעל לכל הציפיות. ראשית כל, הוא נראה נפלא. ישנו חשש ברור כשניגשים לסרט שכחצי מהדמויות בו הן דמויות ממוחשבות, שצריכות לשחק לצד שחקנים בשר-ודם. אם בסרטים כמו “מי הפליל את רוג’ר ראביט” זה עובד מעצם המודעות הפנימית לאופיין המצויר של הדמויות, בסרטים כמו “ההוביט” או “ספר הג’ונגל” זה מוביל לרוב לרגעים לא נעימים בהם רואים שהשחקנים נאלצים לשחק מול המסך הירוק, ולהגיב לדמויות שלא נמצאות שם כלל וכלל.

אך “וורקראפט”, למרבה ההפתעה, מצליח להחזיק אותנו עם האורקים, ולא רק באינטרקציות שלהם זה עם זה אלא גם באינטרקציות עם בני האדם. בין אם אלה שיחות או עימותים עקובים מדם, האורקים לוחצים ידיים ומנפצים גולגלות בצורה ברורה, מציאותית ומספקת, ולמרות שלעתים קרובות קשה להתעלם מכך שהם ממוחשבים, לרוב זה משתלב עם התחושה האגדית והקסומה שהסרט מעביר.

וורקראפט: ההתחלה
מתוך “וורקראפט: ההתחלה” (קרדיט: Universal Studios)

מה שמצביע גם על זה שבשביל סרט עם עלילה לא נעימה ודי קודרת, הוא עדיין מתעקש להיות בוהק וצבעוני, עם דמויות ודימויים שונים ומגוונים שנראים כולם נפלא. הכל מאוד ברור ומאוד נעים לעין, ושואב אותנו בעצמה לתוך העולם העשיר והמפותח של “וורקראפט”. “וורקראפט: ההתחלה” מוכיח משהו מאד חשוב – שלא צריך להעלים את כל הצבע בשביל להיות “אפל”, דבר שהן מפתחי משחקים והן מפיקי סרטים רבים כבר שכחו.

המכשף גול’דאן יכל להיות יצור חום-אפור בגלימה שחורה-דהויה, אך במקום זה הוא מוצג ומכוסה בגוונים של אדום, ירוק ולבן, שלא מונעים ממנו להיות אימתני, אלא רק מוסיפים לכך. למעשה גול’דאן הוא אחת מההופעות המאיימות ביותר שנראו על המסך לאחרונה, נבל מושלם לסרט שכזה, שמהרגע הראשון ברור לחלוטין כמה הוא מרושע, אך בו זמנית אין תהיות סביב למה שאר האורקים מכבדים אותו. כמוהו כך גם האורקים האחרים, חומים-צהובים וירוקים-זרחניים, עם נשקים שונים ומשונים, זאבים פרוותיים עליהם הם רוכבים ועוד.

וורקראפט: ההתחלה
מתוך “וורקראפט: ההתחלה” (קרדיט: Universal Studios)

הסרט יודע שהוא סרט המבוסס על משחקי מחשב, הוא מכיר את המשחקים האלה מקרוב, והוא מספק את החוויה הנכונה ויזואלית לצופים כדי לזכור את זה. החל בדמויות מהמשחקים שמופיעות ברקע (אם תחפשו את גרומאש הלסקרים, למשל, מצפה לכם הפתעה די משמחת) וכלה בעיצוב המבנים השונים, הן של האורקים והן של בני האדם, כל המרכיבים הויזואלים והסגנוניים שבסרט צועקים עלינו “וורקראפט” בכל הדרכים הנכונות.

המהלומות כבדות, הקרבות גדולים, הנופים עוצרי נשימה וכל פעם שאחד ממטילי הלחשים בסרט מיישם את אמנות הכישוף שלו זה צבעוני, מרהיב, ומזוהה מיד לעין המיומנת עם יכולות אמיתיות מהמשחקים השונים. אפילו האפקטים הקוליים לקוחים חלקם מתוך המשחקים, ומזוהים מיד לכל מי שביקר בעולמות הללו (או כמו שנאמר, LOK’TAR OGAR!). דנקן ג’ונס (Duncan Jones), הבמאי, רצה לעשות סרט שמכבד את המותג עליו הוא מתבסס, והוא עשה את זה כמו שלא עשה את זה אף סרט מבוסס משחק לפניו.

צעד ענק לכיוון הנכון

“וורקראפט: ההתחלה” הוא אחת מהדוגמאות הכי בולטות שנראו על המסך אי פעם איך לעשות סרט מבוסס משחק נכון. הוא גם דוגמה בולטת איך לא לעשות סרט. אף סרט. לעולם. הבעיה השורשית ביותר שלו היא חוסר האיזון המשווע באיכות שלו, מה שמוביל את הצופים לטלטלה רגשית לא נחוצה, שלא משרתת את המטרה שההפקה, כנראה, הציבה לעצמה.

מדובר באחת מהאדפטציות הכי נאמנות ומוצלחות של משחק מחשב אל המסך הגדול שנראו אי פעם

במקום שהחוזקות שלו יפצו על החולשות שלו, קורה ההפך המדויק – הצדדים החזקים שלו, שהם האווירה, הנראות והנאמנות למשחק, כולם מעצימים זה את זה עד לאופוריה מוחלטת, אופוריה שמתפוגגת לחלוטין עם העלילה השחוקה, הדיאלוגים החלשים והשחקנים שלא מתאמצים ולו לרגע קט בתפקידים הסתמיים שלהם.

בשביל שחקן “וורקראפט”, הסרט מתחיל בתור חוויה קסומה שראוי לצפות בה שוב ושוב ולהתמוגג, ומסתיים עם טעם רע בפה. בשביל צופה שאין לו סנטימנטים לעולם של וורקראפט, זה פשוט סרט נורא ללא שום הצדקה לצפות בו. מדובר באחת מהאדפטציות הכי נאמנות ומוצלחות של משחק מחשב אל המסך הגדול שנראו אי פעם. מדוע, עם כך, זה סרט לא מוצלח? כיוון שעלילות של משחקי מחשב באות, לעתים קרובות, ללוות את המשחקיות, והן לא האלמנט המרכזי, בטח ובטח במשחק אסטרטגיה מ-1994, בו הכלי היחידי של המשחק לספר את הסיפור היה קירות טקסט במעברים בין המשימות, שמטרתם הייתה להצדיק את כל המלחמות האלה.

ה”תוספות” לעלילה שנוספו ב-World of Warcraft גם הן חלק ממנגנון שמחזק את המשחק, ומייצר אויבים מאחורי אויבים מאחורי אויבים, כדי שאחרי כל בוס שנהרוג נגלה שהיה אויב גדול יותר ואותו עלינו להשמיד. כשזה מומר לסרט, זה הופך לטלנובלת שדים לא אטרקטיבית, כשכל חמש עד עשר דקות קורה בה טוויסט נוסף, שבמדיום אחר היה קורא לנו לצאת למשימה. כאן, הטוויסט הזה נראה כה מטופש, שהשחקנים עצמם לא מסוגלים כבר לשחק את השורות שלהם, ומסתפקים בלדקלם אותן ביובש. ראוי שהפקות עתיד ילמדו מ”וורקראפט: ההתחלה” כיצד לכבד מותג אהוב של משחקי מחשב, אך שילמדו ממנו גם כמה חלש יכול להיות סיפור של משחק שמתורגם לסרט, וראוי שהסיפור עצמו יעבור התאמה קולנועית, ולא רק ירפד את התמונה עוצרת הנשימה שעל המסך.

אין סיבה לראות את הסרט אם בשבילכם “וורקראפט” זה תחביב מוזר של מישהו אחר. אם “וורקראפט” כבר דיבר אליכם לפני? זה סרט מאכזב, ואנחנו לא יכולים לחכות כבר לסרט השני. הרי יהיו בו דרקונים, וטרולים, ואוגרים (Ogres) עם שני ראשים!


חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.

הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.

השוואת מפרטים